ספריית חב"ד ליובאוויטש

ויחי

327

בסופו*. ע' תיג. שיטה שני' קנב, ב** (כצ"ל) ובהערה שם (מכת"י)***: הנהו קפולאי כו'.

— ולכאורה הכוונה גם על מש"כ שם לפ"ז: ת"ר והרוח כו' ינתנו כלים לאוצר כו' והייתה נפש אדוני כו'. ואדרבה זהו עיקר המכוון.

כי בהנהו קפולאי הגוף דגששי' חזיא דאית בה מששא. עכצ"ל דהפי' גוף כפשוטו (ולא לבוש השני דבפי' הרמב"ן כאן. וכמוכח מהקושיא בהש"ס כי עפר אתה כו' וכל שאין בו קנאה כו'). וא"כ החיות שהי' בו — הוא כמש"כ שם רע"ב, החיות שעד שיסתם הגולל או שיתעכל הבשר — שהמדובר הוא בכל אדם ואינו ענין לצדיקים דוקא. אבל בבחיי כאן כ' דבהנהו קפולאי היינו גוף השני. ולא זכיתי להבין, דא"כ מאי קשיא לי' ממש"נ כי עפר אתה גו' — כיון דמתקיים בגוף הנקבר בארץ. ועד"ז בשאר הקושיות שם.

עוד שם בהערה (צח)****: לעתים מזומנות — היינו מע"ש לע"ש ומיוהכ"פ ליוהכ"פ — והוא מהבחיי. וצריך חיפוש המקור דמיוהכ"פ ליוהכ"פ. ואולי מפרש בי שמשי שבכתובות (קג, א) גם ביהש"מ דיוהכ"פ (שהרי גם הוא שגור בפי כל — כפירש"י

328

שם). וצע"ק דהול"ל מערב יוהכ"פ לעיוהכ"פ. ואולי טה"ד בבחיי וצ"ל מיו"ט ליו"ט שנוסף ע"ז שגם ביהש"מ שלו שגור ה"ז מתאים למש"פ בס' חסידים בהא דכתובות דהי' בא ומקדש לב"ב דגם ביו"ט שייך זה (משא"כ יוהכ"פ).

שם בהערה ק (מכת"י): ר' יוסי הגלילי שהי' בא לביתו בכל ע"ש. — צע"ג המקור ע"ז. וצל"ע בכת"י — המשך הל', ואולי הי' כתוב מראש בר"ת "ריה"נ" (וקאי על רבנו הקדוש דלעיל שם) ונתחלף להמעתיק ב"ריה"ג".

— בענין לבוש הנשמה וכו' דלעיל — ראה קונטרס נר"נ (בס' שערי זהר להר"ר מרגליות) ע' קלד. וש"נ.

(ממכתב י"ט טבת תשכ"ב)


נודעתי מהאסון אשר קרה בפטירת אמו תנצב"ה והמקום ינחם אותו בתוך אבלי ציון וירושלים.

ע"פ בקשתו ונוסף למה ששלחתי לו בחוהמ"ס (ע"מ להחזיר) הנני להודיע כאן עוד איזה הנהגות שע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א.

אין קורעין הט"ק. הזכרת נשמות כנוסח שבתו"א גם בשנה הא'. אין לצאת מביהכ"נ אבל לומר באופן שלא יהי' ניכר. מפטיר כל י"א חדש. לעלות לתורה בכל עת מצוא. בש"ק — בבוקר וגם למנחה. א­ל מלא רחמים — לא בשנה הא'. להיות הקורא בתורה. משניות על הסדר. פכ"ד ומקואות אחר כל תפלה — במשך הל'. אח"כ רק ד' משניות נשמה. קדישים: קודם התפלה, לברכו, אחר שמו"ע. ובלצ"ג, שש"י, קוה, עלינו, תהלים, משניות. — קודם שמו"ע דמנחה ואחרי', ואחרי עלינו. משניות. — לברכו דמעריב, קודם שמו"ע ואחרי', אחרי עלינו, משניות.

וב"ב יקויים היעוד והקיצו ורננו שוכני עפר אחרי ביאת מ"צ בגאולה האמתית והשלימה.

(ממכתב כ"ט תשרי תש"ט)


במענה על מכתבו מז' כסלו.

הנה יהי רצון אשר מכאן ולהבא לא ידע עוד מכל צער ועגמת נפש ואך טוב יבשר בהנוגע לעצמו ולכל המשפחה.

ומ"ש אודות אמירת הלל ע"י אבל היורד לפני התיבה, הנה לפלא השאלה על

329

זה, כיון שזה כחמש שנים שנדפס מנהגנו בקונטרס חנוכה, מאמר הצ"צ ברוך שעשה נסים הוצאת קה"ת תשי"א*. . .

בהשאלה: א) אם לשכור אחר שיאמר קדיש אחר הזקנה ע"ה כיון שבנים אין לה והנכדים אומרים בלאה"כ קדיש אחר בנה — האב ע"ה.

נ"ל כיון שיש מעלה באמירת נכד ובפרט בני בן לגבי אחר, יאמרו הנכדים, ועפמש"כ באחרונים (ראה קצש"ע סכ"ו סט"ז. שד"ח אבלות ס"ק נג. כל בו ע' שעו) דקדיש אחד עולה לשני מתים. אבל בזרע אמת (הובא בשד"ח אבלות ס"ק קנח) ל"מ כן. וי"ל דשאני שם דעכ"פ קרוב יאמר משא"כ לשכור אחר. וצ"ע בהס' הנ"ל בפנים. ואינם תח"י.

ב) אם לומר הקדיש לאחר הזקנה לאחר גמר י"א חדש דפטירת האב דיש לחוש דהוי כמשוי לי' כרשע בעיני השומעים.

בס' משנת דרע"ק (הובא באלף המגן ע"ס מט"א ובהשמטות מהרש"א ביו"ד) מוכח שאין לחשוש להנ"ל. וכ"כ בכנף רננה (הובא בכל בו ע' שסט) וכ"מ בקצשו"ע הנ"ל. ומסיים בטוב.

(ממכתב ג' טבת תשט"ז)


.. . ולסיום מכתב זה שדחו העמדת המצבה — ובודאי כדאי שישתדלו שיעמידוה בהקדם. ודברי בעהמח"ס מנחת אלעזר* מתקבלים אפילו בנוגע שלא לחכות ליב"ח (ולשלשים) ועאכו"כ בנדו"ד, וכשכבר הייתה החלטה וקביעת מועד. וק"ל.

(ממכתב י"ח אלול ה'תשכ"ח)


.. . איני יודע הנהוג בירושלים ת"ו בחוגים שונים בהנוגע להעמדת מצבה, אבל ידועה מסקנת כמה מפוסקים אחרונים, שאין לאחרה ופשיטא שלא לחכות עד מלאת שנה וכיו"ב.

