ספרי כ"ק אדמו"ר > לקוטי שיחות > כרך לה > ויצא > שיחה ב

שיחה ב

א. תנן1: "תפלת השחר עד חצות. . תפלת המנחה עד הערב. . תפלת הערב אין לה קבע". וכבר עמדו במפרשים2 על טעם השינוי, שגבי ק"ש התחיל התנא3 ב­ק"ש של ערבית ("מאימתי קורין את שמע בערבין"), ואילו כאן גבי תפלה נשנו ה­תפלות בסדר דשחרית מנחה וערבית.

וביותר יוקשה להמ"ד בגמ'3, שהטעם שהתחיל בק"ש של ערבית הוא כ"ברייתו של עולם דכתיב4 ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" [ולא משום דסמיך אקרא "בשכבך ובקומך", ש"א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש"*4], וא"כ גם בסדר התפלות הו"ל ל­מיתני הכי.

וביארו, דשאני תפלה מק"ש, דמצד עצם התקנה דתפלה הרי סדר התפלות הוא — שחרית מנחה ערבית: הן למ"ד5 "תפלות אבות תקנום" — הרי אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תפלת מנחה ויעקב תפלת ערבית6, והן למ"ד6 "תפלות כנגד תמידין תקנום", הרי שחרית ומנחה הן כנגד שני התמידים, וערבית היא כנגד "אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה"7, ונמצא ש­תפלת ערבית היא התפלה האחרונה, כמו שהקרבת אברים ופדרים בלילה היא השלמה לקרבנות שנקרבו ביום.

ולכאורה צ"ע מהא דאיתא בגמ'8: "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשח­רית שתים, שחרית מתפלל במנחה שתים. . איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב', את"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית ב' משום דחד יומא הוא דכתיב4 ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו, או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל".

הרי מפורש, דסדרן של ג' תפלות הוא — ערבית שחרית מנחה, כפי סדר "ברייתו של עולם" (כמו ק"ש), "חד יומא. . ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ולכן סלקא דעתך אמינא שאי אפשר להשלים תפלת מנחה בתפילת ערבית שלאחרי', כיון שכ­בר עבר יומו9 (וגם לפי המסקנא דלא אמ­רינן "עבר יומו בטל קרבנו", ה"ז רק לפי10

ש"צלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל").

וכן מצינו בגמ'11: "יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דני­אל12 זמנין תלתא וגו'. . יכול יהא כוללן בבת אחת, כבר מפורש על ידי דוד ד­כתיב13 ערב ובקר וצהרים וגו'" — הרי ש­סדר התפלות הוא "ערב ובקר וצהרים"14.

ב. ויש לומר הביאור בזה:

ידוע הכלל בהלכה15, ד"במעשה ברא­שית היום הולך אחר הלילה", ו"בקדשים לילה הולך אחר היום".

ועפ"ז יש לומר, ששני הסדרים בג' התפלות, אם תפילת ערבית היא סיום ג' התפלות (לילה הולך אחר היום), או שהיא התחלת ג' התפלות (היום הולך אחר הלי­לה), תלוי אם תפלה היא בגדר "קדשים" או בגדר "מעשה בראשית".

ויש לומר דתרווייהו איתנהו בה, שיש בענין התפלה גדר של "קדשים", שמצד זה "לילה הולך אחר היום"16 וסדר התפלות הוא שחרית מנחה ערבית; וגם גדר של "מעשה בראשית" שבזה "היום הולך אחר הלילה", ולפ"ז סדר התפלות הוא — ער­בית שחרית מנחה*16.

דהנה, במהותה של תפלה מצינו שני ענינים:

מחד גיסא התפלה היא "עבודה שב­לב", וכמרז"ל17 שחובת התפלה נלמדת ממ"ש18 "ולעבדו בכל לבבכם" — "איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפ­לה"; ולאידך, הפירוש הפשוט של "תפלה" הוא מלשון בקשה, והיינו מה שהאדם מבקש את צרכיו מאת הקב"ה.

דשני ענינים אלה — עבודה שבלב ובקשת צרכיו — שונים זמ"ז בתכלית, שהרי "עבודה שבלב" פירושה (כפשטות הלשון) — לעבוד את ה', שענינה קבלת עול מלכות שמים ודביקות בה'19, וכד­איתא במשנה20 ש"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים", ומבואר בטור21, "

שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהת­גברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה", ומובן בפשטות, שבהיותם במצב זה של התקשרות "לאדון הכל ב"ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית"22, אין חושבים ע"ד צרכי עצ­מם23.

אלא שהם הם שני הגדרים שבתפלה: "עבודה שבלב", שהיא הדביקות בה', ה"ז כמו גדר "קדשים"24 [דכמו ענין הקרבנות כפשוטו, שהוא הקרבה לה' ובבית ה', כך הוא ענין התפלה, מה שהאדם עומד לפני ה'25, וגם תוכן העבודה הוא הדביקות בה' (ע"ד הקרבה לה')]; ובקשת הצרכים שב­תפלה ה"ז ע"ד וענין "מעשה בראשית", שהאדם חושב ע"ד צרכי עצמו.

