שיחה ב

142

א. "ועצי שטים"1 — ופרש"י2: ומאין היו להם במדבר פירש רבי תנחומא3 יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא אר­זים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים.

ויש להבין: פירוש זה של רבי תנחומא לכאורה הוא דברי אגדה בלי מקור בפשוטו של מקרא, ומה הכריח את רש"י לנקוט פירוש זה כאשר יש לפרש בפשטות, שבנ"י קנו עצים אלה מתגרי האומות4, או כדפירש באבן עזרא*4 (ו­עד"ז בבעלי התוספות עה"ת5) שהי' יער של עצי שטים סמוך אל הר סיני שמשם כרתו את העצים6.

במפרשים7 תירצו שההכרח הוא מ­מש"נ לקמן בפ' ויקהל8 "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים", הרי מפורש בקרא שה­עצים כבר היו בידי ישראל (וכמו ש­הביא ג"כ באבן עזרא9).

אבל קשה לומר שזהו הכרחו של רש"י — שהרי רש"י לא הזכיר קרא זה, ומובן שדוחק גדול ביותר לומר שרש"י סומך כאן10 על פסוק דלהלן (בפ' ויק­הל11).

ב. ויש לומר הביאור בזה — ב­פשטות:

הציווי על נדבת המשכן נאמר בלשון — "ויקחו לי תרומה. . תקחו את תרומתי. . התרומה אשר תקחו מאתם"12, ולכ­אורה הול"ל בלשון "נתינה" (או הבאה וכיו"ב), דהיינו פעולת המנדב מבנ"י לתת את תרומת ה', ומדוע נאמר בלשון "

143

קיחה" (דקאי על האנשים הגזברים הלוקחים13 את התרומה מאת בנ"י)?

[ובנוגע להנותנים (מנדבים), נזכר ב­כתוב רק ע"ד פעולת ההפרשה, כפרש"י "תרומה, הפרשה יפרישו לי מממונם נד­בה", שאין זו פעולת הנדבה (נתינה) לה', כ"א רק הפרשת התרומה מ(שאר) ממונם לשם נדבה (וקיחת הגזברים — "ויקחו לי"14 — היא לאחר שישנה כבר פעולת ההפרשה)].

ומשמעות הכתובים, שכל הדברים ש­נמנו בכתוב (שהם נדבת המשכן) כבר היו ברשותם ובידם של בני ישראל מקו­דם לכן, ולא היתה חסרה אלא פעולת הקיחה מהם בלבד.

בסגנון אחר קצת: אם הי' כתוב לשון נתינה, שמשמעו שיש חיוב על הנותנים לתת, הרי זה כולל גם שיעשו כל מה שביכולתם כדי שתהי' נתינה, כולל גם כריתת עצים או קנייתם כו'; אבל לשון קיחה תוכנו שמצד הנותן הכל מוכן15 ואין חסר אלא מעשה הקיחה של ה­גזבר*15.

[ויש לומר שלכן מפרש רש"י ומדייק ש"ויקחו לי תרומה" אין פירושו הנתינה לה', אלא רק "הפרשה, יפרישו לי מ­ממונם נדבה", שזה מדגיש עוד יותר שה­דבר שמנדבים כבר נמצא אצלם, והפעו­לה שלהם היא רק "הפרשה", להפריש דברים אלו מתוך שאר ממונם].

וזהו פירוש שאלת רש"י (על "ועצי שטים") — "ומאין היו להם במדבר"16, כלומר, מאין היו עצי שטים מוכנים ב­ידם במדבר ולא הי' חסר אלא קיחה מידם [היינו שהדגשת רש"י "במדבר" אין כוונתה מפני שאין עצים גדלים במדבר, אלא שאין דרך בני אדם להשתמש ב­עצים (ובפרט עצים כאלה) בהיותם ב­דרך במדבר]. ומתרץ רש"י "פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה כו' והביא ארזים כו' וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים"17.

