ספרי כ"ק אדמו"ר > לקוטי שיחות > כרך לה > וירא > שיחה ב

שיחה ב

א. וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש גו' ויהפוך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים גו'1.

ובפרש"י עה"פ2, דמ"ש "ויהפוך את הערים האל" קאי לא רק על סדום וע­מורה שנזכרו בפסוק שלפניו, אלא על כל ארבע הערים שבככר3, וכמפורש בפ' נצבים4 "כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבוים" [ואף שלעיל5 פרש"י שחמשה כרכים היו בככר (והם חמשת המלכים שנזכרו בפ' לך6, סדום ועמורה אדמה צבוים וצוער), רק ארבע מהם נהפכו, כי המלאך הסכים לבקשת לוט "לבלתי הפכי את העיר (צוער)"7, כמבו­אר במפרשים8].

ומבאר בצפנת פענח (להרגצובי) עה"ת9 טעם החילוק בין עונשן של סדום ועמורה לאדמה וצבוים, שהראשונות נשרפו באש מן השמים, ואילו אדמה וצבוים רק נהפכו — כי סדום ועמורה נענשו מדין עיר הנדחת10 (כמובן מירו­שלמי11 ותוספתא12), ולכך נשרפו (כדין עיר הנדחת13), משא"כ אדמה וצבוים לא היו יכולות להיות נידונות מדין עיר הנדחת, כפסק המשנה14 שאין עושין ג' עיירות עיר הנדחת, ולכן רק נהפכו.

והנה חילוק זה בין עונשן של סדום ועמורה לאדמה וצבוים מוכרח גם ב­פשוטם של כתובים, דעונש שריפה (גפ­רית ואש מן השמים) נזכר רק בסדום ועמורה, ובהפיכת הערים נאמר "ויהפוך את הערים האל" (וקאי על ד' הערים, וכנ"ל מפרש"י)15 — וא"כ יש לעיין, מהו הטעם ע"פ פשוטו של מקרא לחילוק זה?

ומובן, שביאור הנ"ל של הצפע"נ אינו ענין לפשוטו של מקרא, כי ע"ד הפשט — (א) עיקר העונש של סדום ועמורה לא הי' מחמת חטא עבודה זרה16, אלא (ב­לשון הכתוב17) לפי ש"יד עני ואביון לא

החזיקה" (וכדלקמן סעיף ג), (ב) כל דין עיר הנדחת אינו שייך בב"נ וקודם מ"ת, (ג) בפשוטו של מקרא לא נזכר הדין דאין עושין עיר הנדחת שלש עיירות, (ד) ואם מצד הסברא (כמ"ד בגמ'18 שהוא "משום קרחה"19) — הרי אין חילוק בזה בין שריפה או הפיכה, דאותה הסברא שאין לשרוף (ולהחריב) ג' עיירות, מ­חייבת ג"כ שלא להחריבן באופן של הפיכה.

ב. ויובן זה בהקדם דיוק לשון ה­כתוב20 (בתחילת הענין), "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד", דיש לעיין אמאי נזכרו (בפירוש) בכתוב רק סדום ועמורה ולא שאר ה­ערים שבככר (ורק בפרש"י5 הובא שהיו חמשה כרכים).

[ברד"ק20 תי' "כי הם ראשי הממל­כות" (וג' הערים האחרות היו טפלות להן). אבל לכאורה אינו ביאור מספיק, כי א"כ הול"ל רק סדום, שהרי (בל' ה­רד"ק שם) "סדום היתה אם לכולם", וכהובא בפרש"י21 (בטעם שאמר ה'21 "אם אמצא בסדום (דוקא) חמשים צדי­קים גו' ונשאתי לכל המקום בעבורם") "לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם תלה בה הכתוב", וכן מצינו ש­המלאך22 הלך רק לסדום — וא"כ גם בנדו"ד, אם כוונת הכתוב רק להזכיר העיקר, הו"ל להסתפק גם כאן בהזכרת סדום23 (וע"ד לשון רש"י כמ"פ24 גבי שליחות המלאכים "להפוך (להשחית) את סדום"), ולמה הזכיר גם עמורה25?].

ומשמע מזה, שעיקר החוטאים היו אנשי סדום ועמורה26.

וזהו גם הטעם שרק בסדום ועמורה המטיר ה' גפרית ואש, וכפרש"י עה"פ27 ד"כשבא ליסר הבריות מביא עליהם אש מן השמים", היינו שאנשי סדום ועמורה שגדל חטאם מתו ונאבדו מתוך יסורים של "אש מן השמים", משא"כ אנשי שאר הערים רק נאבדו ע"י הפיכתן.