ג. והנה, להלכה למעשה נקטינן (כנ"ל) שסדר התפלות הוא ערבית שחרית ומנחה, שלכן ליכא אפילו קס"ד בגמ'10 שזה ש­יכולים להשלים תפלת מנחה בתפילת ערבית הוא להיותה הסיום של ג' התפלות, ומוכח שסדר התפלות להלכה הוא ערבית שחרית מנחה.

ויש לומר טעם הדבר, כי ע"פ הלכה, החיוב והדין דמצות התפלה הוא בקשת צרכיו (שהוא גדר "מעשה בראשית" שב­תפלה כנ"ל), שזהו עצם החפצא דתפלה; משא"כ "עבודה שבלב" הוא רק תיאור מצב הגברא המתפלל, דכדי שתהי' החפ­צא דבקשת צרכיו כדבעי צריך הגברא להיות במצב של "עבודה שבלב", ובלעדה חסר בעצם הבקשה, אבל מ"מ אין זו מהות התפלה.

ועפ"ז יש לבאר דברי הרמב"ם בריש הל' תפלה: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר26 ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר18 ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכ­מים27 אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה".

וכבר הקשו במפרשים28, אמאי הביא הרמב"ם הכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם", הרי בלאה"כ צריך להביא הכתוב "ולעב­דו בכל לבבכם" שרק ממנו למדים דקאי על תפלה, "אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה" (משא"כ בכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם" שלא נתפרש בו "לב", אין הכרח דקאי על תפלה דוקא) — וא"כ הו"ל ל­הביא רק הכתוב ד"ולעבדו בכל לבב­כם"29.

ויש לומר ע"פ מ"ש בקרית ספר30, דמ­הכתוב "ועבדתם גו'" למדים ש"מצות עשה להתפלל בכל יום", כי "סמיך אסופי' ד­

קרא דכתיב וברך את לחמך ואת מימיך וגו' דהוא צורך כל יום הכי נמי תפלה ב­כל יום" ("למה31 שאתה שואל צרכיך בה").

ועפ"ז י"ל, שהחילוק בין שני הכתובים ד"ועבדתם גו'" ו"ולעבדו בכל לבבכם" הוא: עיקר ההדגשה בכתוב "ועבדתם גו'" היא על בקשת הצרכים (כמ"ש לאח"ז "וברך את לחמך גו'"), ואילו בכתוב "ול­עבדו בכל לבבכם" נאמר רק הענין דעבו­דה שבלב. וזהו שמשמיענו הרמב"ם32 בזה שהקדים הכתוב ד"ועבדתם גו'", כי מהות מצות התפלה היא בקשת צרכיו, וזה שתפלה היא "עבודה שבלב" הוא רק כדי שבקשה זו תהי' כדבעי, "בבקשה ובתחי­נה" (כלשון הרמב"ם33), שזהו רק כשדיבור התפלה הוא מתוך רגש הלב, ולכן צריך האדם לעורר את לבו כדבעי, שאז בקשת צרכיו היא כמתאים להמבקש צרכיו מאת המלך.

[ע"ד שמצינו בתפלה גופא, שסדר ה­תפלה הוא, שבתחילה "מגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואחר כך נותן שבח והודי' לה' על הטובה שהש­פיע לו"34, זאת אומרת, שכדי שבקשת צרכיו תהי' באופן המתאים, צריך להק­דים לפני' סידור שבחו של מקום (וכן ל­סיים בשבח כו')].

ד. ביאור שני הסדרים הנ"ל בג' תפ­לות בעבודת השם, יובן בהקדם הביאור הפנימי בכלל הנ"ל ד"במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה", ו"בקדשים לילה הולך אחר היום", שהם שני סדרים בעבו­דת ה' [שהרי הכלל ד"במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה" קאי גם בעניני מצוה ועבודת השם הקשורים בזמן, שהיום הולך אחר הלילה].

הסברת הענין35:

"מעשה בראשית" מורה על העבודה להמשיך קדושה בעניני העולם, ו"קדשים" היא העבודה בענינים שהקדושה היא ב­התגלות בהם. וכך הוא בעבודת כאו"א בפרט, שהאדם כלול מנשמה וגוף: "קד­שים" מורה על העבודה המביאה לידי גילוי קדושת הנשמה, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"36; ו"מעשה בראשית" היא עבודת זיכוך הגוף (וכן עניני העולם).