ובזה מתורץ ג"כ דיוק ל' רש"י "פירש רבי תנחומא" — שזהו לשון בלתי רגיל בפרש"י, ועוד זאת — דברי התנחומא לכאורה אינם פירוש דברי הכתוב, אלא אגדה המתרצת שאלה המתעוררת בסי­פור עשיית המשכן, ואיך מתאים הלשון "פירש רבי תנחומא"? והל"ל "איתא ב­מדרש תנחומא" (או — כרגיל בכ"מ ב­פרש"י18 — לכתוב הפירוש ולסיימו (פירושו) בציון מקורו: תנחומא).

אלא שבזה מדגיש רש"י, שההכרח להביא דברי רבי תנחומא אינו מפני

144

שאלה המתעוררת בכללות הסיפור [כי השאלה מהיכן היו העצים אפשר לתרץ באופנים אחרים, כנ"ל], אלא מפני פירוש לשון הכתוב, שבו מודגש שהדברים ש­נדבו למלאכת המשכן היו מוכנים בידם ולא היתה חסרה אלא הקיחה, כנ"ל.

ג. ויש לומר, שזוהי גם כוונת רש"י בפירושיו עה"פ19 "ותכלת וארגמן גו'", וז"ל: ותכלת, צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק. וארגמן, צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן. ושש, הוא פשתן.

דלפום ריהטא משמע שרש"י בא לפ­רש מה הם שלשה דברים הללו20. אבל אינו מובן:

א) סו"ס לא פירש רש"י מהו "ארגמן" (וכותב רק שזהו צבע "ששמו ארגמן")!

[ויש להוסיף: מצינו פלוגתא בזה בין הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם21 פי' "ש­הוא הצמר הצבוע אדום" (ועד"ז פי' ה­אבן עזרא כאן "כדמות אדום"), וב­ראב"ד22 פי' ש"ארגמן ארוג משני מינין או משלשה צבעין על כן נקרא ארגמן".

והנה זה פשוט שרש"י לא ס"ל כה­ראב"ד, שהרי כותב "מין צבע ששמו ארגמן" — הרי שזהו שם של צבע אחד (ולא — כמה צבעים ארוגים יחד)23. גם מסתימת לשון רש"י "מין צבע ששמו ארגמן" מוכח שלא ס"ל שהוא "אדום"24 — דא"כ הו"ל לפרש (כמו שפירש ש­"תכלת. . צבעו ירוק"). ועכצ"ל ששיטת רש"י היא שיטה שלישית — ש"ארגמן" הוא צבע בפני עצמו25.

וא"כ העיקר חסר — שהי' צריך לבאר מהו צבע ארגמן26].

ב) מדוע צריך רש"י לפרש ד"שש הוא פשתן" — הרי כבר מצינו לשון "שש" לעיל בפ' מקץ27, "וילבש אותו בגדי שש", ושם לא פרש"י כלום28, ועכצ"ל מפני שפירושה של תיבת "שש" ידוע אפילו ל"בן חמש למקרא" (המבין בפשטות לשון הקודש) ואין צורך ל­פרשה. ומדוע הוצרך לפרשה כאן?

ד. ולכן נ"ל שעיקר כוונת רש"י בפי­רושיו כאן אינה לבאר מה הם שלשת הדברים הללו, אלא לתרץ את השאלה הכללית הנ"ל המתעוררת בכתובים כאן — "מאין היו להם במדבר" דברים הללו:

145

מלשון הכתובים כאן מובן, כנ"ל, ש­דברים אלו כבר היו ברשותם של ישר­אל ולא היתה חסרה אלא קיחת הגז­ברים; ולכאורה: בשלמא כסף זהב ונחו­שת — כבר למדנו לעיל שבנ"י שאלו מהמצרים "כלי כסף וכלי זהב גו'"29 (ולאחר זה ביזת הים, כמפורש בפרש"י30 שבנ"י מצאו בים "תכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות" של המצרים), ומובן שהיו אצל בנ"י מן המוכן; אבל "מאין היו להם במדבר" צבע תכלת (שהוא מדם חלזון) או צבע ארגמן וכו'? ובכלל אינו מובן שביציאתם ממצרים ילקחו בנ"י עמהם לצרכיהם במדבר צלוחיות של צבעים.

