חג השבועות

231

חג השבועות

... במ"ש בהנוגע לאי אמירת אקדמות — לפלא פליאתו, בהמצאו באה"ק ת"ו, שכנראה לא נודע לו שאצל כל הספרדים אין מנהג האמור, וגם בליובאוויטש לא נהגו לאומרם (אף שלא שמעתי טעם בזה, ועיין סוכה מ"ד ב' דכיון דנפק מפומי' וכו' דקדקו לנהוג כן אף לקולא עיי"ש). . .

(ממכתב כ"ו סיון, תשי"ט)


... את"ל בדרך צחות.

יש לקשר ביחוד ענין מתן תורה ושו"ב, ע"פ אחד הטעמים דאכילת מאכלי חלב בחג השבועות, מפני שבנתינת התורה נצטוו על השחיטה, והכל מודים שבשבת ניתנה תורה ואין שוחטין בשבת, והוכרחו לאכול מאכלי חלב כמובא בספרים.

ואף דלכאורה עוד מקודם לזה נהגו בשחיטה וכדרז"ל עה"כ וטבוח טבח והכן (חולין צא, א. ובמדרש הובא בצרור המור דדייק בה' הל' שחיטה*), מובן בפשיטות דבנ"י לפני קבלת התורה אינם בגדר בר זביחה שלאחרי מתן תורה.

(ממכתב כ"ד אייר, תשכ"א)


מאשר אני קבלת מכתב כ', וכן הספר "מלחמה גרעינית ושלום גרעיני" ליהושפט הרכבי. תודה על העבר וגם על להבא, שבטח ימשיך בכגון דא.

כמנהג בני ישראל למצוא רמזים בתורה על כל ענין ופרט, ובעמדנו ימים ספורים לפני זמן מתן תורתנו, הרי ענין התורה הוא לזכך את החומר והגשם עד שיתגלו הכחות הצפונים בהם, ועד למקור הראשון הוא כח הפועל בנפעל, אשר בדברו שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. שמזה מובן מה גדלו כחות­עד שיש בכל דבר וענין, אלא שצריך לחדור לפנימיות החומר לגלות, כאמור, את הצפון בתוך תוכו ופנימיותו.

232

והנה המדע מתחיל לגלות את זה בחומר כפשוטו, שזהו מנקודות החקירה בשטח המדע הגרעיני, ומשלב לשלב וממדרגה למדרגה מתעמקת החקירה גם בנוגע לבני אדם ועניניהם, אשר בסגנון חכמינו ז"ל כל אחד עולם מלא הוא, ובפרט שישליט הפנימיות על החיצוניות, הצורה על החומר, והרוחניות האמתית על הלבושים והקליפות המכסים עלי', עד שכל פרט שבבריאה, ועל אחת כמה וכמה כללות הבריאה, יכריזו אנכי ה' אלקיך, ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו.

בכבוד ובברכת מועדים לשמחה

ולקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

(ממכתב ר"ח סיון, תשכ"ד)


דער יערלעכער לאָנטשאָן (י"א סיון הבע"ל) קומט היי­יאָר פאָר אין די טעג וועלכע זיינען נאָך צוגעבונדן צום יום­טוב שבועות, און זיכער וועלן אַלע אַנטיילנעמערינס שטיין אונטער דעם פרישן איינדרוק פון זמן מתן תורתנו.

אידישע פרויען האָבן ספּעציעל פיל צו שעפּן פון דער השפּעה פון דעם יום­טוב פון קבלת התורה. וואָרום, ווי באַקאַנט, זיינען דאָך די פרויען געווען די ערשטע, צו וועמען דער אויבערשטער האָט אָנגעבאָטן די תורה הקדושה, און זיי האָבן די תורה באַלד אָנגענומען, ווי אונזערע חכמים, זכרונם לברכה, דערקלערן די ווערטער: כה תאמר לבית יעקב — "אלו הנשים" — ותגיד לבני ישראל — "אלו האנשים". און דאָס אונטערשטרייכט דעם גרויסן זכות פון אידישע פרויען — און צוזאַמען דערמיט אויך זייער גרויסע אחריות — פאַר תורה און מצוות.

און כאָטש יעדן יאָר ווערן איבערגע'חזרט אַלע ענינים פון יום­טוב, איז אָבער דאָס גופא אַן אָנדייטונג, אַז די צוגעבונדנקייט צו תורה און מצוות דאַרף באַנייט און אָפּגעפרישט ווערן אין אַ שטאַרקערע מאָס פון יאָר צו יאָר, ספּעציעל נעמענדיק אין אַכט, אַז אויך די מענטשלעכע כוחות שטייגען פון יאָר צו יאָר.

עס איז דעריבער גאַנץ פאַרשטענדלעך, אַז אייער וויכטיקע אַרבעט צו שטיצן די הייליקע מוסדות התורה פון ליובאַוויטש דאַרף פאַרשטאַרקט און אויסגעבריי­טערט ווערן פון יאָר צו יאָר, בפרט אַז אויך די מוסדות התורה האַלטן אין איין שטייגען און נויטיגען זיך אין אַ פאַרגרעסערטע הילף אַלץ מער און מער.

דער אויבערשטער זאָל געבן, אַז די יערלעכע אונטערנעמונג זאָל זיין מיט גרויס הצלחה און זאָל אַריינברענגען אַ פאַרשטאַרקטע אויפלעבונג אין אייער אַרבעט, אין כמות און אין איכות, און בזכות זה זאָלט איר אַלע, מיט אייערע בני­בית

233

שיחיו, געבענטשט ווערן מיט אַ צוגאָב ברכות אין אַלץ וואָס מען נויטיגט זיך, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

בברכה להצלחה

ולבשורות טובות.

(ממכתב ימי הגבלה, תשכ"ז)


... ובבואינו מזמן מתן תורתנו, בטח ידוע לכן שכשבא הקב"ה לתת תורה לעמו ישראל ציוה לפנות תחילה אל הנשים ואח"כ אל האנשים, זאת אומרת שבזכות הנשים זכו גם הגברים לקבל התורה והמצוות, שזה כמובן מגדיל האחריות המוטלת על נשי ובנות ישראל. אבל למותר להדגיש שביחד עם האחריות ניתנו גם הכוחות והאפשריות למלא את התפקיד במילואו ואין הדבר תלוי אלא ברצון, והובטחנו הבא לטהר מסייעין אותו. . .

(ממכתב אסרו חג השבועות, זמן מתן תורתנו, תשכ"ה)


... החגיגה השנתית מתקיימת בימי ספירת העומר — ימי ההכנה לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, אשר, כידוע, בכל שנה חוזר ומתחדש הענין דמתן­תורה, ובאופן נעלה יותר מבפעם הראשונה, שהרי "מעלין בקודש", ומצינו שמתן­תורה קשור ביותר עם ענין החינוך:

חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הוא היום שבו נעשית — באופן מחודש ונעלה יותר — הכניסה לחינוך דכל בנ"י, מקטן ועד גדול, כולל גם משה רבינו ע"ה.

וכפי שמבארים חז"ל שבהיותם במתן­תורה בהר סיני היו בנ"י כמו ילדים בבית­הספר, והקב"ה, אבינו שבשמים, כמו אב שלומד תורה עם בניו, כמ"ש "בנים אתם לה' אלקיכם".

ואף שגם לפני מתן­תורה חינכו בנ"י את בניהם, וכמסופר בתורה כבר באברהם אבינו, ש"יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", וגם לפני מתן­תורה היו לבנ"י ישיבות שבהם חינכו לתורה ומצוות — הרי אין זה דומה להחינוך דבנ"י כפי שנתחדש במתן­תורה, חינוך מסוג חדש ונעלה יותר, שלא בערך להחינוך שלפנ"ז, כיון שהחינוך במתן­תורה הי' ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.

234

בהתחשב עם כהנ"ל, בטוחני, שכל המשתתפים בחגיגה השנתית, יגלו התעניינות והתמסרות מיוחדת לאפשר למוסד חינוך זה לחזק ולהרחיב את פעולותיו החשובות בחינוך.

ובודאי שהשי"ת יברך ויצליח את כל אחד ואחת מהמשתתפים והתומכים בהמוסד, בתוך כלל ישראל, בכל המצטרך, בגשמיות וברוחניות וגם יחד.

בכבוד ובברכה להצלחה

ולבשורות טובות בכל האמור

ולקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

(ממכתב ל"ג בעומר, תש"נ)


המכתב שלכן הגיע לידי וגרם לי עונג רב, והשם יתברך ימלא משאלות לבבכן לטובה להצליח בלימוד התורה, הנקראת תורת חיים, כי היא הוראה בחיי היום­יום ומקור הברכה לחיים טובים באמת.

בודאי יודעות אתן על דבר חג השבועות, זמן מתן תורתנו, וגם שמעתן אשר התורה ניתנה רק אחרי שכל ישראל אמרו "בנינו (לרבות בנותינו) ערבים בעדינו". זאת אומרת, שבזכות בני ובנות ישראל ניתנה התורה לכל ישראל. מזה מובן כמה חשוב הוא לילדי ישראל להתנהג על פי מצוות והוראות התורה, ולראש ולראשונה בכיבוד הורים ומורים ובהתמדה ושקידה בלימודים. והנני מקוה שכל אחת מכן תהי' דוגמא חי' של בת ישראל, בת אמותינו שרה רבקה רחל ולאה.

בברכה להצלחה

ולבשורות טובות.

(ממכתב ג' סיון, תשכ"ה)


... ויהי רצון אשר בימים האלו שלפני מתן תורתנו, שמסופר בשמו"ר שכל ישראל נרפאו בכל הענינים והיו בריאים ושלמים לקבלת התורה, הנה על פי פירוש האריז"ל עה"פ והימים האלה נזכרים ונעשים — יקויים זה בכאו"א מאתנו בתכ"י,

235

ומילא יאבדו כל הסכסוכים כו' המפורטים לעיל ונזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ולהמשיך הוראותי' על כל השנה כולה. . .

(ממכתב ב' סיון, תשט"ו)


... וכיון שכתב מכתבו בסיום תשלומין דמתן תורה המביאה רפואה לעולם, והתורה היא תורת חסד ולא בשמים היא ודוקא בעולם הזה, הנה יבשר טוב בטוב הנראה והנגלה.

(ממכתב ט"ז סיון, תשי"ט)


... בתחלתו*. הקדמת הרמב"ם. כל המצות כו' בפירושן ניתנו שנאמר ואתנה לך גו' תורה זו תושב"כ והמצוה זו פירושה כו' תושבע"פ. לכאורה צ"ע — דזה דהמצות בפירושן ניתנו ילפינן ממש"נ בשמיטה וידבר גו' בהר סיני, וכדאיתא בתו"כ שם. וביותר יקשה דהרי הרמב"ם עצמו הביא לימוד זה בענין זה בהקדמתו לפיה"מ.

ואולי יל"פ ע"פ הידוע בכללי הרמב"ם ש"דרכו ליקח הדרשה היותר פשוטה כו' ולפעמים מביא פסוק שלא נזכר בגמרא כלל" (יד מלאכי כללי הרמב"ם. וש"נ). ועפ"ז מתיישב גם דיוק הצפנת פענח על הרמב"ם (להרגוצבי) שהרי בש"ס (ברכות ה, א) מפרש המצוה זו משנה כו' להורותם זה גמרא. וק"ל.

אלא שעדיין יקשה דלפי' הרמב"ם למדין אנו רק דהמצות ופירושן ניתנו למשה מסיני ומנ"ל דגם ד"ס כו' וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני. ואולי י"ל דלשטתי' אזיל דכל הגזירות והתקנות והמנהגות וכו' מ"ע לשמוע להן כו' (הל' ממרים בתחלתו) — וא"כ פי' מ"ע זו כולל ד"ס וכו'.

דרך אגב: הקדמת הרמב"ם "לפיה"מ סדר זרעים" — אף שנדפס כן בשסי"ן וכו' — מוכח מתוכנה שאינה מיוחדת כלל לסדר זרעים, כ"א לכל הש"ס. . .

(ממכתב יו"ד אייר, תשכ"ד)


236

... התחדשות התורה בכל עת מוכרחת ע"פ מ"ש בשער היחוה"א פ"ב בענין נגלה דתורה, הנק' תורה אור, ובפנימי' התורה עפמשנ"ת בד"ה ביום השני (ב' ניסן תרפ"ה) ובמאמרי חה"ש ש"ת (נמצא עתה בדפוס). ושם מבואר ג"כ החילוק שבהתחדשות דתורה נשמות ועולמות. (לכאורה משמע שם דנשמות אין צריכות להתחדשות. ולכאורה הוא מופרך לגמרי. ואכמ"ל).