ומענין לענין מעין אותו ענין, נפלאת הוראת חז"ל שתיכף לפטירת אדם מישראל הרי דוקא הקרובים שלו עליהם להשתדל שיאמר בקשר עם הפטירה יתגדל ויתקדש

330

שמי' רבא (ולא רק בשמים ממעל, כי אם) בעלמא דברא כרעותי', והרי ודאי שהכוונה באמירה זו הוא הן בשביל הנפטר והן בשביל החיים שליט"א, זכות להנשמה ונחום לאבליו, ואת"ל ע"י הסברה ותירוץ לטענה הטבעית, היתכן וכו' שהעולם והנהגתו הרי הוא כרעותי', רצונו של בורא העולם, והרי אין כל פלא אם שכל האדם שמוגבל הוא בתכלית, אין לו השגה ברצון העליון, והחקר אלוקה תמצא.

בברכה לעניני' הפרטים וגם לענינים הכללים, כוונתי הפצת היהדות המסורתית, והרי עלי' להתעסק בזה עתה פי שנים, והרי חוב מסוג זה גם זכות הוא, וזכות גם להנשמה אשר נצחית היא ולבשו"ט בגו"ר.. .

(ממכתב כ"א אדר תשכ"א)


ז"ע נתקבל מכתבו מט"ו סיון עם הידיעה המדהימה ע"ד פטירתה של מרת שיינדל ע"ה וכן ע"ד פטירת זוגתו ע"ה של מר שליט"א, תנצב"ה.

ביחד עם זה תודתי לבבית על הודעתו את האמור, ויהי רצון אשר מכאן ולהבא אך בשו"ט, בטוב הנראה והנגלה, יבשר ונבשר איש לרעהו.

מנהגנו הוא להקדים העמדת המצבה ככל האפשרי, ובלבד שיהי' לאחרי שבעת ימי אבלות, וברצוני (ובטוחני שזה הי' ג"כ רצון אמי הרבנית הכ"מ) לשלם הוצאות הכספיות הכרוכות בזה, ואם כ' הוא המתעסק בזה נא להודיעני הסכום ולמי להעבירו, באם אחרים הם מתעסקים מטובו להודיעני ואפנה אליהם או שימסור להם ע"ד האמור, ובאיזה אופן שיעשה תודתי נתונה מראש.

כן ארשה לעצמי לשאול מכ' הנעשה בנוגע לאמירת קדיש וכיו"ב? ומובן שאם גם בזה ישנן הוצאות עלי לסלקן בצירוף תודתי על הטרחה בדבר.

בכבוד ובברכה כנ"ל לבשו"ט מכאן ולהבא.

(ממכתב י"ח סיון תשכ"ה)


באם אין ידוע מקום מנוחת האם, כדאי להזכיר גם שמה* (באם הח"ק תסכים) ומסיימים בטוב.

(ממכתב ער"ח טבת תשד"מ)


331

להערתו במרז"ל דאין המת משתכח מן הלב*: א) ל' יום (מו"ק ח, א). ב) י"ב חדש (ברכות נח, ב),

הענין עצמו מוכיח דבמו"ק המדובר בשכחת הצער ובברכות — בשכחת האיש.

[ועפ"ז יש להסביר: א) דדוקא בזה צ"ל גזירה שישתכח (רש"י וישב לז, לה). ב) השינוי במרז"ל הנ"ל, דבברכות הל' אלא — שחוזר מדלעיל — מטבעיות הענין].

אלא שמעולם תמהתי על שאין מחלקים בהנ"ל בנוגע לאו"א דחיוב האבלות (צער — ואי"ז שייך ל"להצטער" (רש"י סוכה כה, א ד"ה טרדא) שאינו חייב בו) הוא יב"ח. ומסיימים בטוב.

(ממכתב תחלת מ"ח תשכ"ה)


זה עתה קבלתי הידיעה המדהימה מפטירת אביו הרב ישמ"ח זצ"ל. והנני בזה להגיש לכת"ר כוס תנחומין, השי"ת ינחמהו ויאריך ימיו ושנותיו בטוב ו[בנ]עימים ולא יוסיף לדאבה עוד.

ומענין פטירה וניחום אבלים, ארשום בקצרה מה שאמרתי מכבר*, אשר הבריאה היא ירידה והשתלשלות1 מלמעלה למטה, והכוונה — שתהי' אח"כ עלי' אחר עלי' ממטה למעלה. וכיון שכן היא הכוונה העליונה, הרי נעשה כן בפועל, שמאז נגמרה הירידה התחילה העלי' תמידית, וכמאמר רז"ל אשר צדיקים ות"ח, הן בעולם הזה והן בעוה"ב אין להם מנוחה, כי הולכים מחיל אל חיל.

ואמר קרא שבע יפול צדיק וקם, שהנפילה היא בשביל הקימה והעלי' שאחר זה, ונפילה וירידה זו מוכרחת היא, וכמבואר בכ"מ2 בארוכה, אשר בין מדריגה הקודמת

332

למדרי' נעלית יותר שאחרי' צ"ל ביטול באמצע. וכיון שהירידה הכנה מוכרחת היא לעלי' למדרי' יותר נעלית, הרי, באמת, אין זו ירידה כי אם חלק מן העלי' הנעלית יותר.

וכן הוא בכללות ענין הפטירה ואבלות: בנוגע להנפטר, הפטירה היא ענין ואל עפר תשוב בשביל העלי' יותר נעלית שאח"כ; בנוגע להאבלים — יבדלו לחיים טובים — ענין האבלות שהוא מוחין דקטנות, הוא ג"כ בשביל עלי' למדריגה יותר נעלית שאח"ז.

ובמהרה בימינו יקויים היעוד בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

בברכת כתיבה וחתימה טובה.

(ממכתב כ"ד אלול תשי"ב)


בעתו קבלתי מכתבה, ומפני סיבות נתעכב המענה עד עתה, בו כותבת אודות פטירת אמה ע"ה, תבדל היא וכל הילדים ואבי' שיחיו לחיים טובים ארוכים, וההרגשים והמחשבות בקשר עם זה.

והנה באמת אין אתנו יודע עד מה הנהגת השם יתברך ויתעלה, אשר הוא בורא האדם ומנהיגו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית. אבל בודאי ובודאי אשר הוא עצם הטוב, ובסגנון הידוע — מטבע הטוב להיטיב, ומה שלפעמים הנהגות השי"ת אינן מובנות כלל וכלל בשכל האדם, הרי אין זה פלא כלל, כי מה ערך ליצור מוגבל ומדוד וסופי לגבי בלי­גבול וסוף בכלל ולבלי­גבול ולאין­סוף האמתי במיוחד. בכל זה הרי רצה השי"ת וגילה מקצת מחכמתו לבני אדם בשר ודם — בתורתו הקדושה הנקראת תורה אור ותורת חיים, זאת אומרת אשר היא המאירה דרך האדם בחייו באופן שיהי' אור מושג גם לפי ערך כוחות המוגבלים של האדם. ועל פי המבואר בתורתנו שבכתב ושבעל פה, יש למצוא ביאור והבנה — קצת, עכ"פ — גם במאורע הנ"ל וכיוצא בו.