ולכן מפרש רש"י, ש"תכלת" היינו — "צמר31 צבוע בדם חלזון"32, וכן "ואר­גמן" פירושו "צמר31 צבוע ממין צבע ששמו ארגמן", ואין שאלה כלל מאין היו להם דברים אלה במדבר, כי מפורש בקרא שהיו להם הרבה צאן עוד בהיותם במצרים (וכדברי משה לפרעה "בצאננו ובבקרנו נלך"33, וביציאת מצרים מפורש שלקחו אתם "צאן ובקר מקנה כבד מאד"34) — וא"כ מובן ולא ייפלא שהי' נמצא אצל בנ"י הרבה צמר35, כולל — צמר צבוע בצבעים שונים*15.

וכדי שיהי' ברור ופשוט כיצד הי' אצל ישראל מן המוכן "שש", מוסיף רש"י ומדגיש — "ושש הוא פשתן", ש­כבר הביא רש"י בפירושו36, שפשתן גדל במצרים, ובמילא מובן, דכאשר "וינצלו את מצרים"37 לקחו עמהם גם פשתן.

ועפ"ז — שגם בפירושיו הקודמים בא רש"י לבאר "מאין היו להם במדבר" ה­דברים המנויים בכתוב — מתורץ בפש­טות דיוק הט"ז38 בפרש"י דידן, שמתחיל רש"י פירושו בתוס' וא"ו39, "ומאין היו להם במדבר" — "ולא אמר מאין בלא וא"ו".

[בט"ז38 מתרץ שהי' "קשה ל"ל עצי שטים. . די לומר ושטים. . מש"ה כתב ומאין הי' להם, פירוש דקשה עוד מאין הי' כו', וצ"ל דהכתוב קאי על מה שנטע יעקב במצרים וע"ז אמר עצי, מאותן שטים שהיו כבר מנטיעת יעקב".

אבל צ"ע בתירוצו, שהרי מצינו עד"ז בכ"מ בפרש"י [שמתחיל פירושו בשאלה (כמו "למה נסמכה כו'" וכיו"ב) ובמפר­שים ביארו שעיקר השאלה שרש"י בא

146

לתרץ בפירושו אינה שאלה זו, אלא שיש בכתוב "הרגש מבחוץ", המתיישב ע"י התירוץ על השאלה שמביא רש"י ב­פירושו] — ומ"מ לא התחיל רש"י ה­שאלה בוא"ו המוסיף].

וע"פ המבואר לעיל מובן בפשטות, כי גם בפירושיו הקודמים עוסק רש"י בתירוץ שאלה זו; אלא שכאן, בנוגע ל­עצי שטים, כיון שאין שום תירוץ, לכאו­רה, בפשטות הכתובים — מפרט ושואל רש"י "ומאין היו להם במדבר". וכדי ל­הדגיש ששאלה זו באה בהמשך לפירו­שיו הקודמים — מתחיל רש"י "ועצי שטים, ומאין היו להם במדבר".

ה. אמנם עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו. דהן אמת שמהכתובים מוכח שגם עצי השטים היו מן המוכן ברשותם של בנ"י, ובמילא הוכרח לומר שכבר הוכנו מקודם לכן (ע"י ציוויו של יעקב כו') — אבל הא גופא טעמא בעי: מכיון שהיו יכולים להשיג עצי שטים מתגרי האומות או מיערות הסמוכים — מדוע הוצרך יעקב אבינו להשתדל יותר מ­מאתים שנה40 לפני הציווי על מלאכת המשכן — בהבאת ונטיעת ארזים ב­מצרים?

לכאורה יש לומר, שיעקב ידע ש­ציווי השם על מלאכת המשכן יהי' בתוכן (בלשון) "תקחו" כנ"ל, שמזה מובן, שרצונו ית' הוא שהדברים שהוצרכו למלאכת המשכן יהיו מוכנים בידי ישר­אל, וכיון שבדרך הטבע אין טעם וסיבה שבנ"י יוליכו עצי שטים ממצרים, הוצרך יעקב לצוותם על כך ולהכין הארזים.