ראי' להתחדשות דתורה מלבד נוסח הברכה נותן התורה ל' הוה, מובא גם ממרז"ל (יל"ש איכה) כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, וממרז"ל (ספרי ואתחנן) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

(ממכתב ו' תמוז, תש"ט)


... מש"כ* שהיחוה"א כוונתי לח"ב דתניא, שמבאר שבדבר חדש צ"ל תמיד כח המחדש. . .

(ממכתב י"ג אלול, תש"ט)


... יחודו של ספר תהלים —

ראה ב"ב (יד, ב) שרק בשמו התואר "ספר". ולהעיר מספרי ((תצא כד, א): ספר — מיוחד שהוא של קיימא). זח"ב נו, א ובאור החמה שם. תורה אור (לרבנו הזקן) בהוספות (קיח, ד. קכד, א)

מבואר בכ"מ וראה ג"כ מכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד אמירת תהלים. . .

(ממכתב כ"ב אד"ר, תשכ"ז)


237

... במ"ש אשר לא תמיד רואה הצלחה גמורה בלימודו, ונדמה לו שאין זוכר מה שלומד.

כמדומה כבר כתבתי לו שכל הנ"ל הוא מפיתויי היצר, וחבל על זמנו שמבלה להתווכח אתו ולהכנס בשקו"ט אם האמת כן הוא — בה בשעה שבזמן זה יכול ללמוד בפועל, וכמו שכתבתי לו מכבר, ובפרט כשלומד בדבוק חברים שאז מצליחים יותר וכדבר משנה.

ובמ"ש אשר מצא הסיבה להעדר הצלחה גמורה, מפני שחסר לו כח התקשרות וכו' וכו' — הנה כיון שנפסק הדין שכ"א מישראל מושבע ועומד מהר סיני לקיים כל הנאמר בהר סיני, ה"ז נותן חיזוק נוסף לקיים את המצוה, ובפרט ע"פ המבואר הענין בחסידות במרז"ל משביעין אותו, מלשון שבועה וגם מלשון שובע, שהשובע בא ע"י השבועה (עיין בהגהות הצ"צ לתניא — נדפס בספר קיצור והערות לתניא). ובאם רק ירצה, הרי הקב"ה עוזרו ללמוד ולהצליח ללמד לשמור לעשות ולקיים.

(ממכתב ח' אייר, תשי"ז)


מאשר הנני קבלת ספרו, רמב"ם על התורה, ות"ח על שימת לבבו לשלחו לי.

ויהי רצון אשר ינצל האפשריות אשר ישנה בידו להפצת היהדות המסורתית כפי שנתבאר וע"פ ההוראות דתורתנו תורת חיים אשר שני ענינים עיקרים בזה, הוראה (תורה מלשון הוראה) בחיים, ותורה (שהיא הנותנת) חיים ומורה דרך, איך שיהיו החיים מתאימים לשמם.

שהעיקר בכל האמור, הרי הוא המעשה בפועל, ובלשון חז"ל, המעשה הוא העיקר, קיום מצות מעשיות, כולל גם דקדוקיהם ועד לדקדוק קל של דברי סופרים ומנהגי ישראל, בהקדמת שלילת כל דבר אסור ואפילו בלתי רצוי וכו',

שע"י כל זה האדם (אתם קרוים אדם) מקיים תכלית בריאתו, וכמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו{*}, אדם על שם אדמה לעליון, וכמודגש במיוחד בתור הקדמה למתן התורה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, והרי גם עבודת הכהנים הוא בסדר האמור, רחיצה*(והרחקת כל דבר בלתי רצוי) בכיור, ולאחרי זה העבודה בקדש. . .

נ. ב.

לעצם הענין דרמב"ם על התורה, מובן שרובי השקפות הרמב"ם ופי' על התורה יש למצוא, לא בספריו שהם פסקי הלכות, כי אם בספריו ומאמריו שתוכנם עיקרי

238

הדת, פירושים וביאורים וכו' שמזה המסקנא, שאף שמכמה טעמים מוכרח להביא הנמצא בפסקי דינים יד החזקה שהביאורים שבתורה דשם גם הם הלכה פסוקה ומוחלטת, לכל לראש מקום לצטט מספרו מורה נבוכים, האגרות שלו ופירוש המשניות, וק"ל.

(ממכתב כ"ב אדר תשכ"ד)


... בהתענינות קראתי ע"ד קרוביו שי' אשר שם וכו' ומענין לענין באותו ענין, ארשה להעתיק כאן אחת הנקודות ממה שנדבר בענין זה, מיוסדת על הפס"ד אשר כל ישראל הם קומה אחת שלימה, ובדוגמת הגוף, אשר חיזוק הבריאות באיזה אבר שיהי' מוסיפה בבריאות כל שאר האברים, כן הוא בנוגע לאברי פרטי קומה שלימה האמורה, ומזה מסקנא מידית אשר הוספה בתורה ומצותי' בהמעשה הוא העיקר, קיום מצות מעשיות יום יום, שהם חיונים וקיום ויסוד כל בני ישראל [מתאים לשמם תורת חיים ומצותי' עליהן נאמר וח?י בהם], הרי בודאי ובודאי שזהו מוסיף "בבריאות" כל אחד ואחת מבני ישראל, ואין המקום מפסיק כלל וכלל, וכנ"ל זהו עזר וסיוע ודאי וממשי מצ"ע וגם — להצלחת ההשתדלות באופנים אחרים, ודוקא ע"ד עזר זה אין איש מתעסק בזה ואפילו לא מדבר וד"ל.

והרי בסיוע זה אין זקוקים לאסיפות ולהצבעות ולשאלת דעת הרוב, כיון שלכל אחד בחירה חפשית בזה ויכול להוסיף כהנה וכהנה כולל גם בהשפעה על הזולת לקרבו עוד יותר ויותר, לתורה ולמצותי', ועי"ז לעזור לכל בנ"י בכל מקום שהם הן באה"ק ת"ו והן בתפוצות, שהרי כולם זקוקים לעזר, אף כי לא באותו השטח ובאותו המדה, וק"ל.

והרי הימים ימי סגולה, ימי הספירה המקשרים ענין זמן חירותנו עם ימי קבלת התורה ובהקדמת נעשה לנשמע, קבלה ביחד עם הבטחה חרות על הלוחות.

(ממכתב כ"ג אייר, תשכ"ד)


במענה למכתבו בשם מרכז תנועת החרות — הזמנה להשתתף בועידה הארצית השביעית של התנועה,

ביחד עם תודתי על הכבוד ומחשבתם הרצוי',

הנה באופן עקרוני נבצר ממני לעשות זאת. שהרי מיסודות שיטת חב"ד­

239

ליובאוויטש הוא שלא להזדהות עם איזו מפלגה שהיא, ולכן גם לא להשתתף בועידות מפלגה.

בהזדמנות זו חובתי היא לתת ביטוי לצער העמוק ההולך וגדל בהתבונן בשעבודם הפנימי של חוגים מסוימים דעמינו בני ישראל, שעבוד לתרבות גויי הארצות, חיקוי אורח החיים שלהם והשקפת עולמם וכו' — היא השיטה הידועה של "נהי' כגויים כמשפחות הארצות" — שאין לך גלות ועבדות גדולות מזו,

ולהביע תקותי, אשר יהי רצון ותקדיש הועידה מיטב זמנה וכוחותי' לפרסם ולהחדיר הרעיון היסודי אשר אי אפשר שתהי' חרות — כל זמן שאין משתחררים בהחלט מהשעבוד האמור,

ומקו השלילה לקו החיוב — לפרסם ולהחדיר הרעיון היסודי, אשר חרות עמינו בני ישראל אינה אלא כשהיא "חרות על הלוחות", חרות מיוסדה על עבודת האלקים כפי שנחרתה ונתפרשה בהלוחות בתורת ה' ובמצותיו,

תורה קדושה — שהיא העדות לגוי קדוש אשר לו ניתנה ארץ הקודש ומנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת.

(ממכתב י"ח טבת, תשכ"ג)


ת"ח עבור הפ"ש שקבלתי על ידי. . וביחוד בעד שימת לבו למסור לי התוכן והסיום של נאומו באסיפה רבתי בהשתתפות בני הנוער, שסיים בקריאת הנביא: שובה ישראל. . ואשובה אליכם אמר ה' צבאות.

מובן שעל כגון דא אין מקום לומר תודה, שהרי שכר מצוה מצוה. ובימינו אלה ובתקופה זו יש כאן יותר ממצוה, אם אפשר לומר כן. כי הרי הנוער הוא המשך דורנו שבהוה והמשך כל הדורות שקדמונו, וכדי שיהי' המשך מוכרח שיהי' קשור בהמשך הכללי להמשיך הערכים הנצחיים של עמנו מיום היותו לעם במעמד הר סיני. וכמו שהי' אז בראשית היותנו לעם, שההתחלה והיסוד הי' — אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, זאת אומרת שאי אפשר שתהי' גאולה אמתית מבית עבדים אלא אם כן קשורה היא עם הוי' אלקיך ושאר הדברות שלאחר זה, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו, שגם להם אי אפשר שיהי' קיום אלא אם כן מתחילים ומיוסדים על אנכי ולא יהי' לך, וכמו שנוכחנו בעליל בפרט בדורנו, שכשהי' חסר יסוד זה לא הועילו כל השיטות במוסר ובפילוסופיא וכו'; וכן הוא גם עתה.

ובידעי את כ' ואשר איש מעשה הוא, מובטחני שמה שאמר לנוער לא ישאר רק

240

בבחינת הוראה על הדרך והכיוון, אלא ימשיך בזה ויפעיל את כל אלו שהשפעתו עליהם והנשמעים לקולו ובכל מקום אשר דברו מגיע לשם, ובפרט אשר אחינו בני ישראל בכלל הוא עם המעשה, אשר הקריאה שובה ישראל ואשובה אליכם לא תשאר בבחינת רחמנא ליבא בעי אלא תמצא בטוי' הנכון במעשה בפועל ועד לחיי היום­יום ממש. . .

(ממכתב ב' כסלו, תשכ"ג)


מאשר אני קבלת מכתבה מא' דר"ח אלול והקודמו, וכבר נענתה באופן רשמי בנוגע לההצעה ע"ד השתתפות במשאל כולי, אשר אין זה בנוהג כלל וכלל. ובכל אופן תודה על תשומת לבה.

מוכרחני להוסיף — ולא בתור הוספה, אלא שלאמתו של דבר זהו עיקר כוונתי במכתבי זה — אשר אכזבה גדולה היתה לי בקראי מכתבה הראשון. כוונתי:

מזמן שיחתנו כשביקרה בניו­יורק (אשר תקותי שזוכרת אותה, על כל פנים נקודות העיקריות שלה) עקבתי ודרשתי וחקרתי אם ישנן איזו תוצאות מהשיחה. שהרי שיחתנו, עכ"פ כפי כוונתי, לא היתה רשמית וגם לא בבחינת ראיון, אינטרוויו בלע"ז, כי אם (כמדומה כפי שאמרתי גם בפירוש) מתוך הכרה אשר יכולת ואפשריות יוצאות מן הכלל עומדות לרשותה, ומאידך גיסא תקופתנו זו, ובפרט השנים הכי אחרונות, רבת האפשריות היא מאין כמותה, אפשריות בנוגע לחיסון וביסוס עמדת עמנו בני ישראל בכל מקום שהם, ובפרט בארצנו הקדושה, תבנה ותכונן במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו.

שלכן דרישת השעה היא שכל מי שיכול לעשות משהו בכיוון האמור, הרי זה מחובתו העיקרית ותפקידו הראשוני, ובפרט שזהו לתועלת הרבים ולפעמים קרובות גם להצלת רבים.

הדברים אמורים אפילו אם היכולת והאפשריות הן בגדר ספק; על אחת כמה וכמה כשהעבר הוכיח אשר כוחות ואפשרויות מיוחדים לאדם מסויים לנצלם בכיוון האמור, שאז כל הדברים הם ביתר שאת וביתר עז.

— ואכפול, על כל פנים בקצרה, ממה שדברנו בשיחתנו:

הנסיון הוכיח שחוגים מסויימים של עמנו ניתנים להשפעה, ובפרט הנוער והצעירים שבעתיד הקרוב הרי הם יכוונו מהלך הענינים במושבות בני ישראל, כולל בארצנו הקדושה.

מכמה סיבות הנה חיי היום­יום הפיגו את ההתלהבות של הנוער ושל הצעירים,

241

וכתוצאה מזה את הפעילות בכיוון הרצוי. וזה הביא לידי כך שהמרץ שלהם הופעל בכיוונים בלתי רצויים ועד להיפך הרצוי. וההצדקה היא שדבר פלוני משעמם ופעולה פלונית ישנה נושנה ומקומה בדורות שעברו וכולי וכולי.

