ספרי כ"ק אדמו"ר > לקוטי שיחות > כרך לה > נח > שיחה א

שיחה א

א. על הפסוק "נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו"1, איתא בזוהר2: "אבל בדרין אחרנין אינו נחשב לכלום כגון דרא דאברהם ודרא דמשה ודרא דדוד".

והנה פירוש בדיוק כזה (ש"בדורותיו" הכוונה לאפוקי בדורות אחרים — "ל­גנאי"), הובא בכמה מקומות ברז"ל — בשינויים בנוגע להמכוון של הדורות האחרים: בגמ'3 — "בדורותיו ולא בדו­רות אחרים" סתם; בתנחומא4 — ש"אילו הי' בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו" (ועד"ז הוא בפרש"י עה"ת "אילו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום"); ובב"ר5 — "אילו הי' בדורו של משה או בדורו של שמואל לא הי' צדיק".

והנה, פירושו של התנחומא שהכוונה היא למעט "בדורו של אברהם" מובן בפשטות6, כי אברהם הי' הצדיק שבא בסמיכות7 לאחר דורותיו של נח, ולכן מסתבר לפרש כוונת הכתוב "צדיק תמים הי' בדורותיו", שדוקא "בדורותיו" של נח8 הי' צדיק תמים, אבל אילו הי' בדורו של אברהם שלאחרי "דורותיו" לא הי' נחשב לכלום;

וגם הפירוש בב"ר "אילו הי' בדורו של משה או בדורו של שמואל" י"ל בפשטות9, שכוונתו למעט בה"גנאי", ד­דוקא בדורו של משה ודורו של שמואל לא הי' (נחשב ל)צדיק10, כי משה הי' מב­חר מין האנושי אביהן של כל הנביאים11 אשר דבר ה' אתו פנים אל פנים12, וכן שמואל שהי' שקול כנגד משה ואהרן13, ולכן דוקא בדורותם לא הי' נח (נחשב ל)צדיק, אבל בדורות אחרים הי' (נחשב ל)צדיק וכו';

אבל פירוש הזוהר, שדיוק הכתוב הוא בנוגע לשלשת הדורות, "דרא דאב­רהם ודרא דמשה ודרא דדוד" — דורש ביאור הטעם שדוקא בשלשה דורות אלה לא הי' "נחשב לכלום"14?

ב. ונ"ל, דג' הצדיקים שבג' הדורות שנקט בזוהר — בהם ועל ידם היתה הת­חלת ג' העיקרים במילוי תכליתה וכוו­נתה של הבריאה (שהיא בשביל ישראל שנק' ראשית ובשביל התורה שנק' רא­שית15) — שהם ישראל, תורה ומלכות: אברהם אבינו הוא התחלת עם ישראל, עיקר מעלת משה היא שעל ידו ניתנה התורה לכלל ישראל, וישראל במצב דשלימות בעולם כשהם במצב דמלכות ודוד הוא ראשית והתחלת "עיקר המל­כות"16.

[וג' צדיקים אלו נרמזים בשם אדם ר"ת אברהם17 דוד משה18, והיינו שהש­למת תכלית בריאת ה"אדם" היא ע"י ג' אופני העבודה של אברהם משה ודוד].

וזהו תוכן פירוש הזוהר, שהגם שנח "ראה עולם חדש"19, ובפשטות שהי' לאחר המבול — בדוגמת אדם הראשון שממנו בא כל מין האנושי, ונח גם מילא בעבודתו את התפקיד של "אדם"20, מ"מ, לגבי ג' הצדיקים שבשלשה דורות אלו אינו נחשב לכלום21.

וטעם הדבר מובן, כנ"ל, כי עיקר התחלת העבודה במילוי כוונת הבריאה היתה ע"י ג' הצדיקים ("אדם") בשלשה דורות אלה.

ג. ובפרטיות יותר י"ל:

החידוש בזה שלמרות גדלותו וצד­קתו של נח אין עבודתו נחשבת לכלום לגבי דרגת עבודתם של אברהם משה ודוד — הוא, משום שבעבודת נח עצמו היתה מעין העבודה המיוחדת שבג' דורות אלו ע"י צדיקים הנ"ל.

וביאור הדברים יובן, בהקדם החידוש בעבודת האדם שבג' דורות אלו, שהם ג' שלבים ודרגות בסדר העבודה:

בדרא דאברהם: על אברהם שהי' היהודי הראשון, נאמר22 "אחד הי' אבר­הם", ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא (אברהם) מעבר אחד"23 — כל העולם היו עובדי ע"ז ו"אברהם24 עבד ונתחכם מאליו ועבד הקב"ה", ועמד בתוקף נגד כל העולם, וידע שכל העולם טועים25 וכו'.