אבל זה עוד מגדיל השאלה — כי לפ"ז נמצא, שהציווי בלשון "קחו" הכריח פעולתו של יעקב בהכנת הארזים יותר ממאתים שנה לפני הציווי; היינו שלפיכך הי' הציווי בלשון "תקחו" כדי שיעקב יטע הארזים במצרים — וטעמא בעי?

והביאור בזה מרמז רש"י בהזכירו את שמו של בעל המאמר — "רבי תנחומא":

"תנחומא" הוא מלשון תנחומין. ולכן "פירש רבי תנחומא" ש"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש וכו'", מכיון שענין זה הוא נחמתן של ישראל:

כאשר בנ"י נמצאים בגלות מצרים, במצב דקושי השעבוד, ועד לגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"41 וכו' — הרי נוסף על ההבטחה ד"ואנכי אעלך גם עלה"42, "שואבים" הם נחמה ותנחומין כל משך זמן הגלות בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים, שטעמו בטרחא רבה זו43 הי' מפני ש"צפה ברוח הקודש שעתידין. . לבנות משכן במדבר", "וצוה לבניו (ובניו לבניהם ובני בניהם אחריהם) ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

כלומר: עצי שטים לצורך המשכן גופא — היו יכולים כנ"ל להשיג בכמה אופנים, אבל כדי שתהי' נחמתן של ישראל (ענינו של רבי תנחומא) — הביא יעקב ארזים ונטעם במצרים (וציווה ל­בניו שיטלום עמהם כשיצאו ממצרים), כדי שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצים אלו ש­

147

ניטעו על מנת שיטלום כשיצאו ממצרים, היינו ש(ראית) עצי ארזים אלה מזכירים ומדגישים את גאולת ישראל.

וזהו גם הרמז בלשון רש"י ובהתחלתו (הקדמת הענין) "פירש רבי תנחומא" — כלומר: ענין הנחמה ("תנחומא") הוא ב­אופן של פירש (ענין של פשט, ולא רמז ודרש), כי נחמה זו היתה לא רק הבטחה בדיבור וכיו"ב, אלא נחמה בדבר גשמי, הנראה בעיני בשר, נחמה בפשטות.

ובזה מתורץ עוד דיוק בלשון רש"י, שלא הסתפק לומר שיעקב נטע ארזים במצרים אלא מוסיף ומפרט "והביא אר­זים למצרים" — דלכאורה, למאי נפק"מ שהביאו הארזים ממקום אחר?

וביותר תמוה: להלן עה"פ44 "ועשית את הקרשים" חוזר רש"י על תוכן פירו­שו זה איך הכין יעקב אבינו ארזים כו', עם כל פרטי הענין (ועוד מוסיף פרטים חדשים) — ומ"מ משמיט שם פרט זה שיעקב הביא ארזים למצרים45.

וע"פ הנ"ל י"ל, כי פרט זה נוגע לענין התנחומין — שבנ"י יראו בעיני בשר אר­זים שהובאו ממק"א (מארץ ישראל46 — המורה על מצב של גאולה), שזה מדגיש עוד יותר שאין נתונים לחלוטין תחת שליטת המצרים, אלא אעלך גם עלה42, יצאו ויעלו לארץ ישראל (ויטלו ארזים אלה עמהם).

ו. ויש להוסיף ב"יינה של תורה" ש­בפירוש רש"י — שפירוש זה של רבי תנחומא הוא "תנחומין" נוסף על גלות מצרים גם על כל הגליות ועל אריכות דגלות זה האחרון (שכל המלכיות (ו­גליות) נקראות על שם מצרים47).

דהנה איתא בספרים48 שהגלות נמשל להליכת בנ"י במדבר, "מדבר העמים"49 ותכלית הליכה זו היא — "לבנות משכן במדבר", דהיינו לעשות במדבר וממצי­אות ה"מדבר" (שהוא מקום הקליפות, נחש שרף ועקרב וצמאון גו'50 מקום ש­מם מכל ענין של קדושה) משכן ומקדש לו ית', דירה לו ית' בתחתונים, שאין תחתון למטה ממנו.

ובגמר עבודה זו זוכים לקיים ה­ציווי51 "ועשו לי מקדש" כפשוטו, בבית המקדש השלישי, שבו יתגלה גם המשכן שעשה משה, "מקדש המדבר"52.