והיתה זאת הצעתי שתנצל המרץ וההתלהבות, שאף ששכבת דאגת חיי יום יום, חיים רגילים ז"א אפורים, כיסתה עליהם, תקותי חזקה שתעורר אותם ותביאם לפועל, להלהיב את הנוער ולשלהב את הניצוץ הטמון בחובו לפעולות חיוביות שהם הכרח לחיי הכלל וגם לטובת הפרט.

אולם במשך השנים שעברו מעת שיחתנו לא בא לתשומת עיני איזהו מעשה בפועל כתוצאה מדברי האמורים, כוונתי כפשוטה, שלמרות חיפושי לא מצאתי באותם הגליונות בהם כותבת, גם לא במקומות אחרים שבאו למראה עיני, הד לפעולותי' בכיוון האמור.

לכאורה אפשר הי' לתרץ הדבר שאין היא מסכימה לדעתי. אבל ההכרח להוציא את הנוער והצעירים מהליטרגי' כל כך ברור ופשוט, והמחסור באישים שיש סיכויים שיצליחו בזה כל כך גדול, שלדעתי אי אפשר שיהי' כל ספק בנידון צו השעה זה, בפרט בנוגע לכל אחד ואחת שהצליחו בעבר בשטח זה.

בטח ישנה תועלת בפגישות עם אנשים התופסים מקום בראש בחוגים שונים, להוודע דעתם ולפרסמה וכולי וכולי, וכיון שעוסקת בזה הרי בודאי רואה תועלת זו במוחש, אבל אין זה פוטר כלל וכלל מפגישה ישרה עם החלק הפעיל בכל עם, וכן בעם בני ישראל, חלק שמדת המרץ שלו גדול יותר מבשאר חלקי העם, אותו חלק שעדין לא נפגע מחיים של פשרה במשך עשיריות בשנים עד שנעשה זה טבעו שני, אותו חלק שאינו ירא מאתגר ויש בו אומץ רוח להודות ע"ז אם מוצא הוא אשר דרכו בחיים לא היתה בסדר ולהתחיל בדרך חיים חדשה, בכיוון חדש, ולפעמים גם הפכי, מכיוון חייו קודם לכן — אשר כל תכונות אלו לא יימצאו במנהיגי מפלגה וגם לא ברוב מנהיגי איזה חוג שיהי'.

מובן שכעבור חדשים אחדים לשיחתנו ולא ראיתי איזו פעולה ותוצאות ממנה, חפשתי עילה וסיבה לכתוב אלי' ולשאלה על האמור, אלא שמכמה סיבות נדחה הדבר מזמן לזמן. ואחת הסיבות העקריות כי לא ידעתי איך תהי' תגובתה שעל יסוד שיחה אחת ופגישה אחת אביע דעת בנוגע "לחיי'", ובפרט דיעה הדורשת שנוי בפעולותי' ושנוי עקרי. ועוד סיבה פנימית יותר, ואולי גם עקרית יותר, בריאות ילדה כו' שסיפרה לי אודותו (נוסף על מה ששמעתי מן הצד). והרי הצער מונע את האדם מכמה ענינים, ובפרט ענינים הדורשים מרץ יותר ומלחמה במדה חשובה נגד הזרם, מה שגורם לבודדות וכולי.

אכזבתי ממה שלא יכולתי להגיע אלי' ולהניעה לפעולות אודותן דברנו גדלה עוד יותר בתקופה הסמוכה לששת הימים וימים אלו בעצמם והימים שלאחריהם, שבמשך זמן זה הרי היתה התלהבות כל חוגי עמנו בעיצומה בכל מקום, והי' חסר

242

לגמרי כיוון למטרה חיובית וענין חיובי של בנין ברוחניות ובגשמיות. ולצערנו הרב לא מצא העם את המנהיגים שידריכוהו ויכוונו את ההתלהבות שלו למעשים חיוביים, ואפילו לא אלו שיחזקו את ההתלהבות ויעודדוה, וגם בתקופה זו הולכים הענינים "ומסתדרים" בנוסח הידוע, שעוברים לסדר היום. וגם בימים אלו לא מצאתי רושם מפעולותי' היא.

פשוט אשר הכתוב לעיל הוא לא בתור הטפת מוסר ח"ו, כי אם הנסיון עוה"פ לחדש שיחה, אף כי בכתב, בתוכן שיחתנו הראשונה, וכולי האי ואולי תבואנה עתה פעולותי' בכיוון האמור. ובאופן קונקרטי: להעלות את הנוער והצעירים לעצם הנצחי של עמנו, שביחד עם נצחיות הענינים הם, כסגנון חכמינו ז"ל, חדשים בכל יום ויום.

ולדוגמא: תעמולה לעלי' פנימית, תחת ה"קול­קורא"ים שרבו מלספור ע"ד עלי' מארצות הרווחה שסיכוייה קלושים ביותר, עכ"פ בעתיד הקרוב, ויחד עם זה, כפי שהראה הנסיון של קליטת המתנדבים, אין כלל התנאים המתאימים לקליטתם באופן הרצוי. והרי העלי' הפנימית ירדה באופן הכי מבהיל דוקא בחוגי אחב"י הספרדים מעת עליתם לארצנו הקדושה. וכשתהי' פני' מאשה ספרדית, פני' בהתלהבות, שלא יטו אוזן כלל לאלו שהטיפו למשפחות מצומצמות, הטפה משך שנים רבות שלצערנו הרב הצליחה באופן יוצא מן הכלל — בודאי שפני' כזו היתה מוצאת הד נכון וגם עמוק ועד לשינוי בפועל. ועל דרך זה גם בנוגע לביסוס חיי משפחה, וכולי וכולי.

הבאתי דוגמא מהענינים שהכל מודים בהחיוניות שלהם בארצנו הקדושה, מקצה השמאל ועד קצה הימין. אבל בודאי שרובו ככולו של עמנו היושב בארץ הקדש נתפכח מהפתויים וההסתות לסור מדרך תורתנו תורת חיים, תורתנו הנצחית. וקריאה לשוב אל המקור ודרך חיים על פי התורה ומצותי' "גם כן" תמצא הד נכון ותביא לפעולות בחוגים מסוימים שילכו ויתרחבו וירבו, שהרי לב כל אחד ואחת מישראל סוף סוף ער הוא לתורתנו ומצותי', אלא שצריך למצוא את הנקודה, בסגנון אחר את המצוה, המתאימה למהלך נפש של חוג פלוני או של אדם פלוני, ולהתחיל בנוגע לחוג ואדם זה בדיבור ע"ד מצוה זו, ואז סוף סוף מצוה גוררת מצוה.

ידועה לי הטענה והאימרה איך אפשר להטיף לאחרים טרם הגיע המטיף עצמו לשלימות בחייו הוא. אבל רואים במוחש שטענה זו אינה אלא כיסוי על העדר הרצון לפעולה בכיוון האמור, שהרי אין שם אלא אחד, הוא הקב"ה, ומטיפים הרי מעולם לא חסרו בישראל, מטיפים לדברים חיוביים וגם לדברים שונים ומשונים. ועוד ועיקר, אשר בתקופתנו הזמן קצר מלחכות עד שישתלם המטיף והממריץ ואז יתחיל בפעולה, ואין עצה אלא לעשות שני הדברים בבת אחת, להטיף ולהמריץ את עצמו וגם את הסביבה.

ארך מכתבי ואסכם בקיצור נקודת הכתוב לעיל, והיא, אשר עוד יותר ברור לי מאשר בפגישתנו הראשונה, וכדעתי אז דעתי עתה אשר חוננה בכשרון השפעה ויש לה האפשריות לזה, וחבל על כל יום שעובר ואינה מפעילה כשרונה בכיוון להחזיר הנוער והצעירים, ומה טוב גם המבוגרים אף שקשה הדבר יותר, לחיים חיוביים,

243

חיים הראויים לשמם, חיים על פי תורתנו ומצותי' עליהם נאמר וחי (העם הישראלי) בהם, ויפה שעה אחת קודם.

(ממכתב ה' אלול, תשכ"ז)


...  מאשר אני קבלת ספרו "אבני דרך", בהקדמת בקשת רוב הסליחה על איחור האישור מפני כמה סיבות. ות"ח על שימת לבבו לשלוח את ספרו, והרי יצירתו של אדם — במדה חשובה משקיפה את המחבר, ובפרט שזה הספר מכיל גם פרטים מתולדות ימי חייו, ובריחוק מקום — יש בזה גם משום היכרות אישית עם מחבר הספר.

רגיל אני לחשוב, בקבלי ספר ממחבר, שלא "בכדי" שלח אלי את ספרו ובודאי כוונת המחבר שאעיין בספרו ואם יהי' לי מה להעיר — יקבל הערותי בספ"י אפילו אם איני מזדהה עם השקפת עולמו של המחבר. וכן בנוגע לספרו ארשה לי לציין אי איזו הערות, ובפרט — בנקודה הפנימית של הספר, ציור הקבוצה וחיי הקבוצה שלנושא זה בפרט מייחד כ' את ספרו.

אקוה שכ' יסכים שענין הקבוצה אינו מטרה בפני עצמה, ואצ"ל המטרה האחרונה; אלא תכליתה להשיג סדר חיים רצוי ומקווה על ידי שיתוף פעולה קיבוצית.

כשלעצמה הקבוצה ענינה, לכאורה, להשוות קטן וגדול, שזהו בעצם היפך טבע האדם; באשר בני אדם כשם שאין פרצופיהם דומים כך אין דיעותיהם דומות זו לזו. ולכן היחיד מוצא סיפוק ושלימות כשאפשר לו להוציא לפועל כל מה שיש לו בכח, ובמדה הכי מלאה, לא כל כך בענינים המשותפים שיש לו עם בני חברתו, אלא דוקא בשטח האינדיבידואלי שלו שבו מצטיין הוא מחבריו וסביבתו, כי הלא זוהי העצמיות שלו. לאידך, אין האדם בטבעו מתבודד ולא טוב היות האדם לבדו, והוא מחפש חיי חברה אשר בה ועל ידה ובעזרתה יוכל להגיע לשלימותו הוא.

מתוך הנחה האמורה, הנה מחד גיסא יש לחיי הקבוצה חשיבות גדולה בזה שמהוים רקע לשיתוף כוחות של כמה וכמה אנשים ועל ידי כך להישגים גדולים יותר, וכמובן, אפילו מסכום כל הכחות הפרטיים, וכידוע שפעילות שני אנשים בצותא גדולה יותר מכפלים מפעילותו של כל אחד מהם לחוד. ועוד מהענינים החיוביים שבקבוצה שהיא מסירה אותה קנאה ותחרות בלתי רצוי' המביאה פעמים תכופות להתדרדרות היחסים שבין אדם לחברו, משא"כ פעולה קיבוצית שבדרך כלל מקרבת הלבבות וכולי.

לאידך גיסא, אין תכלית הקבוצה לבטל כל התחרות בכלל, שהרי אחד

244

מהענינים המעוררים למאמצים יתרים ולהתקדמות וניצול כל הכחות ובזריזות וכולי — הוא דוקא מזה שיש לו לאדם אתגר והתחרות. אלא שעל הקבוצה לצ?נר את ההת­חרות הטבעית לשטח עליון יותר. במלים אחרות, תמורת זה שבחברה אינדיבידואלית מתחילה ההתחרות בצרכים הכי פשוטים, הגשמיים והחומריים, ועד שכלשון חכמינו ז"ל אלמלא מוראה (של מלכות (—הכרח החברה)) איש את רעהו חיים בלעו, הנה בקבוצה אפשר להעביר את הכח הזה להישגים גדולים יותר, אם בתוספת מרובה על הצרכים ההכרחיים או בשטח נעלה יותר — בחיי הרוח.

המורם מהאמור לעיל הוא שענין הקבוצה וחיי הקבוצה אינו מטרה והישג בפני עצמו, אלא שלב והכנה ודרך לפיתוח האינדיבידואליות והיחידות שבכל אחד ואחד והתגשמותם באופן הכי טוב ובמדה הכי מלאה.

הערכה יסודית זו של ענין הקבוצה נוגעת לא רק לאחר שהשיגו כבר סדר חיים קיבוצי מלא וצריך להחליט למעשה כיצד לנצל את יתרון הכחות ואיך להבליט אצל כל אחד את התכונות והכשרונות הפרטיים שלו בכל היקפם, אלא נוגעת היא ג"כ תיכף בהתחלת חיי הקבוצה, כיון שלעתים תכופות ואולי גם ברוב הפעמים, עצם סדר חיי הקבוצה מוכרח, כאמור, לעורר התנגדות פנימית נגד הסדר והמשטר המתאמץ להכניע את היחיד בתור יחיד ולהפכו לחלק של הגוש, היינו הקבוצה. לעומת זאת, אם היחיד יודע שאין זה אלא שלב בהתפתחותו והדרך המגדילה את אפשריותו להגיע להישגים אינדיבידואליים גדולים יותר, על ידי כך שמשחררים אותו מדאגות בשלב נמוך מזה (בהנוגע לצרכיו ההכרחיים המושגים בקל יותר ובלי בזבוז כוחות וזמן הודות לפעולה המשותפת הקיבוצית), הרי הכרה זו לא זו בלבד שתבטל התנגדותו הטבעית אלא עוד זאת שתוסיף בו התלהבות והתמסרות במילוי תפקידיו בקבוצה.

