ספרי כ"ק אדמו"ר > לקוטי שיחות > כרך לט > תבא > תבא (תנש"א)

תבא (תנש"א)

א. "אמר1 רבי יוחנן2 ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים ומפתח של חי' ומפתח של תחיית המתים3 מפתח של גשמים ד­כתיב4 יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו כו' במע­רבא אמרי אף מפתח של פרנסה5 דכתיב6 פותח את ידיך וגו' ור' יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא אמר לך גשמים נמי7 היינו פרנסה".

ולכאורה נראה, שר' יוחנן מדבר ב­כללות, ובאופן כללי "גשמים נמי היינו פרנסה", וכפרש"י8 "שזרעים ופירות גדי­לים מהם (מגשמים) לפרנסת העולם", וב­מערבא מפרטים יותר9, ולכן מנו "פר­נסה" כמפתח בפ"ע, דאף שבכללות הרי גשמים הם המקור לפרנסת העולם, מ"מ כיון שבפרטיות יש פרנסה שאינה ע"י גשמים (וכן לאידך, יש גשמים כאלו שאינם נוגעים לפרנסה באופן ישר, שאינם יורדין במדה ראוי'10 שיהיו זרעים ופירות גדילים מהם11), לכן חשבי "פר­נסה" בפ"ע.

אבל לא משמע כן מסגנון דברי הגמ' "ור' יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא אמר לך כו'", דפשטות הלשון מורה שיש כאן פלוגתא והן שתי דיעות בענין זה.

ב. וי"ל בביאור סברת הפלוגתא, ב­הקדים תירוץ קושיית המפרשים12 על דברי ר"י "אמר לך גשמים נמי היינו פרנסה", דר"י גופי' אמר לקמן13 "מטר בשביל יחיד פרנסה בשביל רבים, מטר בשביל יחיד דכתיב יפתח ה' לך את

אוצרו הטוב לתת מטר ארצך, פרנסה בשביל רבים דכתיב14 הנני ממטיר לכם לחם", הרי דגם לר"י מטר ופרנסה תרי מילי נינהו.

ויש לומר, ע"פ מ"ש רש"י בפי' דברי הגמ' שם15 "מטר בשביל יחיד, שאם א"צ מטר אלא לאדם אחד כגון שזרע אחר זמן זריעת בני אדם או שדר בעיר שכולה נכרים וצריך למטר בא בזכותו, ופרנסה שפע טובה ומחי' לכל העולם אינו בא לעולם בזכות אחד אלא בשביל רבים, שאם רבים צריכין שובע שתשלח ברכה בתבואה הקב"ה עושה אם זכו, אבל יחיד הצריך שיתברכו תבואות שלו אין הקב"ה משנה בעבורו דין השנה אלא כפי בר­כותי', ואע"פ שמוריד בשביל יחיד מטר זה להשביח תבואותיו שלא יהו גרועות משל אחרים אבל לעשות שדהו כשדה שו­בע לא".

ולפ"ז מובן דהכוונה ב"פרנסה" שם היא לשפע מיוחד שהוא באופן דשובע, וא"כ מובן דרק באופן זה פרנסה ומטר ב' מילי נינהו.

ובחדא"ג מהרש"א שם מפרש "מטר שהוא אינו אלא צורך הפרנסה והוא ניתן בטבע מן השמים אם יש בה צורך ליחיד ניתן לו בזכותו, אבל פרנסה גופי' בענין שתבא מן השמים כגון המן והבאר הוא דבר ניסי ולא בא רק בשביל רבים".

ועפ"ז הי' אפשר לבאר החילוק בין דעת ר"י ובני מערבא, דר"י דקאמר "גש­מים נמי היינו פרנסה" מדבר בפרנסה רגילה, לא באופן של שובע מיוחד, ולא פרנסה הבאה באופן גלוי מלמעלה, ואילו במערבא דחשבי פרנסה בפ"ע, קאי בפר­נסה שהיא השפעה מיוחדת מאת הקב"ה שאינה באה אלא בשביל רבים.

אבל לפי זה עדיין קשה קושיית הגמ' "ור' יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא", היינו מדוע חשב ר"י רק פרנסה הנכללת בגשמים (ואין כאן אלא ג' מפתחות), ולא חשיב גם מפתח זה של פרנסה שאינה נכללת ב"גשמים", והוא מפתח בפ"ע שבא מה' ולא נמסר ביד שליח?

ג. ולכן נ"ל דר"י ובני מערבא מדב­רים שניהם אודות אותו סוג "פרנסה", אלא דפליגי בסברא אם "פרנסה" צריכה "מפתח" מיוחד, או נכללת בה"מפתח" דגשמים.

וביאור הדברים:

"גשמים" ו"פרנסה" בדרך כלל, הם תוארים להשפעת מזון וצרכי האדם, וה­חילוק ביניהם הוא, ד"גשמים" מורה על השפעת הפרנסה מלמעלה, "ונתתי16 גש­מיכם בעתם", ואילו התואר "פרנסה" בדרך כלל בא לתאר את קבלת ההשפעה, שהאדם מתפרנס וניזון מהשפעה זו. וכן הוא גם בפשטות, שה"גשמים" באים מל­מעלה ופועלים צמיחה וכו', משא"כ "פרנסה" באה ע"י עבודת ופעולת האדם, חרישה זריעה וקצירה כו'.