והכח להתגבר על חשכת הגלות, וב­פרט חשך כפול ומכופל דעקבתא ד­משיחא, ואדרבא "לבנות משכן במדבר" — הוא מפעולת יעקב אבינו ש"הביא ארזים למצרים ונטעם".

וי"ל הביאור בזה:

ה"ארזים" (שמהם "ועשו", נעשו העצי שטים למשכן) הם גם רמז על הצדיקים שנקראים "ארזים" כמו שנאמר53 "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", כ­מבואר בכלי יקר54. ובפרטיות יותר הם רמז על נשיאי ישראל (לשון התנשאות),

148

שעומדים באופן דהתנשאות (ישגה) כ­ארזים.

וזוהי השייכות ליעקב אבינו דוקא — כי "נשיא" הוא ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו"55, דכמו שיעקב אבינו הי' "מאחד את כל ישראל" (כמ"ש בגו"א כאן)56, ובלשון רבינו הזקן57 שנשמת יעקב היתה "כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם" — כן הוא אצל כל נשיא ישראל, שנשמתו היא נשמה כללית ה­כלולה מכל נשמות אנשי דורו, ולכן הוא מאחד את כולם58.

וזהו שכ' ופירש רש"י שיעקב אבינו הביא "ארזים" למצרים, כי כל הנשיאים הם ניצוץ של יעקב אבינו, ומקורם הוא מארץ ישראל, כי באמת הם למעלה מ­ענין הגלות59, אלא שכדי להכניס בבנ"י הכח להתגבר על חשכת הגלות ולבנות משכן במדבר, "נטעם" במצרים, בזמן הגלות.

וזוהי נחמתם של ישראל בהיותם ב­"מדבר העמים", שיש להם ה"ארזים" ש­נטע יעקב אבינו בכל דור ודור60 שהם למעלה מהגלות, ונראים לבנ"י ומשפי­עים כח בכל ישראל לא להתפעל מ­חשכת הגלות כ"א להתגבר עליו, עד שבונים ועושים משכן במדבר.

ואזי זוכים לנחמה השלימה — נחמה כפשוטה ממש, בפועל ממש — שהנחמה היחידה האפשרית על אריכות גלות זה האחרון היא — גאולה האמיתית וה­שלימה61 על ידי משיח צדקנו, כפשוטה ממש, למטה מעשרה טפחים ממש, וב­מהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ תרומה תשמ"ז)


1) פרשתנו כה, ה.

2) ראה גם רש"י לקמן (כו, טו) — שחוזר על תוכן פירושו זה, עם כמה שינויים (וראה לקמן סוס"ה). ואכ"מ.

3) פרשתנו ט. וראה גם ב"ר פצ"ד, ד.

4) כקושיית הט"ז (דברי דוד כאן). ועוד.

*4) אבל להעיר שבפי' הקצר שלו כאן מסיק שהוציאום ממצרים. וראה גם בפי' הארוך שלו לעיל בשלח טו, כב.

5) וכן בחזקוני עה"פ.

6) בכמה מפרשים (דבק טוב, שפ"ח ועוד) הביאו מש"נ בישעי' (מא, יט) "אתן במדבר ארז שטה", דמשמע שדוקא לעת"ל יהיו אילנות במדבר אבל עכשיו אין שם אילנות*. וגם ע"פ טבע וסברא אין ארזים במדבר (וראה באר יצחק על פרש"י כאן).

אבל (נוסף על זה שבכל אופן יכולים לקנות מתגרי האומות, הרי) עדיין לא היו רחוקים אז מארץ נושבת וכו' כולל יער כו'. ולהעיר משלח (טו, לב) "במדבר. . מקושש עצים". אברבנאל ואוה"ח שם.

7) שפ"ח (הנדפס עם הרא"ם). באר יצחק. ו­עוד.

8) לה, כד. וראה גם שמו"ר פרשתנו ספל"ג. ב"ר שם.

9) אבל מה שהקשה בראב"ע ע"ז — כבר תירצו במפרשי רש"י (ראה רא"ם, גו"א, צידה לדרך ועוד). וראה גם יפה תואר (השלם) לב"ר שם.

