ספריית חב"ד ליובאוויטש

שיחה ג

223

א. איתא בגמרא1: "רב נחמן ורב יצחק הוי יתבי בסעודתא, אמר לי' רב נחמן לרב יצחק לימא מר מילתא, א"ל הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה (כשיוצא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן. . מאכל ומשתה הולך דרך הושט2), בתר דסעיד3 א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת (אלא2 חי הוא לעולם4), א"ל וכי בכדי ספדו ספד­נייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא5, א"ל מקרא אני דורש שנאמר6 ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

וכבר עמדו מפרשים7 על כמה דיוקים בזה:

א) מה הרויח רב יצחק בזה שאמר "אין מסיחין בסעודה", הרי לכאורה גם על אמירה זו חל זה ש"אין מסיחין בסעודה"8, ואדרבה, כיון שרצה לומר לו "יעקב אבי­נו לא מת", שהוא דיבור מועט יותר מהדי­בור "אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה", הול"ל מאמר זה ("יעקב אבינו לא מת") תיכף כשביקשו "לימא מר מילתא"?

יש מפרשים9, שבאמרו "אין מסיחין בסעודה" לא היתה כוונתו לבאר למה אין הוא (רב יצחק) יכול "לימא מילתא"10, אלא להוכיחו על שדיבר אליו בתוך ה­סעודה11, וע"פ הידוע דלאפרושי מאיסו­רא יש לו דין קדימה12 לגבי שאר ד"ת13

224

[ולאידך, המאמר "יעקב אבינו לא מת" אין בו נפקותא למעשה ולא להלכה14, ולכן אין צורך באמירתו באמצע הסעודה].

אבל פי' זה צ"ע לכאורה, דלפ"ז הי' לו רק להשמיעו פסק ההלכה "אין מסיחין בסעודה", ולא להאריך בדיבורו (בסעו­דה) ולבאר גם טעם הדין "שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה". ואף שמובן שזה מגדיל את חומר הדבר, דחמירא סכנתא מאיסורא15, הרי אדרבה, מטעם זה גופא אין לו להאריך בדיבורו עתה (באמצע הסעודה), אלא לקצר ככל האפשרי, וכיון שלהפרישו בפועל מסכנתא די באמירת עצם ההלכה "אין מסיחין בסעודה", למה לא המתין עם הוספת טעם ההלכה עד בתר דסעיד.

ב) כיון שכל עניני תורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שמאמר ר"י ("הכי אמר ר"י") שאמרו "בתר דסעיד", "יעקב אבינו לא מת", יש לו קשר ושייכות עם הדיבור ("הכי אמר ר"י") שבתוך הסעודה "אין מסיחין בסעודה"16.

ג) בהמשך הגמ', "א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א"ל מקרא אני דורש. . מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" — למה שאל "וכי בכדי ספדו כו'", לכאורה עדיפא הו"ל להקשות, איך "ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קב­רייא", והרי "לא מת"17?

ד) מה השיב לו ממקרא ד"אל תירא עבדי יעקב גו'", הרי אין זה מתרץ את השאלה "וכי בכדי. . חנטו חנטייא כו'"18?

יש מפרשים19, שלפי ביאורו שמקורו מקרא ד"אל תירא גו'" ודורש "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", הרי הוא מבאר כוונתו בדבריו הראשונים, שזה שיעקב אבינו לא מת אין הכוונה לחיי הגוף, שבזה היתה מיתה, אלא בנפש קאמר.

אבל (נוסף ע"ז שלפ"ז אינו מובן מהו החידוש שדוקא ביעקב נאמר בו שלא מת, הרי חיי הנפש של כל הצדיקים הם חיים נצחיים): בפרש"י בגמ' שם כ' "מקרא אני דורש, והאי דחנטו חנטייא סבורים היו שמת", וכ"כ לאח"ז20 "ודחנטו חנטייא נד­מה להם שמת אבל חי הי'", ומזה מוכח21 שס"ל לרש"י שכוונת הגמ' "יעקב אבינו לא מת" היא, שגופו לא מת, וכפשטות לשונו "לא מת, אלא חי הוא לעולם".

ה) לכאורה, לפי פרש"י העיקר חסר מן הספר22, דהתירוץ על השאלה "וכי בכדי כו'" הוא כי רק "נדמה להם שמת" (וזה לא נזכר בגמ'), ואילו זה ש"מקרא אני דורש" הוא רק ראי' (מן הכתוב) שיעקב אבינו לא מת.

