ספרי כ"ק אדמו"ר > לקוטי שיחות > כרך לה > וישב > וישב — חנוכה > 173

ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתו­רה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנו­תיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול". והנה מ­פשטות לשונו נראה שדינו של מצב ימי חנוכה הוא כשעת גזירה, שכתב הרמב"ם בהל' יסודי התורה32, שהחילוקים בין שאר מצות וג' העבירות; בפרהסיא או בצנעה וכו' — הם רק שלא בשעת ה­שמד, "אבל בשעת השמד33, והוא שעומד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו ויגזור שמד33 על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות". ולפ"ז נמצא שאז היו ישראל חייבים למסור נפשם, ובפרט ש­נוסף על הגזירות על מילה שבת וחודש (כמובא בכמה מקומות34) אמרו35 "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".

אבל יש מקום לעיון בזה. דאע"פ ש­בשעת שמד "יהרג ואל יעבור" בכל אופן — הרי זהו רק שאם כופים אותו לעבור על מצות התורה חייב למסור נפשו ולא לעבור; אבל לכאורה אין לומר שיש חיוב לצאת במלחמה נגד המלכות הרשעה שגזרה גזירות אלה.

ועוד זאת: בנדו"ד הרי בני חשמונאי היו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבו­רים36 (שע"פ טבע אין מקום שינצחו), ולא שייך לומר שהיו חייבים בזה ע"פ דין. דאף את"ל שהליכה למלחמה בכלל אינה בגדר מס"נ, כיון שזהו תוכן כל מלחמה, שמעמידים א"ע בסכנה (וא"כ בזה גופא שהתורה התירה הליכה למל­חמה (אפילו מלחמת רשות) הופקע דין מלחמה מדיני מסירת נפש37), מ"מ, באופן זה, שאין מקום כלל בטבע שינצחו, הוי סכנה ודאית, ולכאורה אין היתר לצאת למלחמה כזו38.

אלא שאצל בני חשמונאי היתה מסי­רת נפש בלי מדידה ושיעור, ובמילא הלכו במסירת נפש גם בענינים שע"פ חיובי התורה אין מקום לזה, כנדו"ד, שיצאו למלחמה (לסכנה ודאית) נגד היוונים [נוסף על עצם קיום מ"ע דמילה וחודש, להדיעות שלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל"ת ולא אם גזרו לבטל מצות עשה, כנ"ל].

ו. ועפ"ז יש לבאר מה שאומרים ב­נוסח "הנרות הללו", שהתשועות הנסים והנפלאות היו "על ידי כהניך הקדושים", וכן מדייק הרמב"ם39 "עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים ו­הרגום והושיעו ישראל מידם",

דלכאורה יש לדייק בזה, האם יש נפק"מ בזה שההצלה היתה "על ידי כה­ניך הקדושים", "בני חשמונאי הכהנים ה­גדולים"?