10) ודוחק לומר שסומך על פירושו לקמן (ב­פרשתנו כו, טו) שנלמד ממש"נ "ועשית את הקרשים" (כתי' המלאכת הקודש על פרש"י כאן). וראה דברי דוד לקמן שם.

11) ולהעיר, שמהכתוב "וכל אשר נמצא אתו" אפשר לדייק להיפך, שלא היו מוכנים אצלם אלא שנמצא ונזדמן אצלם.

12) ריש פרשתנו (כה, ב­ג).

*) אבל להעיר שבבעה"ת שם הובא פסוק זה לראי' שהיו שם ארזים.

13) ראה ספורנו (ועוד) שם. וראה לקו"ש חט"ז ע' 289. חכ"ו ע' 263.

14) ראה מפרשי רש"י שם (אבל בלבוש שם מפרש ש"ויקחו לי" היינו הפרשת הנותנים). וראה בארוכה לקו"ש חט"ז שם ע' 286 ואילך (ובהערה 23 שם).

15) אלא שלפועל "הנשים. . טוו את העזים" (ויקהל לה, כו) — ולא נתנו מן המוכן בידן — כי רצו לטוות "מעל גבי העזים" (רש"י שם), שעי"ז נתוסף באיכות נדבתם (ראה בארוכה לקו"ש שם ע' 452 ואילך. וראה לקמן ע' 209).

*15) ראה לקמן ע' 206 ואילך — באופן אחר (וראה שם ע' 208 ואילך בשיטת המדרש).

16) ומשנה מלשון התנחומא "ומהיכן היו ה­קרשים".

17) הטעם שהוזקק רש"י לומר שיעקב אבינו נטע ארזים במצרים (ולא שציווה לבניו שיקחו עמהם ארזים כשיצאו ממצרים) — ראה מפרשים (קיצור מזרחי. מנחת יהודה) — ע"פ פרש"י לך (יג, י) — שאין אילנות לרוב במצרים. ובאמרי שפר על פרש"י כאן תי' שהמצרים לא היו מניחים את ישראל לכרות אותם. ע"ש.

18) ראה לדוגמא — פרש"י נח יא, ה. לך יד, יג. וירא יח, יב.

19) כה, ד.

20) וצ"ע שלא פירש מהו "תולעת שני", כמו שפי' לקמן בפ' מצורע (יד, ד) "שני תולעת". וראה לקמן הערה 35.

21) הל' כלי המקדש פ"ח הי"ג.

22) בהשגות שם.

23) וי"ל, שלא ניחא לי' לרש"י פירוש ה­ראב"ד, כי החידוש דריבוי גוונים הוא ב"עורות תחשים", כפרש"י (כאן ד"ה תחשים). ומסתבר ש­ארגמן הו"ע בפ"ע (ובפרט שעורות תחשים היו ענין נסי רק "לשעה", כפרש"י (הנ"ל). אבל ראה לעיל ע' 136).

24) ואולי י"ל כי תולעת שני הוא צבע אדום (כרשב"ם עה"פ. וראה גם ראב"ע. ועוד. וכ"ה בפרש"י ישעי' א, יח. וראה רש"י גיטין סט, ב ד"ה אהלא. רש"י ע"ז כח, ריש ע"ב ד"ה שב. וברש"י מצורע שם: צמר צבוע זהורית). ולהעיר גם מ"עורות אלים מאדמים" (אלא שיש כמה סוגי צבע אדום. ואכ"מ).

25) וראה תו"ש עה"פ (אות מו) ובמילואים לשם ס"ב (נדפסו בסוף כרך כב).

26) ע"ד שפי' מהו צבע תכלת.

ולכאורה דוחק לומר שהי' ידוע ומפורסם במקומו של רש"י איזה צבע נק' "ארגמן" ולא הוצרך רש"י לפרשו (ולהעיר מרש"י ב"מ כא, א (במשנה): צמר סרוק ומשוך. . וצבוע ארגמן ומצויין הן). ובפרט שמפשטות לשון רש"י "ממין צבע ששמו ארגמן" (ולא בקיצור "צמר צבוע ארגמן") משמע, שאינו צבע ידוע.