ולפי זה, החילוק בין ר"י ובני מערבא הוא, דר"י מדבר ע"ד ה"מפתחות" של הדברים כפי שהם באים מאת הקב"ה, הנותן, ולכן חשיב רק "גשמים" ולא פר­נסה (שאין פרנסה השפעת הקב"ה מצ"ע, אלא זוהי עבודת האדם שהשפעת הקב"ה תתקבל אצלו); ואילו במערבא מדברים גם כפי שהוא מצד המקבל, כפי שהש­

פעת המזון נעשית "פרנסה", ולכן חשבו גם "פרנסה".

[ולפי ביאור זה, מובנת גם ההתאמה למספר המפתחות, דלר"י יש ג' מפתחות, ולמערבא יש ד'17: החילוק בין אות ג' לאות ד' הוא (כדאיתא בגמ'18) — "גמול דלים", היינו שאות ג' מורה על הגורם ההשפעה ה"גומל חסדים"18, ואות ד' מו­רה על ה"דלים", מקבלי ההשפעה. ומזה מובן גם בנוגע להגימטריא של אותיות אלו — מספר ג' ומספר ד', דמספר ג' מורה על הנתינה, כמו שהוא מצד הנותן ("גומל"), ואילו ד' מורה כפי שהוא מצד המקבל (ה"דלים")19].

ד. אך עדיין צריך ביאור, שהרי תוכן המבואר בסוגיא זו הוא ע"ד "מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח", היינו, שגדר "מפתחות" אלה הוא שכולם באים מאת הקב"ה, ואין יד "ממוצע" באמצע, וא"כ מהו הפירוש ש"במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה", שחשבו "פרנסה" למפתח בפ"ע כיון שפרנסה הוא דבר התלוי ושייך לעבודת האדם (ולכן אינו פרט במפתח ד"גשמים") — דלפ"ז איך אפשר לומר שזהו "מפתח" שהוא רק בידו של הקב"ה?

ויש לבאר זה בהקדם מה שביארו חז"ל20 לענין ירידת גשמים שבאים מל­מעלה, שא' מהטעמים לכך הוא בכדי "שיהו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה". כלומר, זה שפרנסתם של הבריות תלוי' בגשמים הבאים מלמעלה ולא בדבר שיש בידי האדם עצמו לעשות (כמו בארץ מצרים, שהשקאת השדות היא "ברג­לך"21), פועל בהם הכרה כדבעי שכל פר­נסתם וחיותם (ולא רק הגשמים) היא ע"י הקב"ה עצמו.

[וזוהי גם מעלת ארץ ישראל על שאר הארצות, ש"א"י משקה אותה הקב"ה בעצמו, וכל העולם כולו ע"י שליח"22, שבארץ ישראל ניכר בגלוי שכל השפעת החיות מלמעלה היא אך ורק ע"י הקב"ה, משא"כ בחו"ל אפשר לטעות23 שיש תפי­סת מקום גם ל"שליח", וגם לכשרונות ומעלות האדם כו']24.

ומזה מובן גם לעניננו, דזה שמפתח גשמים לא נמסר ליד שליח (ו"גשמים נמי היינו פרנסה"), פירושו, שבאמת כל פר­נסת האדם היא אך ורק מהקב"ה, באופן שאין תפיסת מקום לשום דבר שחוץ ממנו, וגם לא ללבושי הטבע שהאדם עושה כדי שעל ידם יוכל לקבל את פרנסתו מהקב"ה. וזה ש"יצא אדם לפעלו

ולעבודתו עדי ערב"25 בעסק הפרנסה, הוא אך כדי לקיים ציווי הקב"ה "וברכך26 ה' אלקיך בכל אשר תעשה", "ששת27 ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך".

ועוד זאת: לא זו בלבד שהאדם יודע שעצם ההשפעה באה רק מלמעלה, "בר­כת28 ה' היא תעשיר", וכל מעשיו אינם אלא29 "כלי קבלה" לברכת השם (ע"ד כלי השמן דנס אלישע30, שכל ענינם הי' רק להכיל השמן הנסי), אלא יתר על כן, שגם ה"כלים" אין להם חשיבות אפי' בתור "כלים" (ולבושים) להכיל ברכת ה', ואינו עושה אותם אלא מחמת ציווי הקב"ה, וא"כ הרי הם טפלים לגמרי לברכת השם, שהיא ברכה שלמעלה מדרך הטבע לגמרי.

