ספרי כ"ק אדמו"ר > לקוטי שיחות > כרך לה > ויגש > שיחה א > 192

שיחה א

א. בדין תפלה בלחש איתא בזהר פרשתנו1: "לא אצטריך לי' לבר נש ל­משמע קלי' בצלותי' אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר, וסימניך והקל נשמע2, קל בלא וא"ו נשמע, דא היא צלותא דהיא בחשאי דכתיב בחנה3 וקולה לא ישמע דא היא צלותא דקב"ה קביל. כד אתעביד גו רעותא וכוונה ותקונא כדקא יאות וליחדא יחודא דמרי' כדקא יאות בכל יומא".

וכתבו מפרשים4, שמדברי הזהר נר­אה, דהדין דלא ישמע קולו היינו לא רק שלא ישמיע קולו לאחרים אלא "אפילו הוא עצמו לא ישמע קולו". והכי משמע גם בזהר פ' ויקהל5: "ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא. . ותו דמלה דצלותא אתאח­דא בעלמא עילאה ומלה דעלמא עילאה לא אצטריך למשמע".

אמנם להלכה נפסק ברמב"ם6 (וכן בשו"ע7) "ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו", וכתב הטור8 "יש אומרים הא דאמר שלא ישמיע קולו בתפלתו שצריכה שתהי' בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו ומביאין ראי' מן התוספ­תא9 יכול יהא משמיע לאזניו10 כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע, ומיהו בגמרא דידן11 אינו ממעט אלא השמעת קולו דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאזניו יכול להשמיע והכי איתא בהדיא בירושלמי12 יכול יהא מגבי' קולו בתפ­לתו כבר פירש בחנה וקולה13 לא ישמע".

ב. והנה, אף שלכו"ע אסור להשמיע קולו לאחרים, איתא בירושלמי12 "רבי יונה כד הוי מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה וכד הוה מצלי גו בייתי' הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתא צלותי' מיני'".

ובטור8 למד מירושלמי זה, ד"אם משמיע קולו. . שילמדו ממנו בני ביתו מותר", ומפרשים בזה14, דלהטור הא "