האמור לעיל נוגע לא רק להצלחת הקבוצה בכלל, אלא גם לתוכן החיים ואופן החיים בקבוצה, אשר כ' נוגע גם בזה בספרו, כגון היחסים שבין ההורים והבנים וכיו"ב (וביותר — שעלול ההיזק להיות מרובה על השכר בשטח זה), כיון שיחסים אלו נמצאים בשטח החיים "הרוחניים" של האדם שבהם עצמאות היחיד חשובה ועיקר.

עוד יש נקודה, שלדעתי חשובה, והיא בשנוי הרגש והיחס לקבוצה מצד מייסדי הקבוצה ומצד אלה שנולדו בקבוצה. שאם מייסדי הקבוצה, או אלו שבאו לחיי הקבוצה מקרוב לפי ערך, יכולים לקבל סיפוק נפשי בהכירם שהגיעו לזה, כמו שכותב, מחיים שונים בהחלט ובתכלית, ומסביבה חדורה השקפת עולם הפכית, והשיגו חיי קבוצה מתוך עמל ויגיעה וקרבנות וסיגופים וכולי, שכל זה מוסיף יוקר והערצה לדבר המושג, הנה אלה שנולדו בקבוצה או נתגדלו בה רואים סדר חיים זה כטבעי, ואצל אלה בודאי שההגבלות של חיי הקבוצה, שהוזכרו לעיל, בולטות יותר מאשר הצדדים החיוביים, מה שמחוייב לעורר אצלם אי­סיפוק נפשי או אפילו התמרדות, ועכ"פ חיכוכים, כלפי אלה הכופים עליהם משטר קיבוצי (והבלטת הקבוצה כשלב והכנה — גם בזה תועיל).

245

ומכאן הבעי' הנוקבת, שדרך אגב לא מצאתי בספרו מענה עלי': מה "נותנים" לדור הנולד בקבוצה בתור מטרה או אידיאל שירצו להגיע לזה אפילו מתוך עמל ויגיעה ומסירות נפש במסגרת חיי החברה?

ואחרון אחרון, מובן שקראתי בהתענינות בסוף ספרו את "פרקי חיים". וגם בזה ארשה לי לבוא בהערה, אשר צר וחבל שלא הכניס ברשימותיו אלו האוטוביאוגרפיות — רשימה על דבר "המקור" שכתוצאה ממנו חבש כיפה בעת קראו פסוקי תנ"ך בכנסת, בפרט — שבודאי שיער מראש שתהי' תגובה מצד שמאל, תגובה שלילית, ובכל זה עשה מעשה רב, והיסוד לזה בודאי מעורה ומונח בראשית ימי חייו, בבית אבא או זקנו, וכיו"ב.

כדרך בני ישראל לשלב ולקשר את הענינים שדנים עליהם עם ימי השנה, ובפרט ימי מועד וחג, הרי גם בראש השנה הדגישו חכמינו ז"ל את האדם בתור יחיד, ולא רק בראש השנה הראשון יום ברוא אלקים אדם הראשון, אלא כלימוד והדגשת חכמינו: לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך (שבכל הדורות ובכל המקומות) נפש אחת כעולם מלא, והמשיכו עוד בזה ביאור שאין אחד מהם דומה לחברו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. במלים אחרות, דוקא בזה שאין אדם דומה לחברו חשוב הוא כעולם מלא (סנהדרין סוף פ' ד'). ענין זה שימש גם נקודה תיכונית למכתבי לראש השנה המצורף בזה, אשר תקותי שיענין את מר.

(ממכתב ימי הסליחות, תשכ"ד)


אייער בריוו, אין וועלכן איר לעגט מיר פאָר צו שרייבן אַן אַרטיקל וועגן דער נייער ענגלישער איבערזעצונג פון דער תורה, איז מיר אָנגעקומען מיט אַ באַדייטנדער פאַרשפּעטיקונג. עס טוט מיר לייד וואָס אויך פון מיין זייט האָט זיך מיין ענטפער אומפאַרמיידלעך פאַרהאַלטן.

איך דאַנק אייך פאַר דער איינלאַדונג, אָבער ווי באַקאַנט, איז בכלל ניט מיין דרך צו שרייבן אַרטיקלען פאַר דער פּרעסע, און איך קען אין דעם ניט מאַכן קיין אויסנאַם. אויב עס דערשיינט פון מיר אַ ווענדונג אין דער פּרעסע פון צייט צו צייט, טראָגט עס אַן אַלגעמיינעם כאַראַקטער און איז אין קיין פאַל ניט אויסשליסלעך פאַר אירגנד וועלכן פּרעסע אָרגאַן. איר וועט מיר דעריבער ענטשולדיקן וואָס איך קען אייער פריינטלעכע איינלאַדונג ניט אָננעמען.

וואָס ס'איז שייך מיין פּערזענלעכער שטעלונג צו דער דאָזיקער איבערזעצונג, איז זעלבסטפאַרשטענדלעך אַז די דעקלאַראַציע פון די אגודת הרבנים, וועלכע

246

שטיצט זיך נאַטירלעך אויף דער הלכה, איז ענטשיידנד און לאָזט ניט קיין אָרט אויף ספיקות אין דער זאַך.

מיט אַכטונג און וואונש

פאַר אַ פריילעכן פּורים,

נ.ב. אַזוי ווי אַלץ איז לויט השגחה פרטית (און לויט דער שיטה פון חסידות, אפילו אין די קלענסטע איינצלהייטן), מוז איך אָננעמען, אַז אייער ווענדונג צו מיר, וואָס איך קען ליידער ניט אויסנוצן, ווי דערקלערט אויבן — האָט אָבער אַ פּאָזיטיווע טייל וואָס דאַרף יאָ אויסגענוצט ווערן באַ דער געלעגנהייט, בפרט אַז איך האָב שוין לאַנג וועגן דעם געטראַכט. עס האַנדלט זיך וועגן די אַלגעמיינע פונקציעס פון אַ צייטונג, ספּעציעל אַ אידישע צייטונג, און די אחריות וואָס זי טראָגט פאַר דעם כלל. איך וועל זיך דעריבער ערלויבן צו מאַכן די פאָלגנדע באַמערקונגען:

(א) די ערשטע אויפגאַבע פון אַ צייטונג איז, נאַטירלעך, צו אינפאָרמירן איבער די לויפנדע נייעס. און כאָטש אויבן­אויף גענומען איז דאָ ניט שייך אַ ספּעציעלע שיטה, אָבער נעמענדיק אין אַכט אַז יעדע צייטונג האָט אירע פּראַקטישע באַשרענקונגען און ס'איז דאָך אונמעגלעך צו געבן אַלע נייעס און אין דער פולער מאָס, מוז די צייטונג אָננעמען אַ שטעלונג, סיי אין באַצוג צו דעם אויסוואַל פון די נייעס, וואָס צו דרוקן און וואָס ניט, סיי לגבי דעם אָנגעזעענעם אָרט וואָס דאַרף געגעבן ווערן צו די אָדער יענע נייעס, שוין אָפּגערעדט פון דער רעדאַקציע און אויסטייטשונג פון די נייעס — וואָס דאָס אַלעס גיט יעדער צייטונג איר ספּעציפישן כאַראַקטער און איר אייגענע שיטה און וועלט השקפה.

(ב) די צייטונגען, ווי זיי ווערן אַרויסגעגעבן לפועל, אַנטהאַלטן אויך אונטערהאַלטונגס מאַטעריאַל און וויסנשאַפטלעכע אַרטיקלען, וואָס ביידע האָבן אַ גאָר גרויסע דערציערישע באַדייטונג. בפרט אין אַזאַ טומלדיקע וועלט ווי אַמעריקע, וואו גאָר ברייטע קרייזן לייענער שעפּן כמעט זייער גאַנצע אינפאָרמאַציע און וויסן פון די צייטונגען.

(ג) עס איז אויך זעלבסטפאַרשטענדלעך, אַז אַ אידישע צייטונג, בפרט אַ צייטונג וואָס דערשיינט אין ניו­יאָרק, דאַרף פּראָמינענט באַקאַנט מאַכן דעם לייענער מיט דעם גייסטיקן קלימאַט אין דער אידישער גאַס.

נאָך דער הקדמה קום איך צו "תכלית": זיכער ווייסט איר וועגן דער ברייטער דערוועקונג און זוכעניש אין באַצוג צו אמת אידישע ווערטן און אידישקייט בכלל וועלכע זיינען אויפגעקומען באַ דער אידישער יוגענט און אויך באַ אַסך פון שוין ניט יונגע אין יאָרען, אָבער יונגע אין דער הינזיכט פון ניט שרעקן זיך פון דאָס ניי

247

רעווידירען זייער לעבן צי איז עס ניט געווען געבויט אויף אַ טעות,

און באַ אַ גאָר באַדייטנדער טייל פון זיי — ניט נאָר טעאָרעטיש, נאָר אויך אין פּראַקטישן, טאָג טעגלעכן לעבן. פאַרשטייט זיך, אַז דער איבערגאַנג פון איין אַרט לעבן צו אַ צווייטן קומט געוויינלעך ניט פאָר מיט איין שפּרונג, אָבער אַן ערנסטע ווענדונג אין דער ריכטונג איז צו מערקן — אָן צווייפל.

אַרויסגייענדיק פון די אויבנדערמאָנטע פּונקטן, און נעמענדיק אין אַכט, אַז אַ צייטונג דאַרף זיין עמפפינדלעך צו אַזוינע באַוועגונגען, און נאָך פריער ווי "דער מענטש אין גאַס",

(א) מוז איך אויסדריקן מיין גרויסע ענטוישונג וואָס אייער צייטונג שפּיגלט ניט אָפּ, לויט מיין מיינונג, די דערמאָנטע גייסטיקע אויפלעבונג, און ניט נאָר ניט אין דער פולסטער מאָס, נאָר אפילו ניט אין אַ גענוגנדער מאָס; ניט אין דער אָפּטיילונג פון די נייעס רעפּאָרטאַזשן, ניט אין דער אָפּטיילונג פון די וויסנשאַפטלעכע און געזעלשאַפטליכע געשעענישן.

(ב) אַ ספּעציעלע פאַרוואונדערונג, געמישט מיט צער, רופט אַרויס די "לייכטערע" טייל פון דער צייטונג, די טייל וואָס באַצוועקט צו אונטערהאַלטן און פאַרוויילן, נעמלעך די ראָמאַנען, דערציילונגען, אד"ג. און כאָטש ס'איז לגמרי ניט מיין שיטה צו אָנרירן פּריוואַטע מענטשן, און בפרט אַזעלכע וועלכע זיינען מיר פּערזענלעך ניט באַקאַנט, אָבער וויבאַלד אַז די פראַגע רירט אָן דעם כלל פון די לעזער פון דער צייטונג, מוז איך אויסדריקן מיין טיפען צער וואָס אַ טייל פון דעם דאָזיקען מאַטעריאַל טראָגט — צווישן אונז גערעדט — אַ פאָרנאָגראַפישן כאַראַקטער, און דעם דייטלעכן שטעמפּל פון שונד ליטעראַטור.

איך האָף, אַז איר וועט אויפנעמען מיינע באַמערקונגען לויט דער כוונה מיט וועלכע זיי זיינען געמאַכט געוואָרן ניט צו "טשעפּן" זיך און פאַרפירן אַ מחלוקת — נאָר מיט דער האָפענונג אַז אפשר וועלן זיי בריינגן אַן ענדערונג און אַ פאַרבעסערונג אין די אויבן אָנגעצייכענטע געביטן.

ליידער זיינען די דערמאָנטע באַמערקונגען גילטיג אויך בנוגע אייניגע אַנדערע אידישע צייטונגען, אָבער וועגן יענע דאַרף'ן דאָך ניט מאָנען באַ אייך.

עס וועט מיר פרייען צו הערן אייער אָפענהאַרציגע רעאַקציע אויף מיינע באַמערקונגען. און נאָך מער וואָלט מיר געפרייט צו הערן, אַז די באַמערקונגען ברענגען פּראַקטישע רעזולטאַטן.

(ממכתב י"א אדר, תשכ"ג)


248

איך דאַנק אייך פאַר אייער בריוו פון כ"ה אדר, וואָס איך האָב זיינערצייט ערהאַלטן אין ענטפער אויף מיין בריוו.