וזהו גם הענין היסודי והראשי ב­עבודת האדם בכלל, שבנ"י מתחזקים בדביקותם בה' ועומדים בתוקף בע­בודתם — נגד ע' האומות וכל העולם המונעים ומעכבים וכו'.

דרא דמשה, דור מ"ת: החידוש בה­עבודה של דור מ"ת הוא, ש(לא רק שאין העולם מפריע לעבודת האדם, אלא להיפך) שעבודת האדם פועלת בעולם קיומו וביסוסו, וכמרז"ל26 עה"פ27 "ארץ יראה ושקטה" מתחלה יראה ולבסוף שקטה [דתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, "אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו"26], דלפני מ"ת היתה הארץ (העולם) במצב של "יראה", ועי"ז שישראל קבלו את התורה — "שקטה".

וזהו השלב הב' בעבודת האדם, קיום העולם ע"י התורה, שע"י עבודתם של בנ"י בלימוד התורה וקיום המצות (האפשרי דוקא בעוה"ז), פועלים קיום מציאותו של העולם.

דרא דדוד: "עיקר המלכות"16 היא מלכות בית דוד, שענינה הוא להמליך את הקב"ה על העולם כולו. וכמו שהי' כפשוטו, שע"י דוד הי' גמר כיבוש ארץ ישראל מאוה"ע, ועד למצב שכולו מלכות תיכף בתחלתו כמו שהי' בימי שלמה, שהאומות הביאו מתנות לשלמה28 — שע"י מלכות בית דוד הי' גילוי מלכות הקב"ה בעולם.

וזהו החידוש בדרא דדוד על דרא דמשה, שע"י התורה ומצות הוא קיום העולם כמו שהוא, וע"י גילוי המלכות נפעלת עלי' בעולם,

והשלימות בזה תהי' ע"י "מלך" האח­רון מבית דוד, שהוא "משיח האחרון"29 הנקרא "מלך מבית דוד"30 בביאת משיח צדקנו, שאז תתגלה מלכותו של הקב"ה בעולם כולו, הן באוה"ע, ש"יתקן30 את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד ש­נאמר31 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה. . ולעבדו שכם אחד", "והלכו32 עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו"; והן בכל הנבראים שבעולם — ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל

הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"33.

[יסוד וסמוכין לפירוש זה (בדברי הזוהר), יש למצוא בביאור אאמו"ר ל­זוהר שם בפרשתנו34, וז"ל: "קחשיב אלו הג' אברהם משה דוד. הוא, כי אלו הג' הם הג' כתרים. כתר כהונה, כתר תורה, כתר מלכות35. כהונה אברהם איש ה­חסד, והכהונה ניתנה לאברהם, כמ"ש36 אתה כהן לעולם. תורה משה, כי התורה ניתנה ע"י משה, ונקראת תורת משה. מלכות דוד, כי המלוכה ניתנה לדוד לעולם",

דענין "כתר כהונה" הוא ע"ד משנת"ל בגדר "דרא דאברהם", שהרי ענינו של הכהן הוא שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, שבכללות זהו ענינו של עם ישראל, ולא עוד אלא שגם התואר "כהונה" שייך לכל ישראל, כמ"ש הרמב"ם37 שזה שייך לכ"א "להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'", ולפרוק "מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם (שאז) הרי נתקדש קודש קד­שים"].

ד. והנה (מעין) שלשת אופני עבודה אלו היו אצל נח בתקופת המבול:

א) בעבודתו בעצמו — שהיא בדוגמת מה שהי' אברהם "מעבר אחד כו'". דאף שהדור הי' בשפל המצב ביותר — "הש­חית כל בשר את דרכו על הארץ"38, מ"מ התחזק נח ו"צדיק תמים הי' בדורותיו", ולא נגרר אחרי הנהגת כל הדור, ואדרבה "הי' נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה"39.

ב) כמו כן הי' בעבודתו ענין של פעולה בעולם (ע"ד פעולת מתן תורה40), שעל ידו היתה הצלת כל העולם כולו41, עד שהקב"ה נשבע ש"לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהי' עוד מבול לשחת הארץ"42.

ג) ויתירה מזו: במעשי נח היתה גם פעולה של "עלי'" ושינוי בעולם (ע"ד פעולת מלכות ב"ד). דבתיבת נח היו כל מיני בהמות וחיות כו' וביניהן גם חיות טורפות ודורסות, ואעפ"כ לא עשו שום רעה זה לזה כלל. ומבואר בזה43, שהוא לפי שבתיבת נח הי' שורר מצב של שלום ע"ד מ"ש לע"ל44 "וגר זאב עם כבש גו' לא ירעו ולא ישחיתו גו'", כי אז (בתיבת נח) הי' "גילוי" שלמעלה מגדרי העולם (כפי שהוא מצד עצמו).