וזהו גם טעם ההבדל, ש"במעשה ברא­שית היום הולך אחר הלילה", ו"בקדשים לילה הולך אחר היום":

ב"קדשים" (גם) ההתחלה היא ב"יום" ואור, כיון שכל עיסוקו הוא בדברים ש­הקדושה בהם היא בהתגלות (אור וגי­לוי); ואח"כ עולה מחיל אל חיל, להוסיף ולעלות באור הקדושה (כהכלל37 מעלין בקודש), שמזה מובן, שלא זו בלבד שה­"לילה" הבא לאחרי ה"יום" (בקדשים) הוא ג"כ ענין של אור וקדושה, אלא עוד זאת, ש"לילה" זה הוא למעלה מאור היום ש­

לפניו

— כי ב"אור" גופא יש שני אופנים: אור היום, דהיינו התגלות אלקית שיכולה ל­התקבל אצל האדם באופן שנשאר במצי­אות; ואור עליון יותר, אור סתום, הנקרא בשם "חושך"38 כי הוא למעלה מתפיסת האדם, וכאשר מדריגה זו מתגלה ה"ה פועלת על האדם שיתבטל ממציאותו39;

וזהו ש"בקדשים לילה הולך אחר ה­יום", שההתחלה היא בענין האור הגלוי, ואח"כ מגיעים לאור נעלה יותר, אור סתום, שלמעלה מגדר נבראים.

משא"כ ב"מעשה בראשית היום הולך אחר הלילה", וכסדר "ברייתו של עולם. . ויהי ערב (ואח"כ) ויהי בוקר", "ברישא חשוכא והדר נהורא"40 — כי מטרת עבודה זו היא הפעולה בעולם, ולכן התחלת ה­עבודה היא מ"לילה", כי בתחילת העבודה העולם הוא במצב של "חושך", עולם מ­לשון העלם41, שאין הקדושה נראית ונג­לית בו; וע"י עבודת האדם באים מ"לילה" ל"יום", שמאירים את החושך, עד שמהפ­כים את החושך עצמו לאור.

ה. ומזה יובן גם בנוגע לענין התפלה, שיש בו שני סדרים אלו:

בעבודת התפלה ישנם42: היגיעה לג­לות אור נשמתו, ע"י התעוררות אהבת ה' ויראתו בלבו (וזוהי ה"עבודה שבלב" שב­תפלה); ואח"כ ישנו הדיבור דתפלה, שאין כוונת הלב מספיקה, אלא צריך לבטא את תיבות התפלה בשפתים הגשמיים43, וכמ­בואר בארוכה בספר התניא44, שזהו לפי שתכלית התפלה היא לזכך את הגוף וה­נפש הבהמית שבאדם, שלזה צריכים (גם) הדיבור דתפלה.

והם שני הסדרים שבג' התפלות:

בענין דביקות הנשמה באלקות, הרי התחלת עבודת היום היא בתפילת שחרית, יום ואור; והסיום ושלימות דדביקות זו הם בתפילת ערבית, שאז מגיע האדם ל­אור הסתום שלמעלה מגדר הנבראים, הפועל בו מצב של ביטול מוחלט ל­הקב"ה.

[ונמצא, שמצד גדר זה שבתפילה, תפי­לת ערבית היא למעלה מתפילת שחרית ומנחה45; וזה מתאים עם הא דדוקא יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית, כי יעקב הוא בחיר שבאבות46].

אבל להלכה נקטינן (כנ"ל), שסדר ג' התפלות הוא ערבית שחרית ומנחה, כי תכלית הכוונה של בריאת העולם וירידת הנשמה למטה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא, כמבואר בארוכה בספר התניא47, דהיינו בעוה"ז הגשמי שהוא "תחתון. . שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחושך כפול ומכופל",

וזהו ע"י שמהפכים את חושך העולם ל­אור;

וכן הוא בענין התפלה, שעיקר ענין התפלה הוא הדיבור שבתפלה, שעל ידו נעשה זיכוך הגוף והנפש הבהמית, ה­עבודה במקום החושך דוקא, ולכן סדר ה­תפלות הוא ערבית שחרית מנחה, שה­עבודה היא במקום החושך, ובזה עולים מדרגא לדרגא, בהמשכת קדושה בחושך, עד שמהפכים את החושך לאור.

ולפי סדר זה, תפלת ערבית היא התח­לת העבודה, והסיום ושלימות דג' תפילות הוא בתפלת מנחה. וזה מתאים עם המבואר בכ"מ48 שעיקר המעלה דתפלת מנחה היא בזה שזמנה הוא באמצע היום, כשאדם עסוק בפרנסתו כו' ומ"מ מפסיק ועומד להתפלל, והיינו מעלת העבודה כפי שהיא קשורה עם עניני העולם דוקא.

[ושני סדרים אלו נרמזים גם בנוסח ברכות ק"ש של ערבית — "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור"49: "גולל אור מפני חושך" מדגיש שהחושך (לילה) בא לאחרי האור (יום), שזהו לפי הסדר דת­פלת ערבית היא סיום עבודת היום; "וחו­שך מפני אור" היינו מה שחושך הלילה הוא הקדמה לאור היום שלאחריו, כהסדר ערבית שחרית ומנחה].

ויש לומר, שזהו גם הטעם שתפלת מנחה קשורה עם אליהו הנביא, מבשר הגאולה50, "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה"51 — כי זהו העילוי דימות המשיח, שאז "יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל"52, ובאופן ש"יגיה חשך האומות גם כן"52, שהעולם כולו ייעשה דירה לו ית'.

(משיחת ליל ו' תשרי תשמ"ה)