אין מיינע פריערדיקע באַמערקונגען וועגן דער "לייכטערער" זייט פון דער צייטונג, בין איך, זעלבסטפאַרשטענדלעך, אויסן געווען ניט אַזוי די פּאָפּולערע וויסנשאַפטלעכע אַרטיקלען ווי די בעלעטריסטיק פון אַ באַשטימטן סאָרט. אָבער אויך אין באַצוג צו פּאָפּולערע וויסנשאַפטלעכע אָפּהאַנדלונגען פאָדערט זיך אַ פאָרזיכטיקער צוגאַנג. אין געוויסע געביטן קען אַ פּאָפּולערע אָפּהאַנדלונג זיין ווייניקער געוואונשן ווי אומוויסן, ספּעציעל אין דעם געביט וואָס ווערט דערמאָנט אין בריוו, וואו אַ פרייע אָפּהאַנדלונג אויף די שפּאַלטן פון אַ צייטונג קען אָפט אַרויסרופן אַ ניט­געוואונשענע נייגיריקייט און צייטנווייז אפילו קראַנקהאַפטע פּסיכאָלאָגישע נייגונגען און פאָלגען. עס וועט פאַר אייך ניט זיין קיין נייעס אָנצואווייזן, אַז עס זיינען פאַראַן גאָר פיל פאַלן, וואו צייטונגס אַרטיקלען אויפן געביט פון פּסיכאָאַנאַליזע, אָדער, למשל, קאנסער פאָרשונג, האָבן געבראַכט צו נערווייאישע אָנשטרענגונגען, איינרעדענישן און גאָר ערנסטע פאָלגען.

אָבער דער עיקר איז מיין כוונה געווען אָפּצושטעלן זיך אויף דער בעלעטריסטיק, און צו מאַכן קלאָרער וואָס עס האָט אַרויסגערופן מיין קריטיק, לעג איך דאָ ביי אויסשניטן פון צייטונגען, וועלכע זיינען מיר לעצטענס געקומען צו דער האַנט. — ניט בייגעלייגט, כדי אויסמיידן "פּערזענליכקייט­אָנגריף". כ'גלייב ס'איז קלאָר גענוג אויך אָן דעם.

איך האָף, אַז ס'איז איבעריק צו אונטערשטרייכן נאָכאַמאָל, וואָס איז קלאָר אַרויסגעבראַכט געוואָרן אין מיין פריערדיקן בריוו, אַז מיין אָבזיכט איז ניט חלילה צו זוכן פעלערן, אָדער צו פּאָלעמיזירן ווער ס'איז גערעכט אָדער אומגערעכט, נאָר צו דערפילן מיין פליכט צו באַמיען זיך צו פאַרבעסערן וואָס נאָר מעגלעך אין אַ געביט וואָס איז נוגע דעם רבים.

באַ דער געלעגנהייט וויל איך צוגעבן אַ וואָרט וועגן דעם אָפּקלאַנג וואָס דער אַרטיקל פון ה' מנחם פלאַקסער האָט אַרויסגערופן באַ אַ טייל לייענער. איך גלויב, אַז איר וועט מיט מיר מסכים זיין, אַז אין די לעצטע יאָרן איז פאָרגעקומען אַ טיפע ענדערונג אין דער באַציאונג און אין די געפילן פון גאָר פילע מיטגלידער פון די "פאָרווערטס" קרייזן צו אונזער רעליגיע און טראַדיציעס. באַ אַ טייל האָט אפשר קיין ענדערונג ניט געדאַרפט פאָרקומען, ווייל זיי האָבן שטענדיק אַזוי געהאַלטן און געפילט, כאָטש ס'איז ניט געווען אין דער מאָדע דאָס אַרויסצואווייזן. איך האָב קיינמאָל ניט געהאַלטן, אַז ס'מוז זיין אַ קאָנפליקט צווישן אַ אידיש­סאָציאַליסטישע וועלט השקפה און אַ טראַדיציאָנעלן רעליגיעזן דענקען און אַרט לעבן. איך האָב אין רוסלאַנד, אין מיטן ברען פון דער רעוואָלוציע, פּערזענלעך געקענט פילע סאָציאַליסטן, צווישן זיי אויך גאָר ראַדיקאַלע, וועלכע זיינען געווען שומרי תורה ומצוה אין פולן זין פון וואָרט, און האָבן שטאָלצירט דערמיט און דאָס האָט זיי ניט

249

געשטערט צו פאַרנעמען אפילו פירנדע פּאָזיציעס אין דער סאָציאַליסטישער באַוועגונג דאָרטן. זעלבסטפאַרשטענדליך, ביז עס איז געקומען דער "עמעס"(ער) סאָציאַליזם.

(ממכתב י"ג ניסן, תשכ"ג)


... מען האָט געצויגן מיין אויפמערקזאַמקייט אויף אייער אַרטיקל וואָס איז אויך איבערגעדרוקט געוואָרן אין דער ארץ­ישראל'דיקער פּרעסע, און דעם אָפּקלאַנג וואָס דער אַרטיקל האָט אַרויסגערופן באַ אַ טייל לייענער.

איך בין זיכער, אַז איר נעמט זיך ניט צום האַרצן דעם נייען אופן פון רעליגיעזער פאַרפאָלגונג, אָדער ריכטיקער, אַנטי­רעליגיעזע רעאַקציע. אָבער אַזוי ווי אומדירעקט בין איך אין דעם אויך פאַרמישט, דערמאָן איך עס אין דעם בריוו. דער עיקר אָבער וויל איך ניט באַהאַלטן מיין האָפנונג, אַז דער דערמאָנטער אַרטיקל, ווי אויך האָפנטלעך די צוקינפטיקע, וועלן דערמוטיקן די גאָר פילע מיטגלידער פון די "פאָרווערטס" קרייזן אַרויסצואווייזן, אָפן און אויסדריקלעך, די טיפע ענדערונג וואָס ס'איז פאָרגעקומען באַ זיי אין די לעצטע יאָרן אין צוזאַ­מענהאַנג מיט זייער שטעלונג צו די אידישע מקורות און טראַדיציעס. און באַ אַ טייל פון זיי איז דאָס אפשר גאָר קיין ענדערונג ניט, ווייל זיי האָבן שטענדיק געהאַט אַ פּאָזיטיווע שטעלונג צו די פראַגען.

אגב איז די גאַנצע טענה מיר אומפאַרשטענדלעך, וואָרום נאָך אין מיטן ברען פון דער רעוואָלוציע אין רוסלאַנד האָב איך געקענט פּערזענלעך פיל סאָציאַליסטן, און צווישן זיי אויך גאָר ראַדיקאַלע, וועלכע זיינען געווען טיף­רעליגיעזע מענטשן שומרי תורה ומצוה, שטאָלצירנדיק דערמיט און גלייכצייטיק פאַרנעמענדיק פירנדע פּאָזיציעס אין דער סאָציאַליסטישער באַוועגונג אין רוסלאַנד. אויב עס זיינען נאָך דאָ אַזעלכע וועלכע זעען דאָ אַ קאָנפליקט פון גרונט­אידייען, קומט עס פּשוט פון אומוויסן, אד"ג.

(ממכתב י"ג ניסן, תשכ"ג)


איך באַשטעטיג די ערהאַלטונג פון דעם בוך פון אייער מאַן. . און איך דאַנק אייך פאַר דער אויפמערקזאַמקייט.

250

צוזאַמען מיט דער באַשטעטיקונג, געפין איך אָבער פאַר מיין פליכט, ווי שווער דאָס זאָל ניט זיין, אויסצודריקן מיין נעגאַטיווע שטעלונג צו נוצן די פּערזאָנען און געשעענישן פון אונזערע כתבי­קודש אין אַלעגאָרישע אויסטייטשונגען, בפרט אין דער ריכטונג וואָס פאַרטונקלט זייער ליכטיקייט און אויסדערוויילטקייט, אפילו ווען דאָס איז ניט געווען די כוונה פון דעם דיכטער.

מ'איז טאַקע געוואוינט, אַז אין פּאָעזיע ערלויבט מען זיך פאַרשידענע פרייהייטן. לויט מיין מיינונג אָבער, טאָר דאָס ניט באַנוצט ווערן צו די פּערזאָנען און שפּאַלטן פון תנ"ך, וועמענס לעבן און שאַפן האָט נאָך ביז היינטיגען טאָג אַן איינפלוס אויף אידן פון אַלע עלטער, און אַפילו אויף ניט­אידן. דאָס פאָדערט צו היטן זיך פון אויסנוצן פּאָעטישע פרייהייט אפילו צו מאַכן זיי העכער ווי זיי ווערן געשילדערט אין תנ"ך, וואָס קען ברענגען דעם לייענער צום באַשלוס, אַז וויבאַלד אַ טייל פון דער באַשרייבונג איז אַ גוזמא, קען דאָך זיין אַז די גאַנצע זאַך איז איבערטריבן; שוין אָפּגערעדט דערפון אויב מען נוצט אויס די דערמאָנטע פרייהייט אין די אַנטקעגנגעזעצטע ריכטונג.

ווי אויבן דערמאָנט, איז מיר שווער מאריך צו זיין אין דעם, בפרט אַז מ'זעט פון דעם בוך אַז די כוונה פון דעם מחבר איז געווען אַ גוטע. דערצו איז דאָך בכלל ניט עטיש און קעגן מוסר היהדות צו פאַרשפּרייטן זיך אין קריטיק וועגן איינעם וואָס איז שוין אין עולם האמת. אָבער אַן אַלגעמיינעם "פּראָטעסט" האָט מען אויך ניט קיין רשות צו פאַרשווייגן.

דרך אגב, און אפשר איז דאָס ניט דרך אגב, איז געווען דערפאַר ספּעציעל אָנגענעם צו זען אין דער בייגעלעגטער ליד פון אייך — אין "קינדער זשורנאַל" — אַן אויסדרוק דוקא פון מסורה­גייסט וואָס ווירקט אויף קינדער לייענער צו דערנעענטערן זיי צו דער ליכטיקייט פון שבת און אירע הייליקייטן.

(ממכתב כ"ב אייר, תשכ"ו)


... וכאן מקום אתי לאשר בתודה רבה גם קבלת כרך א' מחבורו "ישראל בגולה". וכדרך בני ישראל ארשה לעצמי לבא גם בזה בהערה, מיוסדת על השוני אשר בספרי גדולי ישראל — הראשונים וגם מימי הבינים, והוא אשר בנוגע לעניני תורה או ענינים הקשורים בתורה — דנים עליהם כאילו היו חלק מחיי היום­יום והזמן של זה הדן עליהם, וכדוגמת השקו"ט בעניני קדשים וטהרות כמה מאות שנים לאחרי חורבן בית המקדש, וכדומה. וכן לא רק בנוגע למפרשי המשנה וכולי, אלא אפילו בספרי שאלות ותשובות שגם בהם נמצאים כמה וכמה ענינים הדנים על דברים שאירעו לבני ישראל במדבר וכו'. מהאמור מובן, שכשמצטטים מספרים

251

שנתחברו בתקופה מסויימת שדנים הם באיזה ענין או מאורע, אין מזה ראי' כלל שבזמנו של בעל הספר הי' ענין זה אקטואלי בחיי היום­יום, וצריך בירור מיוחד בראיות צדדיות שאכן כן הוא.

הדברים אמורים בפרט כלפי שאלת קריאת התורה שכ' נוגע בה בספרו. ענין זה נזדמן לידי — שעה שנתקבל ספרו וחפשתי גם בו ומצאתי שכאילו בזמן רש"י הי' סדר קריאת התורה אחת לשלש שנים, והראי' על זה — שרש"י דן בזה בספר פלוני וכולי. ועל פי האמור לעיל אין מזה הוכחה כלל. ואף שכעת איני בענין זה, אבל כמדומה לי — ברור שזמן רב לפני תקופת רש"י, ובפרט במדינות בהן דר רש"י והסמוכות להן, היתה הקריאה וסיום התורה אחת לשנה.

דרך אגב, אבל באותו ענין, בודאי ידוע גם לכ' אשר יש בזה גירסא דשלש שנים וחצי שנה, וציוני המקומות לזה בספרו של מר מרגליות על החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י חילוק מח.

אתענין לדעת אם יש לכ' חומר היסטורי על דבר המלכה של שבטים יהודים בצפון אפריקה (סהרה) בימי הבינים. כרשום בזכרוני הי' שמה כהן או דומה לזה, וסוף סוף נפלה ג"כ במלחמה ופסקה מלכותה.

כנהוג בישראל לסיים מעין הפתיחה, הנני מרשה לעצמי לצרף בזה עלון תדפיס שהופיע בקשר עם הילולת כ"ק מו"ח אדמו"ר.

(ממכתב שלהי שבט, תשכ"ד)


במענה לשאלתו במכתבו מיום 710 בנוגע להמובא בכמה ספרים ענין גלגול נשמות ובפרט ובאריכות בכתבי האריז"ל, ויחס תורת החסידות לזה.