והביאור הוא בעצם שני פסקי­דינים בהלכה למעשה, אשר לכאורה בסתירה עומדים זה לזה, ולא עוד אלא ששניהם באו באותו הסימן בשולחן ערוך (יו"ד סשצ"ד) בהתחלתו: אין מתקשין (בעניני אבלות וכו') יותר מדאי (כפי הוראת חכמינו ז"ל) וכל המתקשה כו' עי"ש. ובסוף סימן זה מובא כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי. והנה, ממה נפשך, באם במאורע מסוג זה טבעי להתאבל, מהו הרעש על המרבה להתאבל, ועד כדי כך שעונשו חמור על זה, כמבואר בשו"ע שם. ואם ענשו חמור עד כדי כך, הרי לכאורה אין זו אכזריות אם האבלות פחותה ממה שציוו חכמים.

333

וההסברה בזה — בסיום הסימן המבאר ענין האבלות, ובלשון השו"ע הועתק מהרמב"ם: "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".

מובן וגם פשוט שהנשמה נצחית היא, שהרי אין כל סברא לומר שבשביל חולי הבשר והדם וכו' יוגרע חיות הנפש או שתתבטל חיות הנפש והנשמה. ואין קלקול זה נוגע אלא רק להבשר ודם עצמם ולהקשר שביניהם לבין הנפש והנשמה. זאת אומרת, שיכול לבוא הפסק הקשר — מיתה, ר"ל — ובהפסק הקשר של הנפש עם הבשר הרי עולה הנפש ומשתחררת מכבלי הגוף והמדידה וההגבלה שלו, ועל ידי המעשים טובים שעשתה במשך היותה בגוף עלי אדמות נתעלית למצב נעלה, נעלה עוד יותר מאשר היתה לפני ירידתה בגוף, ובלשון הידוע, שירידת הנפש (בתוך הגוף) היא ירידה צורך עלי', עלי' למעלה מכפי שהיתה קודם הירידה.

מזה מובן שכל הקרוב לנפש זו וכל מי שהיתה יקרה לו צריך להכיר אשר הנפש עלתה למעלה אפילו ממדרגתה שהיתה לפני זה, אלא שבשביל החיים בעולמנו זה הרי זו אבידה. וכמו שכל הקרוב קרוב יותר יותר יקר בעיניו עלית הנפש מדרגה לדרגה, הרי גם בפרט השני — גדול הכאב, כיון שגדול החסרון על ידי היפרדה מהגוף ומהחיים בעולם הזה.

ונוסף לזה גם כן, שלכאורה יכולה היתה הנפש לעלות למעלה עוד יותר דוקא בעולם הזה, וכלשון חכמינו ז"ל במשנתם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

כיון שבמאורע כהאמור ישנם שני צדדים הפכיים האמורים — שחרור הנפש מכבלי הגוף ועליתה לעולם נעלה עולם האמת, ולאידך גם גרעון וחסרון האמורים, מזה התוצאות בשני פסקי­דינים האמורים: שמשך זמן הקצוב על ידי חכמינו ז"ל על פי תורת אמת צריכה להיות אבלות, וביחד עם זה אסור להתקשות יותר מדאי (להוסיף על הימים ובימים אלו עצמם — בתוכן האבלות). ולא עוד אלא שתוכן האבלות הוא — שזקוק החי להסברה למה מגיע לו החסרון והגרעון, שזהו עיקר הטעם שמאורע כהאמור הוא מסוג שמתאבלים עליו — שלכן יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.

ונתוסף עוד על ידי זה — שאז הרי מתקיים קשר בין החיים בעלמא דין עם הנשמה שעלתה למעלה, שהרי קיימת ונצחיית היא ורואה ומתבוננת בהנעשה עם הקשורים והקרובים אלי', וכל מעשה טוב הנעשה על ידם מוסיף לה נחת רוח, ובפרט הנעשה על ידי אלה שחינכה וגידלה אותם חינוך המביא לידי מעשים טובים האמורים, זאת אומרת שחלק לה במעשים אלה הנעשים על ידי החינוך שנתנה לילידי' ומושפעי'.

כיון שכל האמור הם הוראות תורתנו, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, הרי קיום הוראות אלו עבודת ה' היא, עלי' נאמר עבדו את הוי' בשמחה. וכיון שהתורה היא ציוותה את כל אחד ואחת על זה, אשר ציווי התורה גם נתינת כח הוא, בודאי ובודאי יש בכח כל אחד ואחת לקיים זה, ולא עוד אלא ככתוב האמור, עבדו את ה' בשמחה.

334

כל האמור הרי הוא גם בנוגע לכל אחד ואחת מבני המשפחה, ובמידה יתירה ובנתינת כח גדול יותר וגם באחריות גדולה יותר הוא בנוגע לאלה שהם יכולים להשפיע על שאר בני המשפחה, שמהם ומהנהגתם יראו וכן יעשו ויתנהגו. שלכן לכל לראש ההכרח לקיים את האמור לעיל במילואו הוא על ראש המשפחה ועל הגדול שבילדים, כוונתי במקרה זה אלי' ולאבי' שיחי'. וגם בזה הרי ההבטחה — יגעת ומצאת.

בהאמור ג"כ מענה על שאלתה במה תוכל להקל וכו'. והמענה מובן מהאמור — על ידי הנהגה מתאימה לתוכן הכתוב לעיל, ומתוך בטחון חזק בה' שתצליח בזה.

ויהי רצון שתבשר טוב בכל האמור, בטוב הנראה והנגלה.

בברכה להצלחה בכל עניני' ולבשו"ט.

(ממכתב י"ד טבת תש"ל)


מאשרים קבלת מכתבו מיום 215, ובעת רצון יזכירו את כל אלה שכותב אודותם על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע להמצטרך להם מתאים לתוכן כתבו.

ובודאי יודע אשר אחד מעיקרי אמונת ישראל, הוא ענין דהשארת הנפש, ואשר הנפש נצחית היא ולכן אסור להרבות באבלות ר"ל יותר מהכתוב בשולחן ערוך, ופשוט שבאם זה מפריע הלימוד בכלל וללימוד בהתמדה ושקידה, הרי ברור שזה בא מהיצר הרע המנסה לכל אדם למנוע אותו מלעבוד בוראו כהוראת תורתנו הק' ונוסף בזה שבאם ח"ו נשמעים לפיתוייו של היצר הרע, הנה נגרם ג"כ היפך דנחת רוח לנשמתה של הנפטרת כיון שהיצר הרע משתמש בענינה בשביל להחליש את האדם בלימוד התורה, וק"ל.

ועליו להוסיף בהתמדה ושקידה בלימוד התורה שזהו הקורת רוח אמיתי בשביל הנשמה וזהו גם כן הצנור וכלי לקבלת ברכות השי"ת לכל המשפחה לכל אחד מתאים למעמדו ומצבו.. .

(ממכתב י' סיון תשי"ח)


335

.. . נודע לי ממצב רוחו, ואשר אומר שקשה לו לקבל תנחומין.