[ובאמת הי' מצב זה לא רק בהמצאם בהתיבה, אלא גם לפני כניסתם בה, וכ­מבואר ברז"ל ובפרש"י45 שלא באו אל התיבה אלא אלה שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ועוד זאת שמאליהם באו — שכל זה הוא נס נפלא וגדול ביותר:

א) שבעלי חיים שבהעולם באים מ­אליהם; ב) המובחרים שבהם (מינים טהורים) באו שבעה שבעה, ומשאר המינים באו שנים שנים; ג) בלכתם אל התיבה הלכו בסדר מסודר כו' מבלי להזיק זל"ז].

וזהו עומק כוונת דברי הזוהר כאן, דהגם שעבודת נח היתה עבודה נעלית ומיוחדת, המתאימה להיות יסוד להנהגת העולם מחדש, ובמילא היו כלולות בה כל הג' דברים הנ"ל, בהשלמת עבודת ה"אדם" בהבריאה [א) לעמוד על משמר­תו חזק באופן שלא יתפעל ולא יתחשב עם סביבתו; ב) לפעול יציבות וקיום ב­עולם; ג) להעלות את העולם למעלה יותר מכפי שהוא מצ"ע גם בתכלית הטוב] — מ"מ "אינו נחשב לכלום".

וטעם הדבר, כי זה הי' מעין גדר חינוך בלבד46 להשלמת הבריאה — ג' עבודות אלו כמו שהיו לאמיתתם, בדרא דאברהם בדרא דמשה ובדרא דדוד.

ה. וי"ל הביאור בזה:

אף ע"פ שבעצם מעשה המצוה אין חילוק בין קיומה מצד "חינוך" בלבד לקיומה מצד החיוב (מצווה ועושה) — שהרי כשמחנכין את הקטן במצוה יש לחנכו (לכמה דיעות47) לעשות בהכשר גמור כגדול — מ"מ יש הפרש יסודי ביניהם בתוכן ענין הקיום, והוא: ענין החינוך אינו אלא להרגיל את הקטן במצות שיתחייב בהן בגדלותו48, שזהו בעיקרו ענין של מניעה והפרשה, והיינו, שלהיות ש"עיר49 פרא אדם יולד", יש לחנכו ולהרגילו שילך בדרך הישרה באופן שכשיגדל ילך בדרך התורה50.

ומטעם זה: א) אף שהחינוך הוא בכל המצות, חובת החינוך היא במצות ל"ת יותר מבמ"ע51; ב) "מחנכין אותן (ה­קטנים) לעבוד מיראה"52, והיינו שאופן קיום המצות של הקטן אינו באופן של קיומו של הגדול המחוייב, ש"עושה האמת מפני שהוא אמת"53.

ונמצא שעיקר החילוק בין גדר חינוך דקטן לקיום המצות דגדול הוא — דה­קיום מצד חינוך אין בו תכלית לעצמו, אלא תכליתו שיהי' מחונך ורגיל במצות שיתחייב בהן בגדלותו; ואילו קיום ציוויי ה' בגדול הרי תכליתו הוא בה­קיום עצמו — לקיים ציוויי ה'.

וזהו החילוק בין עבודת ופעולת נח בשלשת הענינים הנ"ל (ישראל, תורה ומלכות), שהיתה רק בגדר חינוך, ובין עיקר ענינן כפי שהיו ב(דרא ד)אברהם, משה ודוד54:

זה שנח "תמים הי' בדורותיו", כלומר ביחס לאנשי דורו, הרי זה (בעיקר) באותם ענינים של רשעות הדור ההוא. וכיון שעיקר רשעות של אותו הדור היתה בענינים שבין אדם לחבירו, גזל וזנות כו' "ולא נחתם גזר דינם (של דור המבול) אלא על הגזל"55, נמצא, שעבודת נח היתה ג"כ (בעיקרה) בענינים שבין אדם לחבירו. דעניני "בין אדם לחבירו" הרי אין בהם (בכללות, ביחס לעניני "בין אדם למקום") תכלית בפ"ע אלא רק כדי שלא לבלבל "ישובו של עולם", ע"ד ענין החינוך, שאין התכלית בו עצמו אלא כדי להרגיל את המחונך ולהכינו לזמן החיוב (כנ"ל). ועוד זאת: זה גופא לא הי' כ"כ מצד הכרתו ואמונתו בהקב"ה אלא מצד המבול, דכשם שקריאתו לאנשי דורו לעוררם לתשובה היתה מבוססת על האזהרה דהעונש שהקב"ה יביא עליהם את המבול, עד"ז מובן שגם עבודתו הוא היתה בעיקר ביראת העונש, ועד שארז"ל56 שלא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, שגם פרט זה הוא כמו "חינוך" מיראה.