והנה ענין הגלגולים נמצא בכמה מספרנו הק' גם שלפני האריז"ל וכמצוין בשולי הגליון*, אף שמספיק די והותר גם הסמכות של האריז"ל, ומובן אשר ענין זה נתקבל הן בתורת החסידות והן אצל הגר"א מוילנא ותלמידיו, אף שהתנגדו לתורת החסידות וכו' כנ"ל מקובל הדבר למרות שאחדים מחוקרי ישראל וגם בימי הבינים לא נתקבל אצלם הרעיון מכמה סיבות, שאין כאן המקום לפורטם. . .

(ממכתב כ"ה תשרי, תשכ"ד)


252

באיחור זמן נתקבל מכתבו עם המצורף אליו. ומובן שאני מסכים עם כ' בתוכן מכתבו.

וארשה לי להוסיף הערה, שתקותי שלא יקפיד עלי', והיא שלפלא לי על תמיהתו בנוגע להנהגת האירגונים שכתב אליהם להביע תגובתו, שהרי קם לי' בדרבי מיני'. רצוני לומר, כיון שיש אירגון ששמו מעיד ומדגיש כי אירגון דתי הוא, כגון סינאַגאָג קאונסיל וכיו"ב, הרי כל אחד מהחברים המשתתפים בו ונעשים חלק ממנו — מכירים באופן רשמי בפני עם ועדה את סמכותם הדתית של חברי ארגון האמור, בה בשעה שבארגון זה נכנסים כאלו שהרמב"ם מונה אותם בהלכות תשובה שלו (פרק ג', הל' ז' ואילך)*. ולא עוד, אלא שאם הי' חסר בארגון האמור אותו הסוג שהרמב"ם מתחיל בו — האומר שאין שם אלוקה, הנה לאחרונה "זכינו" שגם סוג זה נצטרף ונתקבל בארגון הנ"ל, ואף על פי כן — ממשיכים להיות חברים בארגון האמור, הרי במה נחשב הוא נתינת פרס לד"ר פלוני וכו'...

דרך אגב ראוי לציין מה שנתרחש באחת האסיפות של ועד הפועל דהארגון אליו כתב כ' תגובתו, שאף שלא הייתי נוכח באסיפה האמורה אבל שמעתי עד"ז ממקור שע"ע נאמן הי', והוא אשר — אחד מהנוכחים הציע הצעה אשר כיון שנתחדש לאחרונה שבין הראבייס הריפורמים יש כאלו האומרים שאין שם אלוקה, מוכרח שיצאו על כל פנים עתה מאירגון האמור. ומכל הנאספים לא הי' אף אחד שהצביע בעד הצעה זו. וד"ל.

(ממכתב י"ג טבת, תשכ"ו)


במענה למכתבך שקבלתי באיחור זמן רב, ותוכנו כמה שאלות כלליות בנוגע לאמונה ודת. ומתחילה מכתבך באזהרה שאינך מאמינה ח"ו באלקים וזאת מתוך חוסר ודאית בקיומו.

א. מובנת הפליאה והתמי' ב"הצהרה" זו, אף שלצערנו רגיל סגנון זה בשאלותיהם של כמה וכמה מבני הנוער. ברם יש מקום לפקפוק במציאות הבורא רק כשיש חוסר התבוננות בהחלט, ובפרט שהמענה על שאלה זו כבר מפורסם ונמצא בכמה ספרים בדפוס, אף כי לרוב פשטותו ישנם נמנעים מלקבלו.

ומשל למה הדבר דומה, לאדם הרואה ספר בעל כמה וכמה דפים ובעל תוכן שכלי, ואף על פי כן עומד ומצהיר שאיננו מאמין שמי שהוא בעל שכל העלה הענינים בכתב ולאחר מכן הי' מי שסידר החיבור בדפוס, ועוד בעל שכל שכרך

253

הספר; והלז איננו מאמין מתוך חוסר ודאות במציאות המחבר והמדפיס ושעשו מלאכתם בחכמה ודעת.

והנה בהמשל המדובר הוא אפילו אם הספר אינו אלא בעל דפים אחדים, על אחת כמה וכמה בנוגע לעולמנו. והרי דוקא המדע החדיש גילה בו סדר נפלא בכל פינה ופינה, ומיום ליום מגלים הרמוניא וחוקיות המפליאה את עין כל היודע על דבר זה.

ולהעיר שזהו ודאות לא רק בקיומו של בורא עולם, כי אם גם אשר שכלו ויכלתו גדולים לאין ערוך מכל השכל והיכולת שבעולם, וכו' וכו'.

ב. בהאמור כבר כלולה המסקנה שהיא מענה על שאר השאלות שבמכתבך, והן הקושיות על הנהגת העולם, שלדעתך ולדעת פלוני ופלוני צריכה היתה להיות באופן אחר.

וכנראה מקשרת את קושי' זו עם השאלה הקודמת, כי באם אין מבינים הטעם להנהגה, הרי הוכחה מזה שאין בורא ואין מנהיג לעולם.

ובסגנון הנ"ל, משל למה הדבר דומה, לילד קטן שהכניסוהו לבית חרושת גדול ביותר והוא אומר שבאם יבין פרטי הנהגת בית החרושת הרי מודה הוא שמי שהוא תיכנן את המכונות ואופן פעולתן וכו'. וכיון שנראה לדעתו שכמה פרטים בביה"ח הם היפך שכלו ויש לו בזה קושיות חריפות ומניח שאי אפשר לתרצם מסיק הוא בהחלטה גמורה שאין כל שכל ותכלית וכוונה בכל אשר סביב לו.

ועוד להוסיף, שבמשל הנ"ל החילוק בין הילד ובין מתכנן ביה"ח הוא רק חילוק בהתפתחות, היינו חילוק ערכי ולא מוחלט, שהרי גם מתכנן בית החרושת הי' ילד ובמצב שכלי דומה לילד זה המקשה, מה שאין כן בהנמשל שהחילוק בין הבורא והנברא הוא באין ערוך כלל.

דרך אגב, ואולי אין זה בדרך אגב, מה יכול להבטיח הנהגת האדם שתהי' על פי צדק ויושר באם הי' מושלל אמונה במי שהוא העומד ממעל לו? ואם בדורות שלפנינו היו כאלה שהאמינו (ומדגיש אני בטוי זה, כיון שלא היתה זו אלא אמונה גרידא) שיש להסמך על רגש הצדק והיושר שבלב האדם פנימה ואין כל צורך באמונה שיש בורא המצוה לאדם להתנהג באופן מסויים אשר לפעמים תכופות הוא היפך רצונו ותאוותו, ובמילא גם היפך שכלו, שהרי השוחד יעוור עיני השכל — הנה באה המציאות, ודוקא בדורנו זה, והוכיחה הבערות שבהשקפה זו. שהרי העם שמתוכו קמו כמה מייסדי שיטות פילוסופיות, ומהן כמה שיטות מוסריות, וגם גדולי מדע וכו' וכו', ודוקא עם זה על כל עשיריות המיליונים שבו רצח והשמיד מיליוני אנשים נשים וטף בלי כל הצדקה, מיוסד רק על רגש השלטון הבלעדי, ולא עוד אלא ש"הקדיש" את מעשיו ופעולותיו וקבל על זה הסכמת אנשי המדע וראשי האוניברסיטות, ובהם מייסדי שיטות חקירה ומוסר הנ"ל, הסכמה בלי הסתייגות.

מובן שידוע שהיו יחידי סגולה בין עם הנ"ל שלא הסכימו להנהגה האמורה,

254

אבל אין זה מבטל, אף לא מחליש, את המציאות שעשיריות ומאות פרופסורים ואנשי מדע היו בין האידיאולוגים של כל ההנהגה.

אף שכל הנ"ל כתוב בתור מענה על מכתבך, אבל העיקר הוא לא רק שאני לא מאמין לזה שאת כותבת שאינך מאמינה באלקים ח"ו, אלא ברור לי שגם את לא מאמינה לזה, וההוכחה היא שמדי ראותך העדר הצדק והיושר בסביבתך או מדי העלותך על זכרונך ענין השואה בעקבות היטלר י"ש, כמו שמזכירה את במכתבך, הרי זה מבלבל מנוחתך; ואילו היתה המציאות שאין מנהיג ומתכנן, מהו הפלא כשיש מאורעות היפך הצדק והיושר, והגדול מחברו חיים בולעו וכו'? והשאלה היא לא רק בממדים גדולים כמו השואה הנ"ל, כי גם במסלול החיים הנקראים "חיים אפורים" של כל יום ויום רואים במוחש שכל תופעה שהיא היפך הצדק והיושר מבלבלת מנוחת הנפש ומביטים על זה כמאורע שלא צריך הי' להיות כן. והרי בודאי שחומר הדומם ואפילו בעלי חיים שבסביבתנו אין הם מצווים על הצדק והיושר, ובודאי שחוסר מנוחה הנגרמת על ידי תופעות אלו מקושר במשהו שהוא למעלה מהדומם צומח וחי, ואפילו למעלה מן האדם, ו"משהו" זה נמצא בלב כל אדם פנימה, ומזה הודאות בעיני כל אחד ואחת שהצדק צריך להיות השולט בעולם, וההנהגה בסביבתו צריכה להיות דווקא על פי יושר, שלכן אם נראה לעין משהו שלא בסדר, מחפש הוא בכל המרץ והדרכים למצוא את הגורם שגרם ההיפך ממה שצריך הי' להיות.

ואסיים במה שכותבת בתחילת מכתבך שאת מדריכה בתנועת נוער. ותקותי שתכיר את האחריות המוטלת עליך להדריך את המושפעים שלך בדרך היושר והצדק, אשר כאמור לעיל בר קיימא הם אפילו כשהתאוה והרצון הם בהיפך, ובר קיימא הם אך ורק באם מיוסדים על אמונה באלקים חיים אשר נתן תורת חיים וציוה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואם בכל הדרכה גדולה האחריות על המדריך או המדריכה, על אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא בנוער, שכל הטבה, ולהיפך ח"ו גרעון, בהשקפת עולמם, אפילו קטנה בשעתה, יכולה להשפיע באופן מכריע כשיגדלו והיו לאנשים העומדים ברשות עצמם.

מובן שאם יש לך איזו הערות על האמור, יכולה את לכתוב אלי בגלוי לב גמור, בלי כל היסוס. אבל כנ"ל יש לך תפקיד יותר חשוב משאלות ותירוצים האמורים, והוא הדרכת הנוער בדרך אמונתנו וערכי' הנצחיים, תורתנו ומצוותי', שרק בהם ועל ידם אפשר לחיות חיים הראויים לשמם.

(ממכתב פסח שני, תשכ"ג)


255

אינו* בדומה כלל וכלל. המדע אומר וקובע שכל שיטה מדעית אינה ודאית — כ"א רק ששיטה זו יותר נוחה לקבלה בשכל האדם, היא יותר (אבל לא ).

(ממכתב חורף תשכ"ו)


עס איז צו מיר "צופעליק" געקומען צו דער האַנט אייער אַרטיקל אין דעם פסח­נומער פון "דזשואיש אַדוואָקאַט" — "וועגן אידישע אַטעאיסטן". "צופעליק", ווייל אייער אַרטיקל דערשיינט אויף דער אַנדער זייט פון מיינעם אַ בריוו אויף דער טעמע פון "דיאַלאָג". ס'איז אָבער איבעריק צו זאָגן, אַז באַ אונז אידן איז דאָך בכלל ניטאָ דער ענין פון צופעליקייט, ווייל אַלץ איז בהשגחה פרטית.

אַזוי ווי אַ איד זוכט כסדר רמזים, געפין איך אין דער דערמאָנטער צוזאַמענ­טרעפעניש פון אונזערע אַרטיקלען אַ מעגליכקייט אויסצונוצן די געלעגנהייט און שרייבן אייך עטלעכע שורות, נאָך דעם צו­לאַנגן איבעררייס אין אונזער קאָרעס­פּאָנדענץ, אָדער — אַ פּאָר ווערטער באַ אַ פאַרבריינגען.

אגב, האָט מען מיר איבערגעגעבן, אַז איר זייט געווען אָנוועזנד עטלעכע מאָל באַ "פאַרברענגענס", אָבער צוליב אירגענד וועלכער סיבה האָט איר ניט געוועלט צוגיין נעענטער.

אייער אַרטיקל האָט מיר, נאַטירלעך, "אינטריגירט", און איך האָב אים געלייענט מיט אינטערעס.