והנה פשיטא על פי אמונה ואפילו על פי שכל, שהנפש נצחית היא ובפרט נפשו של בן ישראל שהיא חלק אלקה ממעל ממש, מזה מובן גם כן אשר תמיד הנשמה משתוקקת לעלי' ובזמן היותה בגוף גשמי בעולם הזה הרי זה בידה על ידי עשייתה עניני תורה ומצות, מה שאין כן בעלותה מן הגוף, שאז על אלו הרוצים טובתה לעשות לזכות הנשמה על ידי שיוסיפו הם בעניני תורה ומצות לזכותה, ובכדי שיהי' לימוד התורה בסדר וכן קיום המצות, צריכים הם להיות דוקא בשמחה ובטוב לבב, על שזוכים למלאות רצון נותן התורה ועל שזוכים לעשות לעילוי הנשמה, ובאם נמצאים בעצבות אפילו רק במרירות, הרי זה היפך הכוונה, ונגרע על ידי זה מטיב הלימוד וקיום המצוה, ובמילא נגרע גם כן בעליית הנשמה, וכיון שהמדובר בבן יחיד, פשיטא אשר עליו לעשות כפי היכולת לעילוי נשמתו, בהיותו חזק באמונתו, אשר הנשמה חי' וקיימת, ויכול לעשות גדולות לזכותה, וצריך להיות שמח על יכולת זו, והעצבות ח"ו ואפילו המרירות כנ"ל, הרי זה מוכיח על חלישות האמונה ח"ו בהשארת הנפש וכו'.

והשם יתברך יחזק לבו ומוחו להבין הענינים לאמיתתם ולעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, והוא וזוגתו שי' יגדלו את בתם שתליט"א לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך בריאות הנכונה.

מהנכון הי' לשכור מי שהוא שיאמר קדיש לע"נ בנו ע"ה, אבל לא שהוא יאמר הקדיש, והוא יפריש בכל יום חול בבקר איזה פרוטות לצדקה לע"נ הבן, וכן יבדקו את המזוזות בדירתו, שכנראה איזה מהן אינן כשרות.

בברכה לבשו"ט בכהנ"ל.

(ממכתב י"ח מנ"א תשי"ז)


באיחור זמן קיבלתי מכתבו מי"ג באייר, מענה למכתבי* בנוגע ספרו.

ובנקודת מכתבו, שמסכים לדברי שענין האבל צריך להיות מוגבל בזמן בכדי שלא יגע בתפקידו העקרי של האדם להיות פעיל ובמרץ כו', אלא שרוצה להבדיל בין אבל לזכרון, הנה מובן ששנוי השם כאן לא מעלה ולא מוריד והעיקר היא התוצאות, והבחינה היא: אם הזכרון או האבל מביא הוספה בקדושה וצדק ויושר בעולם, או להיפך.

ואשר להערתו שיש נפטרים שיש להם מעלות מיוחדות או זכות מיוחדת הקשורה בפעולה מסוימה, שמשום כך אין זכרם ממעט מרצם וחיותם של ההורים

336

וכו', הרי במוחש רואים אנו אדרבה שהבנים שאינם מצטיינים במעלות מיוחדות אהבת ההורים אליהם דוקא עמוקה יותר, וכסגנון חז"ל אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה, שמזה מוכח שאפילו קודם שבטל הדבר לא היתה האהבה עמוקה ואמתית כל כך כמו אהבה שאינה תלוי' בדבר. כי אמתת האהבה של אב לבנים היא בדיוק אהבה שאינה תלוי' בדבר, ובלשון החסידות אהבה עצמית, כי הבנים הם ממהות ועצמות ההורים. אמנם טעם זה עדין לא מסביר כל צרכו למה תהי' האהבה גדולה יותר לבנים שאינם מצטיינים כל כך במעלות מיוחדות ודי שתהי' שווה. אלא כיון שיש אהבה עצמית ואהבה תלוי' בדבר, הרי האחרונה מחלישה, זאת אומרת מכסה על האהבה העצמית. ולדוגמא ובירור יותר — מה שראינו בתקופתנו, ועוד יותר בהדגשה בתקופות שעברו, תקופות השמדות ונוסעי הצלב ר"ל ול"ע, שדוקא אנשים פשוטים מסרו נפשם בעד דתנו ואמונתנו בקל יותר מאשר בעלי שכל והבנה והשגה. ואף שאלו ואלו מאמינים בני מאמינים ובשניהם נקודת היהדות היא מקור המסירת נפש שלהם, אבל מצד שבעלי שכל דרכם לכוון כל עניניהם על פי השכל, והרגל נעשה טבע שני, היו צריכים גם בזה למצוא טעם ודעת, מה שאין כן אנשים פשוטים כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שנקודת היהדות שלהם מתעוררת בלי כל לבושים ובלי הגבלות. ועל דרך זה בנידון דידן, שאם האהבה תלוי' בדבר, אף כי דבר גדול ונעלה ביותר, הרי גם דבר זה מוגבל הוא ומגביל האהבה גם העצמית — מכסה עלי' מתוך ההרגל לקשר האהבה באותו דבר.

ולסיים מענינא דיומא, ערב יב­יג תמוז, ימי הגאולה והנצחון של כ"ק מו"ח אדמו"ר נבג"מ זי"ע במלחמתו להגן על קדשי עמנו על אף דיקטטורה ומשטר ענקי במדינתו לפנים, אשר בודאי כ' יודע פרשת הימים ההם, הנה נקודתם העקרית לדעתי היא כמה גדול כוחו של יהודי אחד אם רק מפעיל החלטה תקיפה ומסירות נפש אמתית, ואף שלא כל אדם זוכה לכך, אבל הרי גם התנאים בארצות החפשיות שאנו חיים בהן נוחים יותר שלא בערך, ואין הקב"ה דורש אלא לפי כוחו של כל אחד ואחד ובלבד שינצלו במילואו.

בכבוד ובברכה.

(ממכתב יו"ד תמוז תשכ"ב)


במענה על מכתבה בו כותבת ע"ד מצב בנה. . שליט"א.

בעת רצון אזכירו על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע להטבת מצבו ולהסתדרות טובה בקרוב.

כיון שמצב רוחו נגרם על ידי המאורע של אחיו הצעיר ע"ה, צריך הי' להסבירו שעל ידי שיתעסק בענינים המביאים תועלת לילדי בני ישראל על ידי זה יגרום נחת

337

רוח לנשמת אחיו, ורק על ידי זה, ולא על ידי התבודדות וכו'. והרי כל בני ישראל, ובכלל כל אנשי דת, מאמינים בהשארת הנפש, זאת אומרת שהנפש נצחית היא וקיימת תמיד ומחכה אשר אלה המתענינים באושרה יעשו מה לטובתה ולעלית הנשמה על ידי פעולות טובות לתועלת בני ישראל. וכמובן אשר במצב של התבודדות אי אפשר לו לעשות בשבילה כלום, כי אם על ידי היותו פעיל מתאים לכשרונותיו ויכלתו.

מובן שיכולה להראות מכתבי זה לבנה, ויהי רצון שישמע להוראתי זו, ויחפש ואז גם ימצא משרה ועבודה, שעי"ז יביא תועלת ובמילא גם יגרום נחת רוח לנשמת האח.

מהראוי שיבדקו המזוזות בביתה, ושגם התפילין של בנה יובדקו.

בברכה לבשורות טובות.