ב. ויש לומר הביאור בזה, ובהקדם: סיפור זה בגמ' (ע"ד ר"נ ור"י דהוי יתבי בסעודתא), בא בהמשך לכו"כ מאמרים לפנ"ז, שגם התם שאל ר' נחמן את ר' יצחק, ור' יצחק ענה לו "הכי אמר רבי

225

יוחנן", ותוכן כמה מאמרי רבי יוחנן אלה הוא ע"ד הנהגה נסית של הקב"ה עם בני ישראל, ולדוגמא (מאמר הראשון שב­סוגיא שם23): "א"ל ר"נ לר"י יורה בניסן היא יורה במרחשון כו' א"ל הכי אמר רבי יוחנן בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה דכתיב כו' אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן א"ל נביא לישראל צאו וזרעו אמרו לו מי שיש לו קבים חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחי' או יזרענו וימות אמר להם אעפ"כ צאו וזרעו נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלין כו' יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי וירדה להם רביעה שני' בחמשה בניסן הקריבו עומר בששה עשר בניסן נמצאת תבואה הגדילה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום כו'".

ובהמשך למאמרי רבי יוחנן אלה (ש­נאמרו בשמו לר"נ ע"י ר' יצחק) מביא הש"ס הסיפור דידן, דהוי יתבי בסעודתא, וביקש ר"נ מר"י "לימא מר מילתא", דיש לומר, שגם ר"נ ידע ההלכה "אין מסיחין בסעודה" (מפני חשש סכנה), אלא שכוונת בקשתו "לימא מר מילתא" היתה לדברי תורה11, וס"ל שדין זה הוא רק בנוגע לשי­חת חולין24, אבל בד"ת אין לחוש לסכנה, כי תורה מגינא ומצלי25, ואדרבה, ממאמר המשנה26 דשולחן ש"לא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים" מובן שיש חיוב אמירת ד"ת בסעודה, וכיון שכן אין לחוש לסכנה, כי כאשר ישראל עוסקים בתורה (ע"פ ציווי השם), הקב"ה שומרם גם אם ע"פ טבע יש חשש סכנה.

ועפ"ז מובן הטעם שענה לו ר' יצחק "הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה", ולא הסתפק בהודעת עצם הדין "אין מסיחין בסעודה", כי בזה כיוון לבאר ול­הדגיש שדין זה חל27 גם אדברי תורה28. והוא ע"ד ההלכה לענין דבר מצוה, דאף ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע"29 ושלוחי מצוה אינן ניזוקין30, מ"מ, "היכא דשכיח היזיקא31 שאני, שנאמר32 ויאמר שמואל איך אלך (למשוח את דוד, ואע"פ ששלוחו של מקום הי' הרי הי' ירא — רש"י33) ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך גו'"30, ועד"ז בעניננו, דכיון שטעם הדין הוא "שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה"34, הרי חשש הסכנה הוא ב­

226

אופן של "שכיח היזיקא", ולכן אין מסי­חין בסעודה אפילו בד"ת.

ג. ובזה יש לבאר גם המשך הסיפור, ד"בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת":

לפי הפירוש דלעיל נמצא, שבמענה ר' יצחק "אין מסיחין כו' ויבא לידי סכנה", נרמז ענין כללי בגדר פעולת התורה ו­מצוות על עניני העולם, דאף שאמר רבי יוחנן שישנם כמה פעמים ואופנים ש­הקב"ה עושה נסים לישראל, שלא ע"פ טבע לגמרי, מ"מ, פעולת התומ"צ של ה­אדם צ"ל בטבע העולם. ולכן, אף שה­תורה יש בה סגולה של הגנה והצלה, אין לסמוך ע"ז במקום דשכיח הזיקא וזקוקים להנהגה נסית.

אלא שענין זה גופא (שפעולת התומ"צ צ"ל בטבע העולם) אפשר לבאר בשני או­פנים:

א) זהו מצד גדרי הטבע, כי חוקי הטבע עצמם הם בריאתו של הקב"ה, וכמבואר בר"ן35 "שחפץ השי"ת ורצונו לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר והטבע יקר בעיניו ולא ישנהו אלא לצורך הכרחי"36, ולכן, אין רצונו של הקב"ה שקיום התומ"צ יהי' באופן שיתבטלו חוקי הטבע.

ב) זהו מצד גדר התומ"צ גופא, כלומר, ענינן של תורה ומצוות הוא לפעול בטבע העולם (ולא לשנותו).

זאת אומרת: לאופן הא', קיום התומ"צ צ"ל בטבע העולם לפי שגם התומ"צ (כפי שניתנו למטה) הם (כביכול) תחת הגדרת חוקי הטבע (מצד "חפץ השי"ת ורצונו לקיים מנהגו של עולם"), ולכן קיום התומ"צ של האדם מוגבל למצבים אלה שאפשר לקיימן ע"פ טבע; משא"כ לאופן השני, אין זה שבכח חוקי הטבע מצד עצמם למנוע ולהגביל קיום התומ"צ של האדם, אלא לפי שכך צ"ל מצד גדר התורה ומצוות עצמן, שפעולתן צ"ל בטבע העולם גופא37 (ולא באופן שחוקי הטבע מתבטלים).

ד. ויש לומר, שבזה פליגי ר"י ור"נ:

"בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת", שיש לומר, שכוונת ר' יצחק בזה היא להדגיש, שאין טעם הדבר שקיום תומ"צ צ"ל בטבע העולם (כמודגש בזה שאין מסיחין בסעודה אפי­לו בד"ת) משום שחוקי הטבע יש להם שליטה ח"ו על התומ"צ, כי אדרבה, "יעקב אבינו לא מת", כלומר, לא זו בלבד שאינו מוגדר בטבע העולם, אלא עוד זאת, שהוא למעלה מגדרי הבריאה, דמצד גדר הברי­אה צ"ל מיתה בעולם, שהרי אי אפשר לנברא מוגבל בעל שינוי להיות קיים בקיום נצחי38, ואילו "יעקב אבינו לא מת", והיינו לפי שיעקב אבינו שהוא בחור שבאבות39 שכל מציאותו היא תורה40, כמ"ש41 ויעקב איש תם יושב אהלים, לכן אין לגבי' מקום להגבלות דטבע העולם (כמו התורה עצמה)42.

227

אבל ר"נ, לאחרי ששמע מאמר ר' יוחנן "אין מסיחין בסעודה כו' ויבא לידי סכ­נה", נקט (הפירוש בדברי ר' יוחנן, שס"ל) כאופן הא' הנ"ל, שהתומ"צ כפי שניתנו למטה מוגדרים בגדר הטבע, ויש לומר דזהו מה שהקשה "וכי בכדי ספדו ספד­נייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא" (ולא הקשה לו בפשטות, איך עשו דברים אלה), דעיקר כוונתו היתה להקשות מזה שמסו­פר בתורה ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא", וגם נעשה ע"פ ציוויו של יוסף43 (ובפרט הקבורה שהיא מצוה, ו­נעשתה ע"פ ציווי יעקב ויוסף), ומוכח מזה שגם ע"פ תורה יש הגדרת טבע העולם, כי את"ל ש"יעקב אבינו לא מת", נמצא, שכל המסופר בתורה ע"ד הפעולות שנעשו ב­גופו של יעקב אינו תיאור האמת ע"פ תורה (אלא רק "בכדי", לפי דעתם של המצרים שלא ידעו שלא מת).

ועל זה ענה לו "מקרא אני דורש כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים":

כוונת ר' יוחנן ב"יעקב לא מת" אינה למציאותו של יעקב כפי שנראית למצ­רים, אלא לאמיתית מציאותו (גם של חיי הגוף שלו), שזוהי מציאותו כפי שהיא בתורה, שמצד זה דוקא אינו מוגדר בגדרי טבע הבריאה, "חי הי'". וזהו שאומר "מק­רא אני דורש כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", דזה ש"אף הוא בחיים" אינו ענין שנראה לעיני בשר (למצרים), אלא זקוקים ל"מקרא (ובזה גופא) אני דורש".

ועפ"ז מובן שאין סתירה בין הענינים ("לא מת", ולאידך מסופר בתורה ד"ספדו ספדנייא כו'"), כי זה ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא" הוא לפי ש"נדמה להם שמת", היינו כלפי המצרים, דלפי מה שראו — שלגבם ה"ז ענין אמיתי (ע"פ תורה)44 — עשו פעולות אלו בגופו של יעקב, כי גם פעולת התומ"צ כפי שהוא בעניני העולם הוא ענין אמיתי מצד גדר התורה.

ונמצא, שע"פ תורה תרווייהו איתנהו בי': מצד עצמם אין בני ישראל ומציאות התורה מוגדרים בטבע הבריאה, אבל ל­אידך, רצה הקב"ה שפעולת קיום התומ"צ למטה תהי' בטבע העולם דוקא.

ה. והנה כשם שהוא בנוגע ליעקב אבינו, "ישראל סבא"45, עד"ז הוא בזרעו, "זרעו בחיים", דגם בהיותם במצרים, ערות הארץ, ועד"ז בכל הגליות, דכל ה­מלכיות נק' ע"ש מצרים46, והרי "אתם המעט מכל העמים"47, והם ככבשה אחת בין שבעים זאבים48, וא"כ ה"ז בגדר "שכיח היזיקא", הן בגשמיות, ועוד יותר ברוחניות — הרי מ"מ נאמר עליהם "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים כו'", דגם בהיותם בשבי ובגלות, נשארים חיים, "ואתם הדבקים בה"א חיים כולכם היום"49, אע"פ שע"פ טבע העולם אין מקום לזה, כי טבע העולם אינו שולט עליהם.

228

והם שני הענינים שבתומ"צ וישראל: כפי שהם במצב ד"יתבי בסעודתא", היינו כפי שהם בשייכות לעניני העולם, שאז פעולתם ע"פ תורה היא בהגבלות דטבע העולם (ואין מסיחין בדברי תורה במקום דשכיחא הזיקא), וכפי שהם "בתר דסעיד", למעלה מעניני העולם, לאחר גמר הבירו­רים בעניני העולם, שאז מתגלית מעלתם דבנ"י, כפי שהם למעלה מהבריאה, באופן ד"לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא ב­חיים".

ו. והנה גדר הנצחיות (גם) בנוגע לחיי הגוף, אף שבגלוי נאמר זה רק בנוגע ל­יעקב עצמו, הרי בפנימיות הוא בכל ישראל, כפסק המשנה50 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שפירוש עוה"ב כאן הוא עולם התחי'51, והטעם לזה (ממ­שיך במשנה) "שנאמר52 ועמך כולם צדי­קים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", שמצד עצם מציאותם, שהם "נצר מטעי מעשי ידי" של הקב"ה, יקומו כל ישראל לתחיית המתים, שאז גם גופם יהי' קיים בקיום נצחי53.

וענין זה עבר בירושה מיעקב אבינו, ש"לא מת", ובפרט דיעקב הוא בחור שב­אבות39, מצד בחירתו של הקב"ה, דבחי­רתו ית' בנוגע לכל ישראל היא (לא רק בהנשמה, שהיא חלק אלקה ממעל ממש54, אלא) (בעיקר) בהגוף, כדאיתא בתניא55.

ומזה ש"ספדו ספדנייא כו' וקברו קברייא", שגם זה הי' ע"פ תורה, לפי "ש­נדמה להם שמת", בא ונמשך הכח לכאו"א, שהדרך להגיע לתחיית המתים היא ע"י העבודה דזיכוך ובירור הגוף, ביטול ה­גוף "אל עפר תשוב"56, שע"י ביטול זה (כמבואר במ"א57 שמקיים זה ע"י העבודה רוחנית ד"ונפשי כעפר לכל תהי'"58 ואינו חוזר לעפר ממש) באים אח"כ לתחיית המתים, בגאולה האמיתית והשלימה.

(משיחת כ' מנחם אב תשל"א)

1) תענית ה, ב.

2) פרש"י תענית שם. וידועה השקו"ט אם ה­פירוש לתענית הוא מרש"י (ראה מהר"ץ חיות סוף מס' תענית. שם הגדולים (להחיד"א) מערכת גדולים ערך רש"י קרוב לסופו).

3) כ"ה הגירסא בע"י. ובגמ' "בתר דסעוד". ופשוט דשניהם היו יושבין בסעודה. ואולי לפי גירסת הע"י מוכח דלפנ"ז כבר הפסיק ר"י מלסעוד — ראה לקמן סוף הערה 28.

2) פרש"י תענית שם. וידועה השקו"ט אם ה­פירוש לתענית הוא מרש"י (ראה מהר"ץ חיות סוף מס' תענית. שם הגדולים (להחיד"א) מערכת גדולים ערך רש"י קרוב לסופו).

4) ובתוס' שם: וכן משמע דכתיב (פרשתנו מט, לג) ויגוע ולא כתיב וימת כדמפרש בסוטה (יג, א) גבי מעשה דחושים. ועד"ז הוא ברש"י עה"ת פרשתנו שם "ויגוע ויאסף, ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת".

5) פרשתנו נ, ב. שם, יוד. יג.

6) ירמי' ל, י.

7) ראה בארוכה במפרשי העין יעקב.

8) וגם על אמירה דתיבה אחת, אמן — ראה ברכות מג, א. רמב"ם הל' ברכות פ"ז ה"ו. רא"ש ברכות שם פ"ו סל"ד, ע"פ ירושלמי שם פ"ו ה"ו. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סקע"ד ס"ח (סי"א).

9) הרי"ף לעין יעקב.

10) כבפרש"י ד"ה שמא יקדים: לפיכך לא אומר לך כלום.

11) ולכאורה כן מוכרח להגירסא שהובאה בדק"ס "לימא לן מר מלתא דאגדתא*", ובתר ד­סעיד "א"ל (עוה"פ) לימא לן מר מילתא (דאגדתא)". וראה הערה 14.

12) ועד שדוחה כמה איסורים כמו להורות לפני רבו (ראה עירובין סג, א. רמב"ם הל' ת"ת פ"ה ה"ג. טושו"ע יו"ד סרמ"ב סי"א), איסור אמירת ד"ת בבית המרחץ (שבת מ, ב. רמב"ם הל' ק"ש פ"ג ה"ה. שו"ע (ודאדה"ז) או"ח ספ"ה ס"ב (ס"ד)). ועוד.

13) ראה פרי מגדים או"ח סק"ע (א"א) סק"א שמביא דברי הגמ' כאן, ומסיים: הא לאפרושי מאי­סורא יראה משיחין אע"ג דחמירי סכנתא מאיסורא. וראה לקמן בפנים.

*) ולהעיר מר"ח לתענית שם "אין אומרים דבר הלכה בסעודה".

14) עיון יעקב לע"י כאן. אבל להעיר, דנפק"מ לענין טומאה דמת מטמא ואין חי מטמא — ראה נדה ע, ב. וידועה השקו"ט בנוגע לקברי צדיקים. ואכ"מ.

15) חולין י, א. טושו"ע או"ח סקע"ג ס"ב. יו"ד סקט"ז ס"ה בהגהה.

16) ראה בקושיא זו ובביאור דברי הגמ' בכלל (ע"ד הקבלה) — בס' תורת לוי יצחק (לאאמו"ר ז"ל) בתחלתו.

17) ראה עיון יעקב ובהמובא בעץ יוסף לע"י. ועוד.

18) ראה הרי"ף לע"י וענף יוסף שם.

19) חדא"ג מהרש"א תענית שם. וראה רשב"א לע"י שם.

20) ד"ה אף הוא בחיים.

21) וכן משמע מתוד"ה יעקב הנ"ל הערה 4. וראה מפרשי התורה (ומפרשי רש"י) פרשתנו עה"פ מט, לג. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1260 ואילך. חכ"ו ע' 7 ואילך.

22) ראה גם חדא"ג מהרש"א שם.

23) ה, א.

11) ולכאורה כן מוכרח להגירסא שהובאה בדק"ס "לימא לן מר מלתא דאגדתא*", ובתר ד­סעיד "א"ל (עוה"פ) לימא לן מר מילתא (דאגדתא)". וראה הערה 14.

24) ראה עיון יעקב לע"י שם (באופן אחר קצת).

25) סוטה כא, א.

26) אבות פ"ג מ"ג. וראה הערה 28.

27) אבל בעיון יעקב שם, דר"י אמר דודאי ד"ת מותר לומר לו בתוך הסעודה, אבל שיחה שאינה של ד"ת אף של ת"ח כו' חיישינן לסכנה. ע"ש. וצ"ע.

28) כבר"ח כאן "אין אומרים דבר הלכה ב­סעודה". ובמג"א או"ח סק"ע סק"א "אין משיחין אפילו בד"ת (כ"ה בגמ') — וממשיך — כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים". וצ"ל דכוונתו לפני האכילה או בסוף הסעודה, כמ"ש בערוך השולחן שם.

בפרישה לטור או"ח שם סק"א "ונראה דאפילו בין תבשיל לתבשיל אין משיחין כל זמן שדעתו עוד לאכול" (ע"ש ראייתו). אבל באלי' רבה שם פליג וכתב "וודאי דמותר בין תבשיל לתבשיל" (והביאו במשנה ברורה סק"א). וראה ברי"ף לע"י שם: וכיון שבא להוכיחו הוא סילק עצמו מלסעוד כדי להשיבו. ולכאורה נראה לפי', שסילק עצמו מלסעוד בכלל ולא בין תבשיל לתבשיל, אבל לא משמע כן מהמשך הגמ'. ואכ"מ.

29) קהלת ח, ה. וראה שדי חמד ח"ג תרסה, ב ואילך. ח"ט א'תתפ, ג ואילך.

30) פסחים ח, ב. וש"נ.

31) בר"ח שם "קביעא הזיקא". וכ"ה ביומא (יא, א). קדושין (לט, סע"ב). חולין (קמב, א).

32) ש"א טז, ב.

33) פסחים שם ד"ה איך אלך.

30) פסחים ח, ב. וש"נ.

34) ע"ד לשון הגמ' "ויבא לידי סכנה" הוא גם ברמב"ם ורא"ש שבהערה 8. ובשו"ע אדה"ז שם "ונמצא בא לידי סכנה".

*) ולהעיר מר"ח לתענית שם "אין אומרים דבר הלכה בסעודה".

35) דרשות הר"ן דרוש שמיני הקדמה ה­ראשונה.

36) וראה גם חינוך מצוה תקמו.

37) ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 80 ואילך.

38) ראה אמונות ודעות להרס"ג מאמר א פ"א. מו"נ ח"ב הקדמה י"ב. וראה לקו"ש שם ע' 97 ואילך. וש"נ.

39) שנאמר (תהלים קלה, ד) כי יעקב בחר לו י"ה — ב"ר פע"ו, א. וראה גם זח"א קעא, ב. וראה שם קמז, ב. קיט, ב. ועוד. שער הפסוקים תולדות כז, כה.

40) ראה רשב"א לע"י שם. ועוד. וראה בהנסמן בסוף הערה 42.

41) תולדות כה, כז.

42) ועד"ז לגבי משה דאיתמר בי' (סוטה יג, סע"ב. זח"א לז, סע"ב) "לא מת", דענינו תורה, וידוע דמשה מלגאו ויעקב מלבר (ראה תקו"ז תי"ג — כט, א). — ראה בכ"ז לקו"ש חכ"ו ע' 6 ואילך ובהערה 68 שם.

43) נ, ב. ולהעיר מאלשיך פרשתנו שם בא­רוכה (הובא בעץ יוסף כאן) — דיעקב נשאר שלם כמו שהוא וחנטו אותו. וראה שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלו. ואכ"מ.

44) ואולי יש לומר שזהו דיוק ל' רש"י בסוף ד"ה אף "ודחנטו חנטיא נדמה להם שמת" ולא כמ"ש לפנ"ז בד"ה מקרא "סבורים היו שמת", כי מאחר שנדמה להם שמת הרי הם צריכים לעשות בהתאם, כי כך נראה ונדמה להם בעיניהם. ועצ"ע בטעם כפל הפירושים בפרש"י. ואכ"מ.

45) ל' רש"י ד"ה אף.

46) ראה ב"ר פט"ז, ד.

47) ואתחנן ז, ז.

48) ראה תנחומא תולדות ה. אסת"ר פ"י, יא.

49) ואתחנן ד, ה.

50) סנהדרין ר"פ חלק.

51) רע"ב (ועוד) למשנה סנהדרין שם. וכ­דמוכח גם מהמשך המשנה "ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מן התורה", ש­הטעם ע"ז הוא כדאיתא בגמ' (שם צ, א) הוא כפר בתחה"מ לפיכך לא יהי' לו חלק בתחה"מ כו' מדה כנגד מדה.

52) ישעי' ס, כא.

53) ראה בארוכה ספר המאמרים מלוקט ח"ג ע' לד ואילך.

39) שנאמר (תהלים קלה, ד) כי יעקב בחר לו י"ה — ב"ר פע"ו, א. וראה גם זח"א קעא, ב. וראה שם קמז, ב. קיט, ב. ועוד. שער הפסוקים תולדות כז, כה.

54) תניא רפ"ב.

55) פמ"ט (סט, סע"ב ואילך), ובו דוקא היא בחירת העצמות — ס' השיחות תורת שלום ע' 120.

56) בראשית ג, יט.

57) ראה ס' השיחות תשמ"ח ח"א (ע' 8­227). סה"מ מלוקט ח"ב ע' רפ. ועוד.

58) ברכות יז, א: אלקי נצור כו'.