איר שרייבט, אַז לכתחילה האָט איר גערעכנט אַז דער אַרויסטריט פון דער טרויעריק­באַרימטן (אָדער טראַגי­קאָמישן) ראַביי קעגן דעם רבונו של עולם איז געווען אַן אויסדרוק פון פּראָטעסט (קעגן דער גערעכטלאָזיקייט פון דער וועלט). איך נעם אָן, אַז דאָס איז בלויז אַ מליצה, וואָרום זיכער ווייסט איר, אַז איינער וואָס איז דערצויגן געוואָרן אין אַ סעמינאַר פון אַ באַוועגונג, וואָס איר גאַנצע פילאָזאָפיע איז דער היפּך פון קעמפן און רעבעלירן, נאָר איז אויסן בלויז צו מאַכן זיך לייכטער און באַקוועמער דאָס לעבן — איז ניט שייך צו אַזאַ מדרגה.

איך בין, זעלבסטפאַרשטענדלעך, מסכים מיט אייך, אַז די טענה פון "השופט כל הארץ לא יעשה משפט!" קען זיין אויטענטיש און האָבן די געהעריקע שטאַרקייט — נאָר ווען זי רייסט זיך אַרויס פון אַן אָנגעווייטיקטער האַרץ פון אַ טיפן מאמין.

256

דעריבער געפינען מיר טאַקע, אַז דער ערשטער וועלכער האָט זיך אויסגעדריקט די טענה איז געווען אברהם אבינו, דער גרויסער מאמין און פאָטער פון די מאמינים בני מאמינים. אויך דערציילן אונזערע חכמים ז"ל, אַז דער ערשטער וועלכער האָט אויפגעהויבן די פראַגע פון "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" איז געווען ניט קיין אַנדערער ווי משה רבנו, דער וועלכער האָט ערקלערט צו די אידן, און צו דער גאַנצער וועלט, די אידייע פון "אנכי ה' אלקיך" און "לא יהי' לך אלקים אחרים", וואָס "אלקים אחרים" איז כולל אויך דעם מענטשלעכן שכל און פאַרשטאַנד ווען מען מאַכט זיי אַן אָפּגאָט און פוסק אחרון.

דעריבער האָט מיר געוואונדערט, וואָס איר האָט ניט פאָרגעזעצט דעם געדאַנקען­גאַנג און ניט אַרויסגעבראַכט דעם אויספיר. וואָרום, ווי איר ווייסט, איז דער ענטפער אויף משה רבינו'ס טענה — בשעת, לויט דער דערציילונג פון חכמינו ז"ל, מען האָט אים געוויזן אַז מען האָט געריסן רבי עקיבא'ס פלייש מיט אייזערנע קאמען א.ז.וו. און משה רבינו האָט אויפגעשטורמט "זו תורה וזו שכרה!" — (איז דער ענטפער) געווען: "שתוק, כך עלה במחשבה!"

לאָמיר געדענקען, אַז משה רבנו'ס טענה איז דאָך ניט געווען בלויז אין ווערטער, נאָר בעיקר אין געדאַנק. דעריבער איז דער ענטפער "שתוק" ניט געווען אַן אָנזאָג ניט צו ריידן וועגן דעם, נאָר אויך ניט צולאָזן דעם געדאַנק וועגן דעם.

און די איינציקע דערקלערונג איז געווען — "כך עלה במחשבה (העליונה)", וואָס איז אייגנטלעך גאָר ניט קיין ערקלערונג. פונדעסטוועגן האָט עס ניט אָפּגעשוואַכט די אמונה באַ משה רבנו און באַ אַלע אַנדערע אויטענטישע פרעגער און מאָנער. אדרבה, דאָס האָט נאָך פאַרשטאַרקט זייער אמונה, ווי מיר געפינען דאָס בפירוש באַ איוב'ן; אַזוי אויך באַ אברהם אבינו, וואָס איז ניט נאָר געבליבן פעסט באַ זיין אמונה, נאָר האָט אויך געקענט אויסשטיין אַלע נסיונות; און אַזוי אויך די אַנדערע "רעבעלען" זיינען געבליבן טיפע מאמינים ביז צום לעצטן טאָג פון זייער לעבן.

איך גלויב, אַז איר וועט מיט מיר מסכים זיין, אַז עס [איז] ניט געווען סתם אַ צופאַל דאָס וואָס די אַלע אויטענטישע פרעגער זיינען געבליבן באַ זייער אמונה; נאָר אַז עס האָט גאָר אַנדערש ניט געקענט זיין. וואָרום, אויב נאָר מ'מיינט די קשי' מיט אַן אמת, און זי איז דער אויסדרוק ותוצאה פון אַן אמת'ן געפיל פון צדק און יושר, איז דאָך פאַרשטענדלעך, אַז אַזאַ טיפער געפיל קען קומען נאָר פון דער איבערצייגונג, אַז דער אמת'ער צדק איז דער צדק וואָס שטאַמט פון אַן איבערמענטשלעכן מקור, דאָס הייסט, וואָס איז העכער סיי פון דעם מענטשלעכן שכל און סיי פונם מענטשלעכן געפיל. דערפאַר רירט די קשיא אָן ניט נאָר רגש און שכל, נאָר אויך זיין פנימיות און עצם מציאות.

אָבער נאָך דעם ערשטן שטורמישן אַרויסטריט, מוז ער זיך כאַפּן אַז דער גאַנצער צוגאַנג פון שטעלן די קשיא און פון וועלן פאַרשטיין מיטן שכל דאָס וואָס

257

איז העכער פון שכל, האָט קיין אָרט ניט. דעריבער מוז ער — נאָך אַ דערשיטערנדען אַמפּערן זיך און דורכווייטיקן — סוף כל סוף קומען צום אויספיר — עם כל זה אני מאמין! אדרבא — נאָך שטאַרקער.

***

דאָס אויבנגעזאָגטע באַציט זיך אויף אייער אַרטיקל. עס איז אָבער פאַראַן נאָך אַ נקודה אין דעם, אַ נקודה וואָס איז נוגע דער גאַנצער פּראָבלעם, און עס איז אַ פלא וואָס מ'פאַרקוקט זי. איך מיין פאָלגנדעס:

נאָך אַלעמען, איז דאָך דער גאַנצער ענין פון דעם דערמאָנטן "קאָנפליקט" מיט אמונה ניט קיין נייע זאַך, וואָס איז אויפגעשוואומען אין אונזער דור. אונזער פאָלק האָט שוין געהאַט אויסצושטיין שחיטות און שמדות ר"ל אין פריערדיקע דורות. די קרייצצוגן, צ.ב., זיינען אין זייער פאַרנעם "פּראָצענטועל" און אין אומפאַסונג געווען אפשר ניט לייכטער ווי די היטלעריסטישע, מיט דעם אונטערשייד דערצו, וואָס דאַן איז גאָרניט געווען קיין שטראַל פון האָפנונג, אַז די לאַגע זאָל זיך ענדערן; די שחיטות זיינען אָנגעפירט געוואָרן אין נאָמען פון אותו האיש און די טריניטי, וואָס לויט דער אידישער אויסטייטשונג איז דאָס אמת'ע עבודה­זרה, וואָס אידן האָבן בשום אופן ניט געקענט אָננעמען; נאָכדעם ווי די טערקן זיינען באַזיגט געוואָרן דורך די קרייצטרעגער, איז ניט געווען קיין אויסזיכט אויף קיינע "פאַרבינדעטע". בשעת אין היטלער'ס י"ש צייטן — זיינען די שחיטות פאָרגעקומען "סתם" פון ווילדקייט און חי'שער נאַטור פונם מענטשן, און מען האָט געקענט האָפן, אַז אפשר וועט די וועלט פאָרט אויפגעטרייסלט ווערן, און דער עיקר, אַז די פאַרבינדעטע וועלן סוף כל סוף זיגן און מאַכן אַ סוף צו היטלערן ימח שמו.

מיט אַנדערע ווערטער: דער איד דער מאמין ביז 1940, וואָס איז געבאָרן געוואָרן אינם 20'טן יאָרהונדערט און האָט געוואוסט וועגן דער אידישער געשיכטע און די איבערלעבענישן פון אונזער פאָלק, מיט אַלע גזירות און שמדות ר"ל, פון די קרייצטרעגער און פריער, ביז נבוכדנצר מלך בבל וכו', האָט נאָר געקענט פרעגן, פאַרוואָס ער און זיין משפּחה זיינען פאַרמישט אין דעם היטלער פּלאַן; אָבער דער עצם ענין פון שטענדיקן עומדים עלינו לכלותנו איז טיילווייז גיט זיך דאָס זיי איין — איז באַ אים קיין נייעס ניט געווען; במילא האָט היטלער ניט געקענט אָנרירן זיין אמונה אין דעם רבונו של עולם. בלויז דער וואָס זיין אמונה איז אויך פריער געווען אַ שוואַכע און ער האָט געזוכט אַ "באַגרינדונג" פאַר זיין פאַרלייקענען דעם רבונו של עולם, האָט געפונען אַזאַ באַגרינדונג, כביכול, אין דער היטלער געשיכטע.

די היטלער געשיכטע האָט יאָ געבראַכט אַ חידוש, אָבער אין אַן אַנדער ריכטונג — אין דעם געביט פון מענטשלעכער אַנטוויקלונג, קולטור און ציוויליזאַציע.

פיל האָבן געגלויבט בפרט אין די רייען פון די אַזוי­גערופענע משכילים — אַז

258

אין 20'טן יאָרהונדערט, האָבנדיק דערגרייכט אַזאַ ציוויליזאַציע, מיט פאַרשידענע "הויכע" פילאָזאָפישע סיסטעמען, מיט אַ פאַרשפּרייטע הויכע בילדונג, מיט אַזאַ שול­וועזן און אַזויפיל אוניווערזיטעטן, מיט אַזאַ הויכע עטיק און שיינע מאַניערן, קען ניט פּאַסירן דאָס וואָס עס האָט פּאַסירט אין די "פינסטערע צייטן פון מיטלאַלטער". די דאָזיקע שטימונג האָט זיך אויסגעדריקט אין דער ליטעראַטור, אין דער פּרעסע, און אויך אין מינדלעכע געשפּרעכן פון פירנדע פּערזענלעכקייטן און דענקער. דערמיט האָט מען געוועלט אָפּשלאָגן דעם "פאַרעלטערטן" צוגאַנג פון תנ"ך, אַז "חסד לאומים חטאת", און רשב"י'ס באַהויפטונג אַז "הלכה ידוע שעשו שונא ליעקב". פּלוצלונג איז געקומען דער גרויסער קראַך, און די גאַנצע קולטור און ציוויליזאַציע פון דעם 20'טן יאָרהונדערט איז צוזאַמענגעבראָכן. עס האָט זיך אַרויסגעוויזן, אַז עס איז גאָר קיין סתירה ניט וואָס פון איין זייט איז ער אַ פילאָזאָף, אָדער אַ פּאָעט, מיט שיינע מאַניערן, און נעמט אויס אין אַ הויכער געזעלשאַפט אין אַ סאַלאָן אין בערלין, און דער זעלבער מענטש קומט דאַן אין טרעבלינקא אד"ג און טוט אָפּ די אַלע זאַכן וועלכע זיינען דאָרט אָפּגעטאָן געוואָרן. און דאָ האַנדלט זיך ניט וועגן אויסנאַמספאַלן, "מאָנסטערס" און פאַרזעענישן בצורת אדם, נאָר וועגן אַ 100 מיליאָן מענטשן, אַ גאַנץ פאָלק. און דערביי — ציטירנדיק די קעפּלעך פון אייערע אַרטיקלען — "די וועלט האָט געשוויגן". דערצו קען מען נאָך צוגעבן אַן אונטערקעפּל, אַז אַ גאָר חשובע טייל פון דער וועלט איז געווען צופרידן וואָס "די זאַך" ווערט אָפּגעטאָן (און (אָדער) חאָטש ס'ווערט אָפּגעטאָן דורך אַנדערע).

אויב די היטלער געשיכטע האָט ערגעץ געדאַרפט אָנרירן דעם גלויבן, האָט זי געדאַרפט און ניט נאָר אָנרירן נאָר אויך קלאָר באַווייזן, אַז מען קען זיך ניט פאַרלאָזן אויף דעם מענטשלעכן געפיל פון צדק און יושר, ווען אפילו דער מענטש האָט הויכע בילדונג און אַן אוניווערזיטעט דיפּלאָמאַ, און איז אויך דער זון פון אַ דיפּלאָמירטן אַקאַדעמיקער.