(ממכתב ר"ח מנ"א תשי"ז)


שוין אַ ליינגערע צייט אַז איך האָב ניט באַקומען קיינע בריף פון אייך, און חאָטש ס'איז דאָ אַ לימוד זכות, צוליב דער פּאַסירונג ל"ע ול"ע וועלכעס האָט פּאַסירט, איז דאָך אָבער באַוואוסט דער וואָרט, אַז לימוד זכות קען גערעכט מאַכען דעם מענשן בנוגע צו ענינים פון שכר ועונש, אָבער פון דעם לימוד ווערט גאָרניט בהנוגע לפועל, דאָס וואָס דער מענש דאַרף אויפטאָן פאַר זיך, פאַר זיינע קרובים ומשפחה, פאַר נאָהענטע פון אַ ברייטערן קרייז, און דורך דעם פאַר אידען בכלל, און סוף סוף איז דאָך דאָס דער תכלית פון יעדער מענש און אויך זיין אמת'ר ווילען, ניט צו באַנוגענען זיך און זיין אַ מקיל (אפילו אין דעם בעסטען אופן פון קבלת שכר) נאָר זעהן אויפטאָן אין אַלע מעגליכע אופנים ווי אויבען געזאָגט.

אויב דאָס איז ריכטיג אויך פאַר יעדער איינעם און יעדע איינע, וועלכעס מ'ווייסט ניט אויב זיי קענען בכלל וואָס אויפטאָן, על אחת כמה וכמה פאַר אַזעלכע וועלכע האָבען שוין געטאָן און מ'האָט געזעהן אַז זיי האָבען מצליח געווען, אַז פון זייערע מעשים איז אַרויסגעקומען גוטעס פאַר אַ גאַנצען קרייז פון מענשן, אין פילע ענינים, איז דאָך דאָס נאָך מער ריכטיגער אין אַ פיל גרעסערער מאָס, און אַזוי איז דאָס אויך אין אייער פאַל, וואָס איר האָט געזעהן דעם גוטען אויסגאַנג פון אייער אַרבעט אין דעם שטח פון נשי חב"ד.. .

איך שרייב דאָס אַלעס, וויילע איך נעם אָן, אַז דער חסרון פון קבלת אייערע ידיעות, איז דאָס וויילע עס פעלט אין אייער התעסקות, וויל איך צוגעבען נאָך אַ נקודה, אַז דער מאורע האמור בפטירת אחי' הרה"ח אי"א נו"נ בעל מדות וכו' ע"ה, דאַרף צוגעבען אין דעם טאָן בעסקנות ופעולות, וואָרום אַלע אידען גלויבען אין השארת הנפש.

338

און אויף אַזוי פיל איז דאָס באַגרינדעט, אַז אפילו ניט אידען, גלויבען אין דער אמתקייט פון דעם.

און דאָס איז דאָך פשוט, אַז די צוגעבונדנקייט איז ניט צו די פלייש און ביינער, נאָר צו דער נשמה [וועלכע מען זעהט דורך איר ווירקונג אין קערפּער], און דערפאַר איז דער אמת, אַז אפילו נאָכדעם ווי עס ווערט אַ ענדערונג אין דעם פאַרבונד פון נשמה מיטן קערפּער, קען מען — דורך מע"ט — גורם זיין אַ נחת רוח צו דער נשמה, און אדרבה אין אַ גרעסערע און אַ טיפערע מאָס, וואָרום די נשמה האָט דאָך (נאָך אָפּטרעטען פון גוף) קיינע גוף באַגרעניצונגען, און דעריבער גרייכען איר אויך די ענינים, וועלכע זייענדיג און גוף האָט זי ניט געקאָנט האָבען, צוליב די הגבלות פון גוף, און עס גרייכען איר אפילו פעולות וועלכע ווערען געטאָהן בחדרי חדרים.

איך האָף אַז דאָס אויבען געזאָגטע וועט גענוגענד זיין צו באַלייכטען די הנהגה ווי זי דאַרף זיין איצטער, אַז אויב ביז איצטער האָט איר געטאָן אין ענינים וועלכע זיינען טוב לשמים וטוב לבריות איז נאָך צוגעקומען אַ נויטווענדיקייט ניט נאָר צו פאָרטזעצען די אַרבעט נאָר אויך צו פאַרגרעסערען זי בכמות ובאיכות, אין דעם טאָן אַליין און דעם בעאיינפלוסען אַנדערע צו טאָן, און דאָס וועט גורם זיין דעם אויבען געזאָגטען נחת רוח, לנשמת הנפטר.

ויהי רצון אַז קומענדיק איצטער פון די ימי הגאולה י"ב וי"ג תמוז, וואָס דענסטמאָל האָט מען געזעהען ווי תורה האָט מנצח געווען און מבטל געווען דעם חשך הגלות זאָל אויך איצטער נמשך ווערען אַ גאולה מכל ענינים המבלבלים און מתוך בריאות הנכונה והרחבת הדעת זאָל מען צוגעבען אין פעולות טובות ליכטיג מאַכען דעם חשך הגלות, און איך האָף אַז בדואר החוזר וועל איך באַקומען פון אייך גוטע בשורות אין דאָס אַלץ אויבען געזאָגטע.

(ממכתב ט"ז תמוז תשי"ח)


לאחרי הפסק הארוך נתקבל מכתבה, ומובן שמה שכותבת ברוע הגזירה על וכו', פשוט שצריך לשרש מחשבות כאלו וכיו"ב: א) מפני שאין להן יסוד. ב) כידוע פתגם הוראת רבותינו נשיאינו דור אחר דור, טראַכט גוט וועט זיין גוט, ג) לפי הידוע אבן הבוחן בהנהגת האדם במקום ספק, האם רצוי הדבר או לא, הוא לראות השפעת הדבר על הפועל והמעשה, ורואים במוחש, אשר מחשבות כהאמור (בהנוגע לרוע הגזירה), מביאות לחלישות בפעולות טובות, לעצבות יאוש וכו' דברים האסורים ומושללים לא רק מצד שכל דקדושה אלא גם מצד שכל האנושי, ותמורת זה הרי לדעתי, חוב קדוש על כל חברי המשפחה להשתדל ולחזור ולהשתדל אשר יו"ח הנפטר. . ע"ה ילכו בדרך התורה והמצוה בחיי יום יום. . מובן שזהו העיקר

339

הגדול. ולא רק בהנוגע לעצמם אלא גם בהנוגע להנפטר, וחשוב שלא בערך הרבה יותר מהספדים הנדפסים או הנאומים באסיפת עם, ובודאי אין צורך בהוכחת דבר פשוט כזה או בביאורו.. .

(ממכתב י"ד טבת תשי"ח)


קבלתי הידיעות על דבר היום דהנחת אבן הפנה לבית ספר בכפר חב"ד, ונעם לי להוודע ביחוד אשר נוכחה והשתתפה בזה, כי הרי כל ישראל מאמינים בני מאמינים אשר העיקר באדם הוא נשמתו חלק אלקה ממעל ממש, ואשר הנשמה נצחית היא, וכיון שתכלית בריאת האדם עלי אדמות הוא לפעול בעולם גם בעולם הזה הרי כשמקשרים את הנשמה בפעולה בעולם ובפרט בפעולה ההולכת ונמשכת ומביאה פירות ופירי פירות, הרי זהו נצחון נגד המות והקורת רוח היותר גדולה שאפשר לגרום להנשמה, ובפרט כשנעשים הדברים באותו המקום אשר שם קרה המאורע, ותקותי חזקה אשר בורא עולם ומנהיגו יברכה באריכות ימים ושנים טובות ובעיני' תראה תלמידים חניכים מבתי הספר לתורה ולמלאכה אשר השתתפה בהנחת אבן הפנה תלמידים לשם ולתפארת לישראל, ממשיכים באותה הדרך אשר עלי' הלך בזה שמחה הי"ד ואשר לזה הקדיש את חייו,

עדי יקויים היעוד הקיצו ורננו שוכני עפר.

