ספרי כ"ק אדמו"ר > לקוטי שיחות > כרך לה > ויחי > שיחה ב > 216

שיחה ב

א. גרסינן בסוף מס' נזיר1: "א"ל רב לחייא ברי' חטוף ובריך [חטוף כוס של ברכה ובריך ברכת זימון שתהא מקיים (מקדים2) לברך על הכוס ברכת זימון (המזון2). רש"י3], וכן א"ל רב הונא לרבה ברי' חטוף ובריך, למימרא דמברך עדיף והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך, וא"ל רבי נהוראי ה­שמים כך הוא, תדע שהרי גוליירים [חלשין. רש"י] מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין, תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך תחילה [ליתן שכר (שכרו2). רש"י4].

ומפשטות לשון הש"ס נראה, דפליגי תנאים אם המברך עדיף או העונה אמן עדיף, והאמוראים (רב ורב הונא) שאמרו "חטוף ובריך" הכריעו כדעת התנא ד­"מברך עדיף", וכן נפסק להלכה בטור ושו"ע5 שיש לחזור לברך. ולפ"ז לא קיי"ל להלכה ד"גדול העונה אמן יותר מן המברך"6.

וכבר הקשו מפרשים7 מהא דהביא הטור8 להלכה בדין דהחוטף מצוה מ­חבירו חייב ליתן לו י' זהובים, דאם נתנו לו בן למול וקדם אחר ומל אותו דאין מחייבין אותו, "דכיון דענה אמן הא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפ­שי'", ונמצא שפסקי הטור סתרי אהדדי.

ובמגן אברהם9 תירץ, דמ"ש הטור ב­דין חטיפת מצוה "אינו מדברי הטור כמ"ש הרב"י שם"10, ואע"ג דהלכה זו ב­טור מקורה בכמה ראשונים11 (וכן נפסק ברמ"א12) — ה"ז לפי שהדין אמת גם לתנא ד"א' המברך וא' העונה אמן ב­משמע", כי מלשון זו עצמה מובן ד"יש לעונה שכר כמברך אלא דפליגי אי ממהרין למברך תחילה"13, וכיון דלכו"ע יש לעונה שכר כמברך א"כ לא הפסידו מידי, וכ"כ גם בש"ך14 (כמובא במג"א שם).

אבל לכאורה לא משמע כן מדברי הראשונים הנ"ל, שסתמו בטעם ההלכה ד"גדול העונה אמן יותר מן המברך", ומפשטות לשונם משמע דס"ל דכן קיי"ל להלכה15.