משא"כ ב"דרא דאברהם", הרי (א) עיקר החידוש דאברהם (שכל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחד) הי' לא (רק) בדברים שבין אדם לחבירו, אלא בעניני אמונה — שלילת ע"ז וחיזוק אמונה בה'; (ב) הכרת אברהם בהקב"ה (וכן פעולתו בעולם — ש"התחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם. . ולקרוא בקול גדול לכל ה­עולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד"57) באה מזה שהי' "לבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה"57, ולא מצד יראת העונש או לטובת עצמו. ואדרבה, מסר נפשו על אמונה בה'57. וכמ"ש הרמב"ם53 ד"עושה האמת מפני שהוא אמת" היא מעלת אברהם אבינו.

והוא הדבר גם בענין הב' — הצלת וקיום העולם: זה שלאחר המבול נתחדש ש"לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. . ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. . לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהי' עוד מבול לשחת הארץ"58, הוא (רק) ענין של מניעת דברים בלתי רצויים59, שלילת איבוד העולם (ע"ד החינוך להסיר את הנטי' השלילית שבאדם), משא"כ בדרא דמשה, ע"י מ"ת, נתוסף קיום וחיזוק חיובי במציאות העולם, שרק אז הוצדק קיום העולם.

וכן בענין הג': המצב של שלום ונסים שהיו בתיבה בזמן המבול (ועד"ז בעת ההכנה כו' להמבול) — הי' ג"כ מצד הכרח ההצלה ו"לחיות זרע על פני כל הארץ"60,

ואילו ב"דרא דדוד" — היינו מלכותו של דוד, שעל ידו היתה ההכנה לבנין המקדש61 עם עשרת הנסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק62 — הי' אז גילוי

מלכותו של הקב"ה מצד השראת שכינתו בביהמ"ק, ועד שכל העמים ראו גודל פעולת ומעלת מלכי בית דוד והתועלת דביהמ"ק (כנ"ל בימי שלמה), ובפרט כאשר תהי' השלימות בזה לע"ל, שאז "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ו. ועוד יש לומר, בעומק יותר — ע"פ מ"ש אאמו"ר (בהערותיו הנ"ל), שאברהם משה ודוד, הם ג' הכתרים כתר כהונה כתר תורה וכתר מלכות, וממשיך שם, ש"בנח לא הי' כ"ז, רק כתר שם טוב, שבדורותיו הי' לו שם טוב, שהוא למטה מכל אלו הג'":

התואר דכתר כהונה כתר תורה וכתר מלכות, מורה שענינם הוא למעלה מהראש, כמו כתר כפשוטו שהוא למעלה מראשו של האדם, כלומר, דרגת עבודה שאין האדם מגיע לה בכח עצמו ושכלו, אלא היא למעלה הימנו. ובסגנון אחר: זהו דבר הבא מצד גדרו של הבורא ולא מצד גדרו של הנברא. לאידך, כשהאדם מוכתר בכתר — כתר כהונה כתר תורה וכתר מלכות — אין זה באופן שרוכש דבר חיצוני שהוא דבר נוסף עליו, אלא זה נעשה כל מציאותו (שהוא מוכתר בכתר זה)*62.

וי"ל שזהו החילוק בין עבודת נח בג' ענינים אלו בהשלמת כוונת הבריאה, דהוי בגדר "חינוך", לעבודות ג' הדורות דאברהם דמשה ודדוד, דהוי באופן ד"כתר":

עבודתו של נח ומצבו של העולם לאחר המבול, היו רק כפי שהנברא יכול להגיע לזה בכחו63, ובמילא, הן בע­בודתו לעצמו והן בפעולתו בקיום העולם, לא הי' בזה יציאה מגדר העולם והבריאה — הבריאה נשארה בסוגה וגדרה, שאין לה שייכות (גלוי') להבורא. ואילו העבודה בדרא דאברהם63 דרא דמשה ודרא דדוד היתה באופן דכתר, מצד הקב"ה שלמעלה מהבריאה, ופשוט שאופן עבודת הנבראים לגבי עבודה הבאה מכח שלמעלה מהבריאה "אינו נחשב לכלום".