בודאי הסתדרה בעבודה מתאימה למצב בריאותה והשי"ת יחזקה ותקבל רוב נחת אמיתי מכל יו"ח שיחיו.. .

בברכה לאורך ימים ושנים טובות ולבשורות טובות בכל האמור.

(ממכתב י"ב סיון תשט"ז)


במענה למכתבם מי"ד אלול חדש הרחמים, בו כותב ר"פ מאשר עבר עליהם, ולאחרונה מהאבדה בהלקח מאתם בנם. . . ע"ה.

ויהי רצון ממנחם ציון וירושלים שיחזק את כאו"א מהם ככל הדרוש, ולימים יבואו אך טוב וחסד ימצאם.

ומתאים לכתבו אודות המשפחה וצור מחצבתו, תקותי שלמותר להאריך בענין נצחיות הנפש, ובפרט שאפילו חכמי או"ה מודים בזה ללא שום ספק, ורק שעוברת

340

הנפש ממצב אחד לשני, שלכן כל אלו שהיו בעבר קשורים אלי' ורוצים בטובתה [והרי גם אז כשהנשמה בגוף — ההתקשרות והאהבה היא להנפש, כי הגוף אינו אלא לבוש חיצוני] עליהם להשתדל לגרום נחת רוח לנפש הנפטר ככל אשר בידם, והוא על ידי שמכניסים רוח טהרה ואור זך לד' אמות של עצמו ובסביבה, שזהו מכשיר את האדם והמקום לקבלת השפעת השי"ת שהוא מקור החיים האמיתי, אמיתת המציאות, שלכן בכל ענין ודבר המקושר עם מקור החיים, בו מתקיים הכתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, ובודאי למותר להדגיש שהכוונה בזה לתורתנו תורת חיים ומצותי' עליהן נאמר וחי בהם.

ועוד באותו ענין, אף שבודאי למותר להזכיר, תקותי שבודאי מסודר בהחלט בהנוגע לעניני קדיש, לימוד משניות לזכר נשמת הנפטר ועוד ועיקר עשיית צדקה — כפשוטה וצדקה ברוחניות כאמור לענין הפצת היהדות המסורתית בכל מקום שהשפעתו מגעת, וינעם לי לקבל בשורה טובה מהסידור בכל האמור.. .

בברכה לבשו"ט ולכוח"ט.

(ממכתב כ"א אלול תש"כ)


מאשר הנני קבלת מכתבו מר"ח כסלו, ובשאלתו בהנוגע להשתתף במסיבה וכו',

כיון שתלוי זה בכמה פרטים (אופני המסיבה ואופני ההשתתפות) יציע הדברים לפני מורה הוראה שבסביבתו, והוא יורהו.

בודאי ידוע לו ע"ד המובא בספרים בנוגע אופני קורת רוח שעל הבנים לגרום לנשמת אבותיהם, שמהעיקרים בזה, העסק בהפצת תורה ומצותי' (ולהעיר ג"כ מזהר ח"ג סוף פרשת בחקותי) ובודאי ידוע לו עד כמה מסר נפשו אביו ע"ה על עניני חסידות בכלל ולהפצתה ביחוד, שלכן תקותי שככל האפשרי משתדל גם הוא בזה בכלל ובפרט בשנת האבלות והרי זכותו (וגם אחריותו) בזה גדולים פי כמה, כיון שמצבו הוא שיכול להשפיע על חוג מסוים, ובפרט על כתתו, ואין לך דבר העומד בפני הרצון.. .

בברכה,

(ממכתב ד' כסלו תשי"ח)


341

בעתו קבלתי מכתבה, ונתעכב המענה שלי, מפני רצוני להוודע יותר ברור בהנוגע לסידור הלימודים בביתם, ונעם לי לקבל ידיעות אשר השיעור נלמד בקביעות ובהמשך ובאותם הענינים בם למדו בחיים חיותו של בעלה הרב ע"ה להבדיל בין חיים וכו'.

והרי זוהי המעלה הכי גדולה בקורת רוח שגורמים לנשמת נפטר כשממשיכים באותן ד' אמות כפשוטו ובד' אמות רוחנים, ז.א. המשפחה בכללה ובני הבית ביחוד, באותו הכיוון הגורם עליית הנשמה בעולם האמת.

ויהי רצון אשר עוד רבות בשנים תרווה נחת מכל יו"ח שי', נחת מתאים לתקותיו של הנפטר, ולאורך ימים ושנים טובות תבשר טוב בהנוגע לעצמה ובהנוגע להם.

בטח נודע לה שבסוף קיץ העבר שלח בעלה הרב ע"ה ביכלעך חסידות לכאן, ותקותי שאוכל בקרוב להקציב מזמני לעבור על תוכן ביכלעך אלו, ובאם ימצאו בהם ענינים הראוים להדפיסם, שעדיין לא נתפרסמו, יוזכר בההדפסה שזהו לעילוי נשמת הנפטר ומהביכלעך ששלח ע"מ לפרסם את הראוי לפרסום.

בברכה לבריאות ולארך ימים ושנים טובות.

(ממכתב י"ד טבת תשי"ח)


.. . קבלתי בקשתו ברכה פ"נ.

ובעת רצון יזכירוהו על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע למילוי משאלות לבבו לטובה בתוכן הפ"נ ובכללות עניניהם.

בודאי באם ישנם חידושי תורה בחסידות או בנגלה מאביו — יבדל לחיים טובים — הרה"ג והרה"ח וכו' ע"ה תשתדלו לסדרם באופן המתאים לדפוס, ויו"ל במשך הזמן, והנחת רוח הנגרם עי"ז להנשמה, בודאי לדכוותי' אין דורש אריכות.

ויהי רצון שיוסיפו כל המשפחה שי' בתורה הנגלה והפנימית ומצותי' מתוך הרחבה, הלוך והוסיף ואור, ועד לקיום היעוד, והקיצו ורננו שוכני עפר וכו' בטל תורה ואור תורה, הוא פנימיות התורה*.

בכבוד ובברכה.

(ממכתב כ"ב אייר תשכ"ו)


342

לכאורה בודאי ובודאי אשר המשך פעלו הכי נעלה — תו"ש* — ועד לגמרו בפו"מ ובהקדם הכי אפשרי — ה"ז ענין שהזמ"ג וניחום הכי עקרי לחיי, ויקרא לשכבא הכי פנימי — עליית הנשמה לעילא ולעילא.

(ממכתב אדר"ח כסלו תשד"מ)


נעם לי לקבל פ"ש ממנו ע"י. . .