27) מא, מב.

28) וראה משכיל לדוד כאן.

29) בא יב, לה.

30) בשלח טו, כב.

31) ולא הצבע עצמו — אף ש"תכלת" פירושו "צבע ירוק של חלזון" (רש"י שלח טו, לח), וכן ארגמן הוא שם צבע (כפרש"י כאן).

32) אלא שעפ"ז צ"ע למה הוצרך רש"י לסיים "וצבעו ירוק". ואולי י"ל, שהוא כדי שלא יוקשה מדוע הוצרכו לג' מיני צמר, ומבאר שזהו מפני שינוי הצבעים.

31) ולא הצבע עצמו — אף ש"תכלת" פירושו "צבע ירוק של חלזון" (רש"י שלח טו, לח), וכן ארגמן הוא שם צבע (כפרש"י כאן).

33) בא י, ט.

34) בא יב, לח.

35) ועפ"ז מתורץ בפשטות הטעם שלא פרש"י מהו "תולעת שני" — כי "תולעת" פירושו "צמר צבוע" ורק ה"צבע קרוי שני" (רשב"ם כאן)*. וא"כ פשוט שהי' מצוי אצל ישראל.

*15) ראה לקמן ע' 206 ואילך — באופן אחר (וראה שם ע' 208 ואילך בשיטת המדרש).

36) בראשית ב, יא.

37) בא יב, לו.

38) דברי דוד כאן.

39) כ"ה גם בדפוס ראשון, כמה כת"י רש"י (שתח"י) ובדפוסים הנפוצים. אבל בדפוס שני וכמה כת"י רש"י (שתח"י) — "מאין" (בלי וא"ו).

38) דברי דוד כאן.

*) אבל בפרש"י ישעי' (שבהערה 24) "תולע, צבע שצובעים בו אדום, גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד". ועפ"ז לכאורה לפרש"י הוא להיפך, ש"תולעת" הוא שם הצבע, ו"שני" הוא ה"צמר". וראה וישב (לח, כח. ל). ל' רש"י מצורע שם. ואכ"מ.

40) כפרש"י עה"פ לפני זה: רדו. . רמז ל­מאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים (מקץ מב, ב).

41) שמות א, כב.

42) ויגש מו, ד.

43) ראה (ויגש מה, יט ואילך) שיוסף שלח עגלות וכו' ממצרים לארץ כנען בכדי להביא יעקב ואת אשר לו למצרים.

44) כו, טו.

45) וכן הקשה באמרי שפר על פרש"י כאן, ונשאר בצ"ע.

46) ראה גם באר מים חיים (לאחי המהר"ל) על פרש"י כאן.

42) ויגש מו, ד.

47) ב"ר פט"ז, ד.

48) ראה בחיי ועוד ר"פ מסעי. לקו"ת דרושי אלה מסעי וביאורם.

49) יחזקאל כ, לה.

50) עקב ח, טו.

51) פרשתנו כה, ח.

52) ל' הרמב"ם הל' ביהב"ח פ"א הי"ב. נת' בלקו"ש חט"ז ע' 473 ואילך.

53) תהלים צב, יג.

54) פרשתנו כו, טו. ע"ש.

55) מגלה עמוקות (אופן פד. עה"ת ר"פ ויחי). קהלת יעקב (לבעל מח"ס מלא הרועים) מע' רבי.

56) ראה גם בית האוצר להר"י ענגל כלל א אות כ'. לקו"ש חכ"ו ע' 8.

57) אגה"ק ס"ז (קיא, סע"ב).

58) וראה לקו"ש ח"ד ע' 1051 ובהערות.

59) להעיר מפתגם אדה"ז "שלפני נשמות ה­גבוהות. . לא נחרב הבית כלל" (פלח הרמון שמות ע' ז). וראה אוה"ת לנ"ך (כרך ג) ריש ע' א'שלא.

60) להעיר ממחז"ל (יומא לח, ב. תניא פ"א) עמד ושתלן בכל דור ודור. . וצדיק יסוד עולם.

61) ואז יקויים היעוד (ישעי' יב, א) אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני.