בראשית

231

... הערות1: [ב"ר] א. א, וע"פ מרז"ל ע' פנים לתורה.

שאלות: השייכות דפי' הא' דרה"ו ופי' הב': ד"א כו'2 (ע"פ מש"כ בתפא"צ3 לא הו"ל להביא אלא פי' הב'), טעם וסידרן, שלכאורה פי' הב' פשוט יותר והו"ל להקדימו, איך אפ"ל על פדגוג שהוא ענין של קטנות, — שהייתה אצלו (וע"פ תפא"צ4 אצלו — הוא רק מכוסה ומוצנע), מהו ענין דרבתא בפ"ע, שהרי הפדגוג המכוסה ומוצנע, עצמו רב הוא, אלא שזהו תושבע"פ (כשמ"ר פמ"ז, ס"א שהובא בתפא"צ, ול"ד בשמים). ועוד.

והפי' בכהנ"ל: פדגוג — חינוך היונק והקטן שהוא רק בדברים פשוטים וקלים, מכוסה — כאן הוא כל הדבר אלא שמכוסה בלבוש של ענין אחר, כגוף האדם, האמון עלי תולע, מוצנע — הדבר הוא במק"א, וכמרדכי שהצניע להדסה, רבתא פי' גדול ולא, הרבה וכמו אלכסנדריא רבתא, עיר אחת אבל גדולה, ומפרש רה"ו הכתוב, ואהי' אצלו, שבזה מרמז על כל חלקי התורה, פשט — גלוי ופשוט, מכוסה, — דרוש, מוצנע — רמז (בלבד ולא הענין עצמן) סוד — שרק הוא דבר גדול וכהודעת חז"ל (סוכה כח, א) ולכן בא בחלוקה בפ"ע, ואומרת התורה שכל חלקי' היו אצלו, ומזה משתלשל: ד"א כו' מביט בתורה ובורא את העולם כולו, עלמין דאתגלין ועלמין סתימין דלא אתגלין, וכללותו ג"כ ד': עשי', יצירה, בריאה, אצילות (שהם מכוונים לפרדס דתורה).

א, ב. פי' המד"ר: בראשית עם התורה הנק' ראשית, או — בשביל התורה5 — הפכיים הם, הפי' הא' מבאר הפרט דהעולם (הבריות) עיקר וכמרז"ל (ב"ר ריש פמ"ד)

232

לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, וכאן להלן6 — מחשבתן של ישראל קדמה לתורה, הפי' הב' מבאר הפרט, דהתורה עיקר.

(ממכתב ח"י כסלו תשי"ח)


... ובהמשך לסיום מכתבם אשר חותמים בשעת לימוד הזהר הק', בטח מפרשת השבוע פרשה בראשית,

ידועים דברי הזהר (י"א ע"ב) בראשית ברא אלקים הדא הוא פקודא קדמאה דכלא, ואקרי פקודא דא יראת ה' וכו' יראה דאיהי עיקרא למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיבין כו' ראשית דעת אקרי וכו' ודא עיקרא ויסודא לכל שאר פיקודין דאורייתא וכו' עיין שם בארוכה.

שעל פי האמור מובן וגם פשוט, שצריכה להיות הידיעה ובלשון הזהר יראת ה' ראשית דעת, איך דאיהו רב ושליט עיקרא וכו' ידיעה במדה שהתורה קוראה לזה ידיעה, שזה בא אך ורק בלימוד באופן דקביעות עתים בלימוד, כלימוד כל חלק מתורתנו תורת חיים.

והרי זהו ענין תורת חסידות חב"ד, וכמבואר בכ"מ ומהם בקונטרס לימוד החסידות לכ"ק מו"ח אדמו"ר, עיין שם בארוכה.

ויהי רצון אשר יבשרו טוב בכל האמור וכסיום וחותם מכתבי זה,

והרי קביעות עתים בלימוד פנימיות התורה דברי אלקים חיים מוסיפה בברכת ה' מחיי החיים בהמצטרך לכל אחד ואחת עליהם נאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.

בברכה.

(ממכתב ו' מ"ח תשכ"ד)


... שאלה ד. אם יכולים לומר בהסברת הפלאת הבורא מהנברא, הדוגמא דבשתי אותיות נבה"ע, ואין כל מבוא לידיעת שכל המתבאר בספר שלם ע"י ידיעת שתי אותיות ממנו.

233

מענה. והנה גם בזה לא ביאר שאלתו לאיזה תוספת הסברה ע"י משל זה, בענין הפלאה הנ"ל, כוונתו.

והנה, בנמשל, העולמות עצמם הן האותיות דהמשל שהן מקורם. הידיעה באלקות הבאה ע"י שאו מרום עיניכם גו', ובכלל ע"י העולמות וסדר ההשתל', וכל' הע"ח שהבריאה היתה כדי שיכירו גדולתו כו', ידיעה זו היא כמשל השכל המלובש באותיות הנ"ל שבהן נבה"ע. ובזה יש השגה וצריכה להיות השגה.

בענין הפלאת הבורא עצמו — הנה כבר מבואר בסש"ב פ"כ ובכ"מ ההפלאה בפנימיות יותר: דבור אחד לגבי כללות כח הדבור כו' לגבי חב"ד כו'.

ואם ר"ל בההפלאה אפילו מצד שהוא בורא עולמות, הנה בזה מדבר בסש"ב שם, דמונה מדרי' שלמע' מהדבור, אבל דוקא השייכות לדבור, וכאילו נאמר שרש דשרש העולמות ברצה"ע וכו'.

והנה נמצא בדא"ח (לקו"ת ד"ה זאת חנוכת פ"ב. ועוד) הסברת ההפלאה ממשל ב' אותיות כו' וכנ"ל.

כי ג' עניני הפלאה הם:

א) בסש"ב שם מבאר ההפלאה והביטול של הבריאה וכח המהווה אותה לגבי שרשם ומקורם למע' מעלה, וכנ"ל. כי זה נוגע לידיעת ענין האחדות לאחר שנבה"ע כמו קודם שנבה"ע.

ב) בלקו"ת שם מבאר איך שזה שהאלקות מהווה עולמות אינו בערך כלל לענינים האחרים של האלקות, אפילו בערך אותיותיהם היינו אפילו בערך מדריגתם התחתונה, וכל' הידוע לא זהו עיקר האלקות מה שהוא מהווה עולמות כו'. וכמו העולמות בערך התורה, אשר היא ארוכה מני ארץ גו'. וכאן הוא מקום הדוגמא אשר עלי' שאל.

ג) הפלאה לגבי עצם הנפש, לא כמו שהיא שרש ומקור לדבור, גם אפילו לא כמו שהיא שייכת לגילוים נעלים יותר מהדבור, אלא הנפש עצמה — וכמו"כ בנמשל למעלה.

ומ"ש לעיל דההפלאה בערך התורה הוא בסוג הב', היינו דוקא חיצו' התורה, כי פנימיות התורה, שהיא לפניו גו', אי אפ"ל אפילו הדוגמא דאות א' וענין שלם. וכמובן למעיין בדרושי דא"ח בענין דוד זמירות קרית להו.

והנה אף שגם בסוג היותר נמוך ישנם כל הג' אופני ביטול והפלאה — (ממכ"ע סוכ"ע כולא קמי' כל"ח) — חילוק ג' הסוגים הנ"ל גופא י"ל שהוא ע"ד החילוק דממכ"ע סוכ"ע וכולא קכל"ח. ואכמ"ל.

(ממכתב אלול תש"ח)


234

... במענה לשאלתו* (בקיצור עכ"פ) — רק בבי"ע (וביחוד — בעשי') יש נמצא אשר (בהרגשתו) אין לו עילה וסיבה שקדמה לו — וזהו מפני שנתהווה מזה שאין לו עילה כו'. — עיין אגה"ק רס"ך.

(ממכתב י"ז אדר תשכ"א)


... קס"ד דצמצום כפשוטו כי הוא כל יכול — אינו סותר כלל הציווי דע את אלקי גו' והעבודה בחב"ד — כמו שאין סתירה מהענין דבריאה מאין ליש שהיא ג"כ תמידית ואינה מובנת וכו'. וע"ד שהיחוה"א ספ"ד: וזה אין בשכל כו' מהות הצמצום כו' כמו כו' מהות הבריאה כו'.

(ממכתב ימי הסליחות ה'תשל"א)

... מחז"ל א"ת מחי' אלא מהוה (תניא ח"ב ספ"ב) — ראה ג"כ פרדס ש"ו פ"ח. ר"ח ש' הקדושה ספ"ז. של"ה ש' האותיות (מח, ב. ע, א).

(ממכתב י"א כסלו תשכ"ד)


במש"כ בשער היחוה"א ספ"ד אותיות מנצפ"ך כו' בוצינא דקרדוניתא — הביאור ע"פ חסידות עיין סידור ד"ה אדנ"י שפתי (שבר"ה). תו"א מקץ (לט, א) ובהוספות שם ס"פ שמות.

במש"כ באגה"ק ס"ה (קז, ב) ה' תתאה בכתיבתה כו' מורה כו' ולד' סטרין —

אין הכוונה שהכתיבה על ד' סטרין (וא"כ הי' צ"ל שמורה גם על מעלה ומטה שמזכיר לפני זה),

235

אלא שבזה מפרט באיזה התפשטות מדובר בה' תתאה. ז.א. ה"א בכתיבתה (אורך ורוחב) מורה על התפשטות. אלא שבה' ראשונה זוהי התפשטות השכל הנעלם ומסתיימת בלב, משא"כ בה' תתאה היא התפשטות בדבור שמזה נמשך ומתפשט מעומ"ט וד' סטרין.

(ממכתב תשי"ח)

אחד הרמזים (הטעמים) שבכל מקום שאדם עומד מרגיש עצמו שהוא למעלה (אף שהארץ היא ככדור) — כי בכל מקום שעומד ראשו (והשכל והרוחנית שבו) למעלה מגופו ורגליו (לא כמו בבהמה שהראש והזנב וחוט השדרה הם בגובה שווה) — וזוהי תכונת האדם הישר — שהרוחניות היא העיקר.

(ממכתב י"ח טבת תשמ"ג)

ראה* ע"ח ש"נ פ"ד. לקו"ת שה"ש לא, א. — ע"פ ס' הרפואה: אין חלל הימני מחדש ענין הדם (כי בא לשם מחלל השמאלי, ששם מתקבץ מהגוף) אלא שנתחדש בו חלק האויר הנותן חיים באדם —.

(ממכתב א' דר"ח אלול תשכ"ב)


מאשר בזה קבלת מכתבו, וכנראה מלשונו הגיע בזמנו מכתבי ע"ד ענין הצמצום*.

236

ומש"כ בהא דאיתא בסש"ב ספ"א דנפשות או"ה הן משאר קה"ט שאין בהם טוב כלל "דא"כ איך שייך לאמור עליהם שכל מה דעבדי לגרמייהו עבדי וכו' ובכלל מה שייך אצלם כל הזמ"צ שנצטוו בהם ואיך שייך לענשם ע"ז בעת שאין להם שום בחירה לטוב".

הנה ל"פ דברים כדי הצורך בשבילי, וא"י על ברור מה הוקשה לו בכ"ז.

דבסש"ב כותב, דנה"ב שבישראל היא מק"נ שיש בה טוב, וממנה המדות טובות שבטבע כ"י וכמו רחמנות וכו', שהיא ענין טבעי באיש ישראל כמו טבע האש ליפרד מהפתילה וכה"ג, משא"כ או"ה שהם מקה"ט שאין בהם טוב, אין שייך שיהי' בהם ענין הטוב, דרק מטבע הטוב להיטיב. ומסיים דהא דחזינן שעושים טוב, אין כונתם לעשות טוב כ"א לגרמייהו להתייהר וכו', וכמו הא דנ"נ דעשה צדקה, שלא היתה תכונה ואס זאל מאנען נתינת צדקה, אלא שרצה שתמשך מלכותו, וכשנודע לו שהעצה לזה צדקה עשה צדקה — ועג"כ ברש"י סד"ה כאן (ב"ב י:) "וא"ל מתחרט" — והענין טבעי שבזה הוא הרצון להמשכת מל', לגרמייהו.

כן הציווי דזמ"צ קיומם והעונש ע"ז, הרי לכאורה אין לזה שייכות לטו"ר שבטבע הנפש — ונוגעים להתיאורים דחסיד ומושל בנפשו, ע"פ פי' הרמב"ם בפ"ו משמונה פרקים, ויעוג"כ מצות זכירת מעשה עמלק ס"ב, בסהמ"צ להצ"צ — דגם קיומם מפני יראת העונש מספיק. וביד הל' תשובה פ"י כתב שגם בישראל כך היא העבודה עד שתרבה דעתן, וגם הקיום מיראת המקום — עיין סוטה (לא.) יר"א האמור באיוב וכו' ובפי' רש"י שם. ובב"ב (טו:) י"א דאיוב מאו"ה הי' וכ"מ בסוטה (יא.) — אין יראת המקום מפני שמוראו גדול ומוטל על הבריות מגדר הטוב דוקא (ורק שהוא היפך חוצפא דעמלק, משא"כ ז' אומות), אלא דטבע האדם דכשרואה שרים רבים משתחוים לאיש א' תפול עליו אימה וכו', וכמש"כ מי לא ייראך מלך הגויים וגו'. ופשוט אשר כ"ז הוא עדיין יראה חיצונית המבוארת בהערה לתקון חצות שבסי' ובסש"ב פמ"א מ"ב, ויעוין הגירסא ברש"י שבע"י סוטה (לא.).

ובדקות יותר וע"ד החסידות מה שיש לעיין בכ"ז הוא, דאיך שתהי' כונת העו"ג העושה טוב או מקיים אחת מזמ"צ, הרי סו"ס עביד טיבו ומקיים מצוה, ואיך ביכולתו לעשות זה, כיון שאין בו טוב כלל, וביותר יקשה זה על הס"א וקליפה עצמה, שהם שלוחים של מקום ופקודתו ית' שמרה וכו', וכדאיתא בסש"ב פ"ז ובקונטרס ומעין מבית ה' לאדנ"ע באריכות, ואיך אפשר הענין אם הם רע בלי טוב. אלא שכ"כ בזה בד"ה פדה בשלום העת"ר** (ועד"ז הוא ג"כ בד"ה נ"ח עת"ר) וז"ל: מ"ש בסש"ב דבגקה"ט אין בהם טוב כלל אין הכונה שאין בהם שום ניצוץ כלל שהרי א"א להיות קיום שום דבר בלי איזה ניצוץ טוב (הגם שקיומם הוא מהמקיף מ"מ בהכרח שיהי' בהם איזה ניצוץ כו') רק שהניצוץ הוא שנתרחק ונחשך כ"כ עד שהוא כמו רע כו' והיינו שאין בו שום הרגש אלקי כלל וכלל כו' עכ"ל לעניננו — ואולי זהו ג"כ הכונה

237

בקונ' ומעין מ"ד שהוסיף בל' הסש"ב ואע"ג דאיהו לא חזי "כלומר בלי הרגשתם" — ועיג"כ במצות אחדות ה' בסה"מ להצ"צ שכתב: הסט"א עיקרה בעולם העשי' וכל נפשות העכומ"ז מושפעות משם ומושרשות שם ואין שם אלא ההוא נהירו דקיק מאור הקדושה שניתן שם מימי מלכי קדם ולכן הם חייבים להאמין בבורא ית' עכ"ל.

ולהעיר מענין זדונות נ"ל כזכיות, וענין הנסיונות ע"פ מש"כ בד"ה אחרי ובאורו הנדפס בס"ס דרך מצותיך.

— ועצ"ע דהא זמ"צ ב"נ הם ענין של בירור, וא"כ הרי צ"ל ע"י יעקב דוקא וכמ"ש בדרושי ענין ברכות יצחק ליעקב דוקא ומהם בנדפס באוה"ת ד"ה ראה ריח הג"ה וא"ו***. ואואפ"ל דזהו רוחניות ופנימיות ההלכה — יד הל' מלכים פ"ח ה"י וי"א — צוה משה רבינו מפה"ג לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו ב"נ וכו' וצריך לקבל עליו בפני ג' חברים וכו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הק' בתורה והודיענו ע"י מ"ר שב"נ מקודם נצטוו בהן וכו'.

— ומדי דברי בהלכה זו אזכור חידושי', דמשמע, כאן ובהל' מילה פ"א ה"ו, דעל אי קבלת זמ"צ לחוד — אף שלא עבר בפועל — ב"נ נהרג. ומנ"ל הא.

(ממכתב כ"ח מנ"א תרצ"ט)


מכתבם בהערה ע"ד הכוונה בסש"ב ספ"א במש"כ שם דנפשות או"ה הם מגקה"ט שאין בהם טוב כלל. ונסתפקו אם יש באו"ה קצת טוב עכ"פ דלכאורה זהו מוכרח כיון דנצטוו בז' מצוות דב"נ. גם הרי יש חסידי או"ה ויש להם חלק לעוה"ב, (אליבי' דר' יהושע וכ"פ הרמב"ם הלכות עדות ספי"א והל' מלכים ספ"ח) או שאין בהם טוב כלל, וכל' הסש"ב.

והנה אם בסברא — י"ל כמה סברות לכאן ולכאן, ולדוגמא: א) אם נאמר דיש בהם טוב קצת ופועל בהם א"כ מהו החילוק בין גקה"ט וק"נ, ולמה כל צדקה וכו', אינן אלא להתייהר, ובפרט שבסנהדרין נז: דקאמר שם ביתו לצדקה משמע דאו"ה נצטוו אצדקה, ולמה נאמר עליהם (סש"ב ספ"א וספ"ו) "טמאות ורעות לגמרי ואין בהם טוב כלל". ב) א"ת דאין בהם טוב כלל — איך יש להם קיום גם כשעושין צדקה להתייהר הרי יש כאן מעשה טוב וכוונה רעה ואיך אפשר בהם מעשה טוב עכ"פ אם אין בהם טוב כלל.

אבל כבר נתבאר הענין בכתבי דא"ח והוא: בקיצור תניא להצ"צ (נדפס בס"ס דרמ"צ ח"א) פ"ו כתב וז"ל: גקה"ט ואין בהם טוב כלל (ר"ל בעצמותם אבל בבחי'

238

גלות בו יש חיות אלקות ניצוץ מי"ס דעשי' שבתוכו י"ס דיצירה שבתוכו וכו'). וביתר ביאור כתב בד"ה פדה בשלום העת"ר1 וז"ל: מ"ש בסש"ב דגקה"ט אין בהם טוב כלל אין הכוונה שאין בהם שום ניצוץ כלל שהרי א"א להיות קיום שום דבר בלי איזה ניצוץ טוב (הגם שקיומם הוא מהמקיף מ"מ בהכרח שיהי' בהם איזה ניצוץ וכו') רק שהניצוץ הוא שנתרחק ונחשך כ"כ עד שהוא כמו רע וכו' והיינו שאין בהם שום הרגש אלקי כלל וכלל וכו', עכ"ל. וכ"ה ג"כ בד"ה נר חנוכה עת"ר ובד"ה ויגדלו הנערים רס"ה כ' "דהטוב נעשה רע ע"ד חתיכה נעשה נבילה"*.

ועיין סש"ב פכ"ד ובאגה"ק סכ"ה ויעויין בקונטרס ומעין מאמר ד' שביאר שם דברי סש"ב פכ"ד ובהעתיק הל' שבסש"ב "ואע"ג דאיהו לא חזי" הוסיף התיבות "כלומר בלי הרגשתם". ועיין ג"כ בתו"א ד"ה ראה ריח בני שיש חיות בדרך מקיף — שאינם מרגישים — ובדרך פנימי שנבלע בהם וענין הבליעה נתבאר בד"ה פתח אלי' תש"ב.

ויש להאריך בכ"ז אבל כיון שממהרים במענה לא רציתי לעכב המכתב. .

בד"ה וכל בניך ס"ג2 דלע"ל אף עכו"ם יתבררו כי יהי' ואת רוה"ט אעביר כו'.

(ממכתב כ"ט מנ"א תש"ג)


סוף המילואים* (שבראש הס') ע"ד מרז"ל** (הובא ברמב"ן בראשית ב, ט) ג' אמרו אמת ואבדו מן העולם. שבכמה דפוסי הרמב"ן הגירסא "ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי הבארותי" ובפרקי רבנו הקדוש מונה "מרגלים ודואג ובני רמון הבארותי" — והקשו: 1) צ"ל דהרמב"ן דקחשיב נחש — פליג אגרסתנו בפרקי רבה"ק. 2) הבארותי אצל דואג — מאי קא בעי.

ולדידי קושיא אלימתא מכ"ז על גירסתנו בפרקי רבה"ק — 1) בני רמון הבארותי לא אבדו מן העולם (ובפרט — מעוה"ב) מפני האמירה שלהם (ראה ש"ב, ד). 2) באם נמנה את בני רמון — מוכרח למנות גם את המגיד לדוד הנה מת שאול, ואדרבה כש"כ וק"ו — וכדברי דוד בזה (ש"ב ד י­יא). ועכצ"ל שאין בני רמון נמנים. אלא שצ"ע איך נשתרבב הטעות.

239

— ואולי אפ"ל בכ"ז — דמרז"ל הנ"ל מדגיש התמוה שאמירת אמת הביאה שאבדו מן העולם. ולהוסיף בהתמי' — העתיק גם מעלת דואג. והגירסא צ"ל "נחש מרגלים ודואג האדומי אבי' הרועי'" (כלשון הכתוב ש"א כא, ח). או "דואג האדומי האב ב"ד" (כדרז"ל). והמעתיק שלא שמש כל צרכו ולא הבין את הנ"ל בא "ותיקן" ל"הבארותי" (אותיותיהם דומות בכת"י). ושלאחריו חפש ומצא דהבארותי שייך לבני רמון והוסיף "ביאור" כו'.

(ממכתב י"ט טבת תשכ"ב)



... איסור* אכילת עץ הדעת לא הייתה אלא לג' שעות — כמבואר במרז"ל.

(ממכתב ימי חנוכה תשמ"ח)


... מטובו להודיע מה הם הענינים השלילים שבקבלת הצעה זו, כפי שרואה הענינים על אתר, כי בטח ישנם גם פרטים שלילים בדבר, וכידוע שבכל עניני עולם — לאחרי חטא עה"ד — נעשה תערובות טו"ר...

(ממכתב כ"ה ניסן תשי"ז)


... לכתבו ע"ד מדת החסד שהוא גם למי שאינו ראוי וסתירות לזה מאיזהו מקומן — כמה דרגות באינו ראוי, אם אינו ראוי ע"פ מדת הגבורה, או גם ע"פ מדת הרחמים, או גם ע"פ מדת החסד הנולדה משכל (חסד דתיקון). וכמובא הדוגמאות בכ"מ, לפי ענינו: כ"ו דורות ניזונין בחסדו כו' (מכעיסין ובאין מחד גיסא — ורב טוב ביותר מחד גיסא), לו ישמעאל יחי', חסד לערבים ואומר ברכו למי שאכלתם משלו וכו'.

(ממכתב ימי חנוכה תשכ"א)


1) לפירוש תפארת ציון על מד"ר. וראה לקמן ע' 289. המו"ל.

2) במדרש שם: ר' הושעי' רבה פתח ואהי' אצלו אמון כו' אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע ואית דאמרי אמון רבתא אמון פדגוג. . ד"א אמון אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בנוהג שבעולם כו' כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם כו' אין ראשית אלא תורה. המו"ל.

3) דכוונת רבי הושעי' לפרש על מה שלא התחיל הקב"ה את התורה בתיבת בראשונה דבראשית צריך להיות דבוק לתיבה שלאחריו (כדפי' רש"י ז"ל על התורה) ע"ז פתח בהכתוב ואהי' אצלו אמון דמזה הכתוב למד (לקמן ס"ב) לפרש מלת בראשית עם ראשית. המו"ל.

4) מפני דלא שייך על התורה לשון אימון וגידול לכן פירש דכוונת הכתוב הוא דהתורה מתפארת דמה שאני מתגדלת בכל יום ע"י הת"ח שמחדשים בי חדושים. . הייתי אמון מכבר אצלו היינו מזמן שברא אותי אלא ברא אותי מכוסה ומוצנע דכל הדינים הם מכוסים כו'. המו"ל.

5) על מ"ש במדרש "כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", פי' בתפא"צ דעיקר בריאת העולם הוא בשביל התורה, לכן הביט בה לברא העולם על זה האופן שיהי' יכול להתנהג בה כל דיני התורה וגם שתהי' מתנהגת על ידי התורה שתצליח בזמן קיומה כו'. המו"ל.

6) ב"ר פ"א, ד. המו"ל.

*) מהו ההבדל בין בריאה שהיא לבדו בכחו להוות יש מאין, ואצילות נק' גילוי ההעלם, הלא גם אצי' הוא מחודש וכמאמר יותר משאי"ע עשי' לגבי אצי' אי"ע אצי' לגבי בורא. המו"ל.

*) מענה על שאלה: בתניא פ"ט כתוב מקום משכן נפש הבהמית בלב בחלל השמאלי שהוא מלא דם, ומקום משכן נפש האלקית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם. לכאורה קשה דהלא יש דם בכל החללים שבלב. המו"ל.

*) נדפס בלקו"ש חט"ו ע' 470. המו"ל.

**) בהמשך תער"ב ח"ב פרק שעד. המו"ל.

***) אוה"ת בראשית ח"א קנד, א ואילך. המו"ל.

1) בהמשך תער"ב ח"ב פרק שעד. המו"ל.

*) עיין יו"ד סצ"ב ס"ד דעיקר ענין חנ"נ הוא רק בב"ח, ויומתק ע"פ מ"ש בזח"ב קכח, א דע"י בב"ח יונקת סט"א מהקדושה. וע"פ מ"ש במו"נ ח"ג [פמ"ח] דבב"ח הוא שייך לע"ז.

2) לקו"ת פ' ראה ל, ב. המו"ל.

*) רמב"ן עה"ת ח"ב הוצאת הרב אייזנשטאט. המו"ל.

**) ראה גם לקו"ש ח"ל ע' 275. המו"ל.

*) מענה על שאלה על מ"ש בתניא ספ"א בענין קליפת נוגה שהוא עץ הדעת טוב ורע, דלכאורה, כשהקב"ה ציווה לא לאכול מהעץ, א"כ העץ יש לו גדר של ג' קליפות הטמאות, ולמה זה נחשב לקליפת נוגה. המו"ל.