ז. הביאור בזה בפרטיות:

עבודת63 ה' דנח היתה קשורה עם אלקות כפי שצמצם עצמו כביכול לפי ערך הבריאה, ולכן פעלה אצלו ובו השגתו בהקב"ה רק שלא יגרר אחר שאר בני אדם בהשחתת העולם, היפך ישובו של עולם, ולא למעלה מזה. משא"כ באברהם, אף שהתחלת קירובו להקב"ה היתה ע"י ראיות מעניני ה­בריאה, היתה הכרתו בהקב"ה (גם) כפי שהוא למעלה מהבריאה64, בחי' "כתר", ולכן הגיע לדרגת מסירת נפש ש"עושה האמת מפני שהוא אמת".

וכן הוא בענין הב' והג', דמה שנפעל בעולם לאחרי המבול "לא אוסיף לקלל. . לא יכרת כל בשר גו'" והמצב ה­מיוחד שהי' בתיבת נח, אין זה (א) שינוי אמיתי במצב העולם ולא (ב) עלי' אמיתית במצב העולם.

משא"כ פעולת דרא דמשה שע"י התורה, דהיינו קיום העולם, הרי התורה

קדמה לעולם65, והפעולה ע"י התורה מותנית בתנאי (וכנ"ל שתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו)66, וכל מציאות העולם התהוותה הוא בשביל התורה שנק' ראשית,

ולמעלה מזה הוא דרא דדוד — ענין המלכות, גילוי מלכותו של הקב"ה בעו­לם, שהיתרון בזה על הפעולה בעולם שמצד התורה הוא, שפעולת התורה בעולם אינה שייכת (כ"כ) למציאות העו­לם עצמו, כי התורה ניתנה רק לישראל, אלא שעי"ז שישראל קבלו את התורה וע"י לימוד התורה וקיום המצות דישר­אל, נפעל גם בעולם;

משא"כ במלכות, הרי כשם שהוא בנוגע למלכותא דארעא, שגדר המלכות הוא שזה נוגע לעצם מציאות העם, שכל מציאותם הוא המלך, עד שכל המורד במלכות חייב מיתה, שאין זה בדרך עונש אלא מסובב הבא בדרך ממילא, ועד"ז הוא במלכות שמים, שגם קב"ע מלכות שמים שע"י הביטול למלך (שבעיקרו הוא במלכות בית דוד) הוא באופן שהביטול הוא בעצם מציאותם67,

הנה עד"ז הוא בפעולת המלכות ב­עולם, שכאשר מגלים את מלכותו של הקב"ה בעולם, אין זה כדבר נוסף על מציאות הבריאה והעולם, אלא שזהו כל מציאות העולם, שנרגש ונגלה בו הקב"ה מלך העולם. וכמודגש בכתוב הנ"ל "כי מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים", שזהו כל מציאות הארץ, ע"ד "מים לים מכסים", שאין הים דבר בפ"ע אלא כל מציאות הים הוא מה שהוא מלא מים.

ח. והנה בענין זה יש הוראה בעבודת האדם (כמו בכל דבר בתורה).

וי"ל שזהו דיוק לשון הזוהר "אבל בדרין אחרנין אינו נחשב לכלום" — בלשון הווה, ולא בלשון עבר כמו (בתנ­חומא) "אילו הי' בדורו של אברהם לא מצא ידיו ורגליו", או כבב"ר "לא הי' צדיק", כי עיקר הכוונה בזוהר אינה לדבר ח"ו בגנותו של נח, אלא (ובעיקר) בתור הוראה בעבודת כל איש ישראל68, דגם עכשיו ישנה העבודה דנח, וע"ז אומר, שלגבי העבודה (עתה) ב"דרא דאברהם, דרא דמשה ודרא דדוד" — אופן העבודה דנח "אינו נחשב לכלום".

כלומר:

העבודה בג' ענינים כלליים אלה, ישנה כמו שהיא מצד האדם, שהאדם (הנברא) בא למסקנא, שהדרך הרצוי' היא לא להגרר אחרי הסביבה ולא להתפעל ממנה, ולעמוד בתוקף בעבודתו לקונו, ולפעול בעולם ע"י תורה ויתירה מזו לגלות מלכותו של הקב"ה בעולם.

וע"ז מלמדנו פירוש הזוהר, שכל ג' עבודות אלו צריכות להיעשות לא (רק) מצד הכרת הנברא, אלא מצד הבורא,

מצד הקב"ה, שזהו בחי' כתר כהונה כתר תורה כתר מלכות, עבודה הבאה מלמעלה משכל האדם שהוא בראש. וכנ"ל69.

(משיחות ש"פ נח תשמ"ה, תשמ"ט)