ויהי רצון אשר מכאן ולהבא אך טוב, בטוב הנראה ונגלה ימצאם כל אחד מבני המשפחה שליט"א תכה"י, ויוסיפו בתורה ומצותי' מתוך בריאות וטוב לבב.

ובודאי למותר להאריך בגודל הקורת רוח לנשמה הנמצאת בעולם האמת, על ידי כל פעולה והוספה בלימוד התורה והידור בקיום המצות, במעשה או בדבור, של כל אחד מהמשפחה, ועל אחת כמה וכמה בניו, אשר בסגנון חכמינו ז"ל, ברא כרעא דאבוה — יבדלו לחיים —, ובפרט כשנעשה הדבר בארץ הקדש, היא ארץ ישראל אשר כל התפלות עולים דרך שם השמימה, וכמה שכתוב, והתפללו אליך דרך ארצם, וכמובא לפסק הלכה בשולחן ערוך ועד לשולחן ערוך רבנו הזקן — בעל התניא והשו"ע — ריש סימן צ"ד.

בכבוד ובברכה לבשו"ט, ובפ"ש כל המשפחה שליט"א.

(ממכתב י"א כסלו תשכ"ו)


מאשר הנני קבלת מכתבה והקודמו.

ואשרי חלקה שזכתה וגם הצליחה לעודד נפשות רבות מבנות ישראל, אשר כל אחת ואחת מהן — בת שרה רבקה רחל ולאה, במעמדן המיוחד שאבדו בעליהם (תבדלנה לחיים טובים). ובודאי ובודאי נאמנים דברי חכמינו ז"ל "הוא נענה תחלה", שיעודדה השם יתברך ויתעלה ויחזק רוחה במצבה היא.

והרי לו נתכנו עלילות ואך הוא היודע טעמי הנהגתו בעולמנו זה, אלא שברור וידוע שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ועל פי המדובר במ"א והכתוב כמה פעמים מגדולי ישראל אין כל פלא כלל אשר נברא אינו מבין הליכות הבורא ית', להיות

343

ואין ערוך כלל וכלל ביניהם, פרט באותן הנקודות אשר רצה הבורא בחסדו הגדול וגילה חכמתו ורצונו ועניניו לנבראים.

ואם בכל עניני טוב וקדושה אמרו רז"ל הקב"ה עוזרו, על אחת כמה וכמה בנסיון גדול כהאמור, שלא להרהר אחר מדותיו של הבורא באסון אבדת בעל ואב לילדים. ועזר הקב"ה, שהוא אלקים אמת, בודאי שגם העזר, ובנידון האמור התנחומים, מבוססים על האמת, אף שנעלמה מאתנו ההבנה בזה.

תקותי חזקה על פי הידיעות שקבלתי ממפעלה הנעלה בעבר — שביתר שאת וביתר עוז תפעול בזה בימים יבואו, וכמים הפנים לפנים תתעוררנה גם הנשים שבאה עמהן בקישור להשתתף ולעזור במפעל זה ולעשות כמותה, וביחד תרחיבנה הצנורות לקבלת ברכת השי"ת בכל המצטרך לכל אחת ואחת מהן ובני ביתן שיחיו,

על ידי ההתחזקות בהנהגה יום­יומים על פי תורתנו תורת חיים הנתונה מאלקים חיים, ובנקודה הפנימית — לגדל את ילידיהן שי' לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה.

ומגלגלין זכות ליום זכאי, שמפני כמה סיבות נכתב המכתב בין יו"ד כסלו, גאולת אדמו"ר האמצעי, וי"ט כסלו, גאולת אדמו"ר הזקן, אשר הם הן גם גאולתנו ופדות נפשנו, שתגאל כל אחת ואחת מהן, בתוככי כלל ישראל, מכל מחשבות המבלבלות ובכלל מכל ענינים המבלבלים למילוי תפקידן, תפקיד כל בת ישראל נאמנה לה' ולתורתו, להנהיג ביתה בישראל ולחנך בני' ובנותי' ברוח ישראל סבא, שיהיו לשם ולתהלה ולתפארת עמנו בני ישראל. והרי זה ג"כ קורת רוח וזכות הכי נעלית לנשמת הנפטרים, הבעל והאב, הי"ד, בהביטם מעולם האמת ורואים בנים ובנות הולכים בדרך האמת הטוב והישר, דרך המלך שהתוה לנו מלכו של עולם, ה' יתברך ויתעלה.

ויהי רצון אשר מתאים לסיום חודש זה, הם ימי החנוכה, יהי' מכאן ואילך הולך ומוסיף מיום ליום באור, אשר יאיר ה' חיי כל אחת ואחת מהן ואך טוב וחסד אמתיים וגלויים ימצאו אותן תמיד כל הימים.

בברכת חג הגאולה ותוספת הצלחה במפעל האמור ולבשורות טובות בכל הכתוב,

בכבוד ובברכה.

מצורפת בזה השתתפותי גם אני בהוצאת המפעל והרחבתו.

(ממכתב ערב י"ט כסלו תשכ"ח)


344

.. . במענה על שאלתו אם לגלות לילידיו שי' ע"ד פטירת אמם ז"ל, הנה לדעתי לאט לאט יסבירם שהאלקים הביאה עתה למקום כזה שאינו סובלת כל חולי ומחלה, אשר מקום כזה נמצא בשמים, ומשם יכולה ג"כ להשפיע על כל ילידי' ולבקש את השי"ת שיצליחו בלימודיהם והנהגתם, וגם עתה רחמי האם על הבנים והבנות ומתגעגעת שיתנהגו באופן המתאים לבני ובנות ישראל אשר עי"ז גורמים לה נחת רוח ביותר, ואז ביכולתה ג"כ לפעול שיהי' אצלם עניניהם בהצלחה, והשינוי הוא רק בזה שאין רואים בעיני בשר כו' וכו', מובן מעצמו שאין האותיות שבהם ישתמש בדברו עם הבכירים מתאימים לאלו שהם צעירים, אבל התוכן לפי ערך יכול להיות שוה לכולם עפ"י הנ"ל. . .

בברכה להסתדר' המתאימה בגו"ר בקרוב ממש.

(ממכתב א' מנ"א תשי"א)


1. אין* בני אדם יכולים לומר בוודאות שהוא יודע ברור כוונת השם (מלבד נביא — שמוסר שכך ציווהו השם לגלות).

2. כל שקורה עתה — יש למצוא דוגמתו — בעבר (ובמדרשי רז"ל בתוס' ביאורים שונים — במקרים שונים).

3. לפעמים — הפרטים דמקרה דעתה — מבארים איזה (מקרה ו)ביאור שבעבר מתאים להמקרה דעתה.

4. בנוגע ל... ע"ה — הבולט שנסתלקה למעלה — באופן שתורת אמת ציוותה שאסור להתאבל עלי' שבעה, כ"א שעות אחדות. ועד"ז בנוגע לשלושים וכו'.

5. כל הנשמות דעתה באים כהמשך לגלגולם הקודם — בשביל להשלים מה שחסרו אז (הכל או בחלקו).

6. אלה שנסתלקו קודם לחיובם במצוות — ה"ז בשביל להשלים מספר השנים שהי' צ"ל בעוה"ז (אף שזהו יוצא מן הכלל — כי בכלל צ"ל בכאו"א 70, 80 ועד 120 שנה).