אבל אין זה ביאור מספיק, כי מ­פרש"י גבי בקשת לוט "הנה28 נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה גו'" — "קרובה ישיבתה נתיישבה מקרוב לפיכך לא נת­מלאה סאתה עדיין", "הלא מצער היא — והלא עונותי' מועטין"29, מוכח, ששני הערים האחרות (אדמה וצבוים) נתמלאה

סאתן. וא"כ אמאי לא נענשו גם הם ע"י "אש מן השמים"?

ג. ויש לומר הביאור בזה, ע"פ פרש"י לעיל בפ' לך30, בפירוש שמות המלכים, "ברע מלך סדום. . ברשע מלך עמורה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צבוים", וז"ל31: "ברע — רע לשמים ורע לבריות; ברשע — שנתעלה ב­רשעו32; שנאב — שונא אביו שבשמים; שמאבר — שם אבר לעוף ולקפוץ ו­למרוד בהקב"ה".

הרי בשני האחרונים מודגשת בשמם רק מרידתם נגד הקב"ה (בין אדם ל­מקום), ואילו אצל "ברע" הי' רע כפול — רע לשמים ורע לבריות. ובפשטות זהו הפירוש ד"ברע" — "ב' (סוגי) רע". ועפ"ז נ"ל, דמ"ש רש"י אח"כ בפירוש "ברשע" — "שנתעלה ברשעו", היינו הוספה על "ברע", היינו שגם אצל "ברשע" היו ב' סוגי רשע ("ב' רשע"), לשמים ולבריות, ונקרא "ברשע" (לא "ברע") לפי "שנת­עלה ברשעו".

ויש לומר, שזהו גם החילוק בין רשעת אנשי ערים אלה בשנים הבאות33 (כשנענשו על חטאם), דרשעת אדמה וצבוים היתה בעיקר בחטאים שבין אדם למקום, רע לשמים, משא"כ בסדום ו­עמורה הי' רע כפול, הן לשמים (שמרדו בה'34 והיו עובדי ע"ז35) והן לבריות, ואדרבה, עיקר הרשעה של סדום ועמו­רה אשר בגללה נענשו בעונש חמור כזה הי' (כמפורש בקרא17) "יד עני ואביון לא החזיקה", וכמובא גם בפרש"י פרשתנו36 "הכצעקתה, צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משונה על שנתנה מזון לעני" (וכמובן ג"כ מהנהגת אנשי סדום כשבאו המלאכים אל לוט37).

ד. וע"פ זה מובן גם החילוק בין עונשם של הערים, עד שאין רש"י צריך לפרשו, כי מובן הוא מפרש"י לעיל:

בס"פ נח38 מבאר רש"י ההבדל בין עונשם של דור המבול ושל דור הפלגה, וז"ל: "וכי איזו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם כו' למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום".

הרי מפורש, שעונש דור המבול, ש­נשטפו ונאבדו, הי' בעיקר מפני ש"היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם". וכן מובן מפרש"י בריש פ' נח, עה"פ39 "כי מלאה הארץ חמס" — "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל", היינו, דאע"פ שחטאו גם בעריות וע"א, כפרש"י שם גופא40, "ותשחת — לשון ערוה וע"א", ועד שזו היתה סיבת העונש באופן של "קץ כל בשר"39, כפרש"י שם "כל מקום שאתה מוצא זנות וע"א אנדרלמוסיא באה ל­עולם והורגת טובים ורעים", מ"מ, "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל".

ומבואר במפרשים41 בטעם הדבר, כי גזל ומריבה הם היפך יישובו של עולם ומחזירים את העולם לתהו. ונ"ל בכוונת הדברים, דאין המבול רק עונש חמור על חטאים חמורים, אלא ענינו כעין חרטה על כללות בריאת האדם והעולם42, שהנ­הגת הנבראים הביאה לידי כך שהקב"ה התחרט כביכול על עצם הבריאה, וב­מילא החריב עולמו אשר ברא, באופן של "וימח43 את כל היקום גו'", איבוד מוחלט44. וזהו שהסיבה העיקרית לגזירה זו היא עון גזל ומריבה, כי רק הנהגה באופן שמחזיר את העולם לתהו, היפך יישוב העולם, היא המנגדת לעצם ה­בריאה45.