צום באַדויערן, און צו שאַנדע, האָט מען מורא אַרויסצוקומען מיט אָט דעם באַשיינפערלעכן אויספיר, שוין אָפּגערעדט פון די לאָגישע קאָנסעקווענצן צו וועלכע דער אויספיר דאַרף פירן בנוגע דעם טאָג­טעגלעכן לעבן. די דאָזיקע אומפאַרציילעכע צוריקגעהאַלטנקייט געפינט מען ליידער אויך באַ פרומע וואָרטזאָגער, און אַפילו באַ אַזעלכע וואָס האָבן מיט די אייגענע אויגן געזען וואָס מענטשן קענען אָפּטאָן אויב מ'לאָזט זיי איבער אין זייער אייגענעם רשות. און דאָס איז, ווי געזאָגט אין אָנהויב בריוו, ווייל מ'זוכט זיך לייכטער און באַקוועמער צו מאַכן דאָס לעבן, און עס זאָל זיך שלאָפן בעסער. וואָרום ס'איז לייכטער מיטצוגיין מיט דער וועלט, כאָטש ס'איז די זעלבע וועלט וואָס האָט געשוויגן, און אין אַ גרויסען טייל געווען אויך צופרידן אין האַרצן.

***

259

און איצט ערלויב איך מיר אַ פּערזענלעכע באַמערקונג, וואָס איז פאַרבונדן מיט אונזער שמועס בשעת מיר האָבן זיך געטראָפן באַ מיר אין צימער. אייער סעריע אַרטיקלען "און די וועלט האָט געשוויגן" האָט אין מיר נאָכאַמאָל דערוועקט דעם געדאַנק, וואָס איך וויל דאָ אויסדריקן, באַ דער געלעגנהייט:

צו געדענקען און ניט צו פאַרגעסן, ווי די תורה זאָגט: זכור את אשר עשה לך עמלק — איז זעלבסטפאַרשטענדלעך אַ פּאָזיטיווע זאַך; אין דעם לשון פון אונזערע חכמים ז"ל איז דאָס אַ מצות­עשה. בפרט ווען מען זעט די וואַקסענדע טענדענץ און די באַמיאונג צו פאַרגעסן און מאַכן פאַרגעסן.

אָבער נאָך דעם אַלעמען, איז דאָס געדענקען — בלויז איין טייל פון דער אויפגאַבע וועלכע ליגט אויף אונז. די אַנדערע, און אפשר נאָך וויכטיקערע טייל, איז צו אַרבעטן און ווירקן אַקטיוו קעגן דער אַזוי­גערופענער "פיינאַל סאָלושאָן" וואָס היטלער, פּונקט ווי המן האָבן געהאַט אין זינען.

די קעגנווירקונג דאַרף זיך אויסדריקן דורך מעשים אין דער ריכטונג פון "כן ירבה וכן יפרוץ". צו דערגרייכן דעם ציל וועט ניט העלפן דאָס וואָס מען וועט זיך שווער מאַכן אויפן האַרצן דורך כסדר דערמאָנען זיך און ניט פאַרגעסן, ווי וויכטיק דאָס איז. מ'מוז פאַרגרעסערן און פאַרשפּרייטן די דערמוטיקונג אויפצובויען דעם אידישן פאָלק, אַלס אידיש פאָלק, און פּשוט אין דעם געביט פון ויפרו וירבו ויעצמו במאד מאד — פּונקט פאַרקערט פון דעם געפּלאַנטן "פיינאַל סאָלושאָן".

ווי אין אַלע זאַכן, אַזוי אויך אין דעם, איז נויטיק — אין צוגאָב צו מינדלעכער דערמוטיקונג — צו ווייזן אַ לעבעדיקן ביישפּיל. בפרט איינער וואָס האָט אַליין איבערגעלעבט די אַלע זאַכן, דאַרף זיכער ווייזן, אַז ניט נאָר האָט היטלר י"ש ניט אויסגעפירט, נאָר אויף צו להכעיס אים און זיינע אַרויסהעלפער וועט ער דוקא אויפשטעלן אַ גרויסע פאַמיליע מיט זין און טעכטער און אייניקלעך.

איך ערלויב מיר צו זאָגן מיט דער גאַנצער שטאַרקייט, אַז ניט קוקנדיק ווי וויכטיק עס איז צו דערציילן דעם איצטיקן דור וואָס עס האָט פּאַסירט מיט אונז, און ווי שווער עס זאָל ניט זיין צו באַפרייען זיך פון יענע זכרונות און איבערלעבונגען, איז אָבער, לויט מיין אויפפאַסונג, די ערשטע אויפגאַבע מקיים צו זיין "בעל כרחך אתה חי", מיט דעם טראָפּ אויף אתה חי, ד.ה. עס זאָל זיך אָנזען די לעבעדיקייט. מיט אַנדערע ווערטער: איר דאַרפט מאַכן יעדע אָנשטרענגונג אַרויסצורייסן זיך אין דעם מאָמענט פון יענע איבערלעבונגען און אַריינצוגיין אין אַ סדר חיים, אַ פאַרהייראַטן לעבן, אויפצושטעלן אַ אידישע היים און אַ אידישע פאַמיליע. דאָס וועט זיכער בייטראָגן צו היטלער'ס מפּלה, אַז ער האָט ניט אויסגעפירט צו מאַכן ווייניקער מיט אַ וויזשניצער חסיד; אדרבה, איר וועט אויפהאָדעווען קינדער און אייניקלעך, וויזשניצער חסידים עד סוף כל הדורות. איך מיין דאָ ניט סתם אַ גלייכווערטל, כאָטש איך בין ניט מדייק און באַשטיי אַ וויזשניצער אָדער אַ ליובאַוויטשער, אָדער סתם אַ איד שומר תורה ומצוה. אָבער אויב דאָס קען זיין אין דעם אופן, איז געוויס

260

גוט. און אַזוי ווי איר האָט אין אייער לעבן דורכגעמאַכט שווערערע זאַכן, און איר זייט איצט אין אַמעריקע, איז אויב איר וועט וועלן מיט אַן אמת, וועט איר דאָס אויך דערגרייכן. והשם יתברך זאָל אייך מצליח זיין.

צו אַ ליינגער בריף? אויב אָבער איר וועט נאָך שבועות חתונה האָבן כדת משה וישראל במזל טוב — איז כדאי מיין שרייבן און אויך די טרחא פון אייער לייענען.

(ממכתב כ"ד ניסן, תשכ"ה)


... לתוכן מכתבה, אודות השואה וכו', ובקושיא המדהימה: מהו הפירוש והביאור בזה וכו' וכו'.

הנה אף שמנקודת רגש בן אדם, בשר ודם, זהו ענין היוצא מן הכלל לגמרי, ובמילא גם הקושיא בזה, יוצאה מן הכלל לגמרי,

אבל בהתבוננות, גם קלה, בתוכן הקושיא, שנקודתה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", הרי אין כל נפק"מ בזה בין שואה הכי גדולה, לעול הכי קטן, ובסגנון חז"ל "יסורים בלא עון", בנוגע לאיש אחד, או לצבור הכי גדול — ר"ל.

דממנ"פ: באם לית דין ולית דיין, אין להקשות, או לחפש "הגיון" וצדק וסדר במה שקרה במקום הפקר גמור; וכיון שיש בעה"ב לבירה זו, בעה"ב במלא מובן המלה בתכלית השלימות, הרי פשוט — שגם פרט הכי קטן צריך להתאים ולהיות בתכלית הצדק והיושר, ועול הנכפל לשש מיליון פעמים, הרי זה משנה הכמות ולא האיכות.

מובן ג"כ, שאין בהאמור תירוץ על הקושיא, ומה שבאתי להעיר בזה, שכל אותם המצדיקים את "המרידה" שלהם ברבון העולמים ר"ל וכו' מפני השואה וכו', אין לזה כל יסוד והגיון ושכל, וכנ"ל. ו"מדוע דרך רשעים צלחה", קושיא נושנה היא, מימות משה רבנו, אשר הוא שקבל תורה מסיני, ומסרה וכו' ועד סוף כל הדורות, ולכן גם לפני השואה, צריכים היו לעמוד בתמי' האמורה, ובאם מאיזה טעם שיהי', הצלחת הרשע לא בלבלה אותם, לפני השואה, וחיו חייהם ע"פ הוראת התורה הנתונה מאת הקב"ה, הרי גם לאחרי השואה, אין כל הגיון וסיבה לש?נות בזה [אף כי מיכאל שרם של ישראל, ילמד זכות, שלאחרי השואה, אין אדם נתפס על צערו, שנגע במשפחתו, ושהי' זה בכמות מבהילה אף שאותה האיכות ממש].

ועוד להוסיף אשר בדוגמת השואה, הי' בחורבן בית ראשון, וביתר שאת — בחורבן בית שני, וביתר שאת — בימי הבינים, שבדרך הטבע לא הי' מנוס לבנ"י בעת מסעות הצלב, וכו'.

261

ונפלא הדבר, שדוקא בשלש תקופות אלו האמורות, היתה פריחת תורה בעל פה (בשלבי­ה השונים), אשר לא רק שלא הקילה ח"ו בעניני תורה ומצותי' — אלא אדרבה, הסיסמה היתה, ובלשון אנשי כנסת הגדולה, עשו סייג לתורה.

כנ"ל — גם בזה אין תירוץ על הקושיא (הבאה מתוך כאב לב נשבר). וכבר מלתי אמורה וכ"פ, שבכלל אין מקום בהגיון לקושיא מנברא על בורא, שהרי אין כל ערך ביניהם, ובמילא גם לא בשכל הנברא ל"שכלו" של הבורא.

ומכש"כ וק"ו, מילד קטן, שאין כל מקום שיקשה על הנהגת חכם גדול בא בשנים, אף שלפני זמן מה — גם חכם זה, הי' ילד קטן, והילד קטן באפשרותו להעשות חכם גדול, ואולי עוד יותר גדול, מזה שמקשה עליו, וק"ל.

לכתבה אודות מקום הסתדרות בעתיד — בודאי שהנוחיות ואופני הסתדרות לאישים בגיל מסוים — מצויים יותר בארצה"ב מאשר במדינות אחרות ובסדר יציב יותר, ובמנוחה יותר. ובנוגע לסביבה של אנשי תרבות (ואוי ואבוי לתרבות בפ"ע, "עצמאית" — ושואה הנ"ל תוכיח) ואוירה של תורה וכו' — אין אפשריות גדולה מאשר בניו יארק מקום שני מיליון וחצי מאחב"י כן ירבו. אלא שבכל מקום צריך חיפוש וכו' וגם כאן כן הוא.

(ממכתב כ"ח אייר, תשכ"ז)


... בטח למותר להדגיש על הכרח הנהגה בחיי היום יומים שתהא מתאימה להוראות תורתנו תורת חיים וקיום מצותי' עליהם נאמר וחי בהם, שנוסף על העיקר שכן הוא ציווי הקב"ה, הרי זה גם הדרך לקבלת הברכה בהמצטרך להאדם.

ואך ברצונו תלוי זה.

לכתבו אודות שאלת צדיק ורע לו וכיו"ב — הרי מיסודי האמונה תחית המתים — והטוב שבשנים הרבות ההן די ו ה ו ת ר לקבל שכר בעד עבודת כל שני חיי עוה"ז.

(ממכתב כ' אד"ש, תשמ"ו)


262

נוסח המברק שהואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א

לשלוח לאנ"ש שיחיו בכל מרחבי תבל

לקראת חג השבועות

ה'תשמ"ז

יום טוב שמח וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ולהמשיך כל זה בכל השנה כולה,

ויקויים בכל אחד ואחת היעוד שמח נפש1 עבדך פנה אלי וחנני תנה עוזך לעבדך והושיעה בגאולה האמתית והשלימה.

מקום החתימה


ה'תשמ"ח

שבת שלום ויום טוב שמח וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ולהמשיך כל זה בכל השנה כולה ובאופן דתש מ?ח ות ש?מ?ח האנשים הנשים והטף,

ועד אשר במהרה בימינו ממש — בקהל גדול בציון שהשם יכוננה עליון1,

בגאולה האמתית והשלימה.

מקום החתימה


ה'תשמ"ט

יום טוב שמח וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ושבת שלום ולהמשיך כל זה בכל השנה כולה ותקוים תיכף הבקשה וההבטחה תבוא1 לפניך תפלתי הטה אזנך לרינתי בגאולה האמתית והשלימה.

מקום החתימה



*) ה' דברים המפסידים את השחיטה. המו"ל.

*) ספר חלקת מאיר. המו"ל.

*) במכתב הקודם. המו"ל.

*) זהר משפטים (צט, ב) ובכמה מקומות. רמב"ן (איוב, הקדמה), בחיי (בחוקותי כו, יא) ועוד.

*) ראה גם לקו"ש חי"א ע' 260. המו"ל.

*) מענה למ"ש א' שהחסידים הם שאומרים שיש ספיקות בעניני מדע, והרי יש דיעות שונות גם בעניני תורה. וראה גם לקו"ש ח"ו ע' 318. ח"ל ע' 264 ואילך. ועוד. המו"ל.

1) שמח. . והושיעה: תהלים פו, ד­טז. ולדייק שמח גו' פנה, שפועלים שמחה ובפנימיות.

1) יכוננה עליון: תהלים פז, ה.

1) תבוא. . לרינתי: תהלים פח, ג.