7. באם הי' על. . . להשלים השנים שחייתה בעוה"ז ואח"כ להכנס תיכף לג"ע מובן שאין להצטער על שהייתה מחה"פ העבר בג"ע ועפ"ז גם מובן שעליהם הי' להיות ע"פ תורת אמת בשמחה אמיתית בחה"פ.

345

8. ובפרט שהיא ובעלה ויו"ח שליט"א נתנו לה רוב טוב בגו"ר במשך שנים הנ"ל.

אזכירם על הציון.

(ממכתב ל"ג בעומר תשמ"ח)


(א)* 1) אי אפשר לנברא (שהרי הוא גבולי) לדעת כל טעמי הבורא (שהוא אין­סוף) — ואפילו לא מקצתם, לולא שהבורא עצמו א"ל לחפשם בתוה"ק (ל' הוראה).

2) ע"פ תורה — אי אפשר שתבוא רעה מתורה ומצוות הבורא (כולל — מספר­תורה שלו), כ"א, אדרבא, עי"ז נמנעה רעה.

3) לכאו"א נקצב משך חייו עלי אדמות (ורק ע"י פעולות נמרצות — אפשר להאריכו, או לקצרו ח"ו (ע"י עבירות גדולות וכיו"ב)).

4) ע"פ כהנ"ל י"ל בדרך אפשר — לולא ההזמנה דהנפטרת ע"ה לחגיגת הספר­תורה — הייתה נמצאת בהתחלת אַטאק האחרונה שלה — בסביבה שונה לגמרי: ברחוב, או בבית נכרים, עכ"פ — זרים, שלא בנוכחות רופא וידיד ודתי ושברגעים האחרונים שלה שמעה דברי עידוד וראתה פנים דבנ"י ידידים וכו'. — והאפשר לשַער 1) החילוק בין ב' המצבים? 2) כמה לעבט איבער בנ"א בכל רגע ורגע דרגעיו האחרונים, ובפרט — צעירה, דתי', ובחג דזמן מ"ת?!

5) ע"פ תורת הבעש"ט — אפשר דאחד הטעמים האמתים שעוררו מן השמים את. . . לנדב ספר­תורה וכו', הוא בכדי — שעי"ז הנה (סו"ס) תהי' עלית הנשמה דהצעירה מתוך שלוה פנימית ובבית יהודי, ובבית שהסימן והשמירה שלו הוא מזוזה, שהתחלתה: שמע ישראל ה"א ה' אחד.

(ב)** להכניסו לבית הכנסת הנ"ל בקשר לשלושים להלוית הנ"ל (אפילו באם רשמית יעשו זה אח"כ).

(ג)*** א) כנראה שיש לו ולזוגתו — שליט"א — זכיות גדולות ביותר, שזיכום מלמעלה (מבלי כל השתדלות מצדם) במצוה הכי גדולה: 1) להקל רגעיו האחרונים של בנ"א, 2) לטפל ב"מת מצוה" (עד שבא האַמבולנס). גודל הענין מובן מזה — שבשביל זה מחוייב כהן גדול ביום הכיפורים בהיותו בקודש הקדשים — לצאת משם

346

ולהתעסק בטיפול בכיו"ב.

ב) זכויות קשורות עם מיוחדות — ומהן: להסביר להמקשן'ים — הנ"ל וכיו"ב, עד שיראו המאורע לאמתתו — השגחה פרטית באופן נפלא.

(ממענה כ"ק אדמו"ר שליט"א)


במענה על מכתבם מעש"ק חיי שרה. ולפלא גם לאחרי ביאורם במכתבם — מה שלא כתבו ע"ד פטירת אביהם ע"ה בזמנו, ובפרט להודיע על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע. ואין צועקין על העבר.

ויה"ר אשר מכאן ולהבא לא ידעו מכל צער ועגמ"נ. ומתוך פרנסה והרחבת הדעת יגדלו את כל ילידיהם שיחיו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ויראו בעצמם ובכל ב"ב שי' רוב נחת חסידותי.

(ממכתב כ"ז מ"ח תשט"ו)



*) הערות על רמב"ן עה"ת ח"ב הוצאת הרב אייזנשטאט. המו"ל.

**) ל' הרמב"ן עה"פ (מט, לג) ויגוע ויאסף: ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (תענית ה, ב) יעקב אבינו לא מת, ל' רש"י. . וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה כיעקב. או תתלבש לעתים מזומנות. ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב, ב) ובמסכת כתובות (קג, א). המו"ל.

***) ז"ל ההערה: הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן בר יצחק וכו' חזייה דאית ביה מששא א"ל ליקום מר לגוה דביתא וכו'. המו"ל.

****) ז"ל ההערה: ברבינו בחיי: והוא מערב שבת לערב שבת או מיום הכפורים ליום הכפורים. המו"ל.

*) נדפס גם בס' המנהגים — מנהגי חב"ד ע' 71. המו"ל.

*) שו"ת מנח"א חג סל"ז (הובא בדרכי חיים ושלום הל' שמחות אות תתריא). המו"ל.

*) בנוסח המצבה. המו"ל.

*) ז"ל כותב ההערה: במוע"ק (ח, א) שנינו לא יעורר אדם וכו' קודם הרגל ל' יום, וגרסינן עלה מ"ש ל' יום, אר"כ אר"י א"ר מעשה וכו', ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום מאי בינייהו א"ב דקעביד בחנם עכ"ל. ולכאו' צ"ע מדוע לא חייש רב דקא אתי למיספדי ברגל אפי' בדקא עביד בחנם? ועוד קושית התוס'.

ואמר אבא מארי זצ"ל דרב לשיטתי' אזיל בברכות (נח, ב) "אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חדש וכו'". א"כ אין נ"מ אם לרגל זו או אחרת, ולכן בדקעביד בחנם מותר, ואינו אסור רק משום טעמא דמעשה האמור במוע"ק. המו"ל.

*) נדפס בלקו"ש חכ"ז ע' 363. המו"ל.

1) ירידה קודם הצמצום. השתל' לאחר הצמצום.

2) תניא סוף הק' לח"ב.

*) נדפס בלקו"ש חט"ו ע' 562. המו"ל.

*) עיין זח"א קיח, סע"א. כתובות קיא, ב. לקו"ת ר"פ עקב.

*) תורה שלימה ל"הרה"ג הרה"ח הוו"ח נו"נ צנמ"ס כו' מו"ה מנחם מענדל ע"ה" כשר. המו"ל.

*) מענה למשפחה שבתם הקטנה נפטרה בערב פסח, והתאוננו על דחיית שבעת ימי האבלות בגלל פטירתה בערב פסח, והחסרון במילוי תפקידה בעולם בגלל פטירתה קודם חיובה במצוות. המו"ל.

*) מענה לשאלה ע"ד אשה שנפטרה במסיבת סיום הכנסת ס"ת — כיצד יתכן מאורע של העדר החיים במסיבה כזו. המו"ל.

**) מענה לשאלה מה לעשות עם הס"ת. המו"ל.

***) מענה לשאלה למה קרה כל הענין בביתו. המו"ל.

[new_section]