ועפ"ז יש לבאר כפל הענין בכתוב39 "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס גו' והנני משחיתם את הארץ": "קץ כל בשר" ענינו עונש החוטאים על גודל חטאם, ולפי שמדובר בעון זנות וע"א הרי העונש באופן של "קץ כל בשר", "אנדרלמוסיא כו' והורגת טובים ורעים" (ועונש כזה אינו מוגבל לזמן המבול, וכדיוק לשון רש"י "כל מקום שאתה מוצא זנות וע"א כו'"); משא"כ על ידי ש"מלאה הארץ חמס (עון גזל). . הנני משחיתם את הארץ", וכפרש"י "עם ה­ארץ, שאף ג' טפחים של עומק המחרי­שה נמוחו ונטשטשו"46, שעצם הארץ נשחתה, שדבר זה הוא לפי שהמבול לא הי' רק עונש על החוטאים אלא ענין של איבוד עצם הארץ (היפך בריאת העולם).

וע"פ כל זה מובן גם לעניננו — עונש סדום ועמורה כו':

החילוק בין המטרת "גפרית ואש. . מן השמים" להפיכת הערים הוא, דב­הפיכת הערים נהרגו יושבי הערים וגם נחרב כל צמח האדמה47, אבל אין בזה השחתת האדמה עצמה, וזוהי ההוספה בזה ש"וה' המטיר גו' גפרית ואש", ד­נוסף על יסורי הבריות, הרי עוד ועיקר, שבזה נשרפו הערים ונשחתו כליל48

(ע"ד49 "הנני משחיתם את הארץ" ע"י ה­מבול*49).

ולכן הוטל עונש זה רק על סדום ועמורה, שעיקר חטאם הי' בין אדם לחבירו (ע"ד עונש דור המבול לפי ש"היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם"), משא"כ אדמה וצבוים שעיקר חטאם הי' בין אדם למקום נענשו רק בהפיכה.

ה. ובפנימיות הענינים יש לומר:

מבואר בחסידות50 בטעם עונש סדום, שנאבד ונחרב לגמרי, כי הנהגת סדום, היפך השלום ואחדות, היא ע"ד עולם התהו, שבתהו "כל א' בפני עצמו, ענפין מתפרדין", וזהו טעם המ"ד51 ד"האומר שלי שלי ושלך שלך. . זו מדת סדום", כי עצם ענין הפירוד וההתחלקות זמ"ז ה"ז כענין עולם התהו, ענפין מתפרדין. וזהו"ע איבוד סדום ועמורה כו', שהוא ע"ד ה"שבירה" דעולם התוהו (כמחז"ל52 "שהי' בורא עולמות ומחריבן"), שמטרתו הוא "סותר ע"מ לבנות", בשביל בריאת עולם התיקון שענינו עולם של התכללות ואחדות כו'.

אמנם, תכלית הכוונה היא, שב"כלים" דתיקון יומשכו ויתגלו גם ה"אורות דתהו" שהם למעלה ממדידה והגבלה, אלא כיון שיהי' ב"כלים דתיקון", אין בזה ענין של פירוד ושבירה, אלא אד­רבה, תכלית האחדות כו'.

ועפ"ז יש לפרש מ"ש ביחזקאל53 ש­לעתיד ישובו ערי סדום, "ושבתי את שביתהן את שבית סדום ובנותי'", דיש לומר, שהתוכן הפנימי דשיבת ובנין ערים אלו הוא, שבזמן הגאולה יתגלו למטה אורות דתהו, אלא שאז יומשכו אורות אלה בכלים דתיקון דוקא (בנין, היפך השבירה).

וזהו גם מה שאמרו במדרש54 "מ­צאתי55 דוד עבדי, היכן מצאתי אותו בסדום", דלכאורה תמוה, כיצד יתכן שדוד מלכא משיחא יהי' שייך לסדום דוקא? אלא זהו מצד המעלה הפנימית שבה, גילוי אורות דתהו, ולכן "מצאתי אותו בסדום" דוקא, כי זהו ענינו של דוד מלכא משיחא, שעל ידו יהי' גילוי אורות דתהו (שלמעלה ממדידה והג­בלה), אלא שיומשכו בכלים דתיקון דוקא.

ועפ"ז אולי יש לומר, שזהו התוכן הפנימי למעליותא שבשני סוגי הערים דסדום ובנותי' שישובו לעתיד לבוא: סדום ועמורה (שנשרפו) רומזות על אורות דתהו שלמעלה ממדידה והגבלה, ושתי הערים אדמה וצבוים (שהם ע"ד דור הפלגה56 כנ"ל, שלא הי' שם (כ"כ)

ענין הגזל ומריבה) הוא ע"ד ענין ההתכללות דכלים דתיקון57 — ושיבת כל ד' הערים יחד מורה על חיבור והתאחדות אורות דתהו וכלים דתיקון.

(משיחות ש"פ וירא וח"ש תשמ"ג, ש"פ נח תשמ"ב)