ה. אמנם הכרה זו גופא אפ"ל בב' אופנים31:

א) מעשי האדם ולבושי הטבע אין להם חשיבות כלל. דכשם שבהנהגה נסית נראה ונגלה בפועל שחוקי הטבע אין להם מציאות כלל — הרי באותו האופן ממש הוא גם כאשר ההשפעה מהקב"ה באה ע"י לבושי הטבע, וכמו המן שירד32 מן השמים33;

ב) אף שמעשי האדם והכלי שעושה אין להם תפיסת מקום מצד עצמם ועושה זאת רק מפני ציווי ה', הרי מחמת ציווי ה' גופא יש להם חשיבות, שעל ידם מתקיים רצונו יתברך.

בסגנון אחר: האמונה שלו היא בוד­אות גמורה שהכל בא רק מהקב"ה, ובמילא הרי הוא בבטחון גמור בהקב"ה שהוא יתן לו הכל מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, אבל גם ענין זה ש­הקב"ה ציוה שיעשה מעשה בזה בטבע, הוא יודע שגם זה בכוונה מכוונת, והיינו לידע ולהכיר שגם הטבע עצמו ועשיית האדם בזה, באים מאתו ית', מלבד עצם ההשפעה שבאה מהקב"ה.

וי"ל שהם ב' האופנים אם המפתח של פרנסה נחשב למפתח בפ"ע, או שהוא בכלל מפתח גשמים:

לר"י "גשמים (נמי) היינו פרנסה", כי כל לבושי הטבע וכן מעשי האדם שבזה, אין להם תפיסת מקום כלל — והא קמ"ל, שביחס לענין הפרנסה כל מעשיו בזה הם פרט בהשפעת הקב"ה להאדם;

ו"מערבא אמרי אף פרנסה דכתיב פותח את ידיך וגו'", והיינו שגם מעשי האדם בזה באים מהקב"ה והוא ענין בפ"ע. וגם זה נוגע לידיעת והכרת האדם, שלבושי הטבע ועשיית האדם אינם רק דבר שאין לו מציאות בפ"ע, כ"א זה גופא בא מהקב"ה.

ו. ולפי זה מבואר גם הקשר לבעלי הפלוגתא:

אמרו חז"ל34 "הרואה יוחנן בחלום נסי נסים נעשו לו" (דשם שיש בו נו"ן א' הרי זה מורה על נס, ושם שיש בו יותר מנו"ן א' הרי זה מורה על הרבה נסים35). ולכן ס"ל לר"י36, דפרנסה נכללת בגשמים, כי מצד דרגתו, "נסי נסים", ה"ה רואה בכל ענין שבעולם רק את הנס שבזה. וזהו ענין "נסי נסים", שהנס אינו רק בדבר שנראה בו בגלוי שידוד מערכות הטבע, אלא שגם בהנהגת הטבע, הרי מצד דרגת ר' יוחנן הרי הוא בפנימיות רק נס הבא מלמעלה.

אמנם "במערבא אמרי" דמפתח של גשמים הוא מפתח בפ"ע, ד"מערבא", פירושו מקום מסויים בעולם, וארז"ל37 שכינה במערב. והיינו שאף ש"מלא כל הארץ כבודו"38 וארז"ל39 לית אתר פנוי מיני', שכל מציאות המקום בטל אליו ית', מ"מ "שכינה במערב", ש"מקום" זה יש בו השראה מיוחדת, עד שמציאות המקום גופא הוא אלקות40. ולכן בני "מערבא" ס"ל שגם לבושי הטבע, "פרנסה", הם ענין בפ"ע שהוא בידו של הקב"ה41.

ז. ח"י אלול — יום הולדת שני המ­אורות הגדולים, הבעש"ט ואדה"ז42 — חל ברוב השנים בשבוע (או בש"ק) דפ' תבא43. וענינם של שני בעלי יום ההולדת, מתאים לב' אופני עבודת ה' הנ"ל: ע"י הבעש"ט בתורת החסידות הכללית; וע"י אדמו"ר הזקן בתורת חסידות חב"ד44:

החידוש שנתגלה ע"י הבעש"ט בתורת החסידות הכללית הוא — תוספת חיות כללי בקיום התומ"צ. ולכן א' מהענינים שהודגשו בתורת החסידות הכללית הוא

ענין האמונה, "וצדיק באמונתו יחי'"45. הרי אמונה זו היא כללית ובבחי' מקיף, והיינו דגם כשהאמונה היא באופן כזה שאינה בבחי' מקיף ממש (שאין לה פעולה על האדם — וגנבא אפום מח­תרתא רחמנא קריא46), אלא פועלת חיות בכל עניניו, ועד להנהגה בפועל, הרי כל הכחות שלו אינם ענין בפ"ע אלא פרט בגילוי האמונה.

ואדמו"ר הזקן בגילוי תורת חסידות חב"ד חידש (בהמשך לגילוי תורת ה­חסידות הכללית של הבעש"ט), שלא רק שנקודת האמונה תורגש גם בחב"ד וכו', אלא שזה נעשה גם ענין בפ"ע, שכל מציאות חב"ד (שכל) שבנפשו הוא שמשיג אלקות, ועד"ז במדות שבלב שמציאותם היא לא רק מקום גילוי נקודת האמונה (פרט בגילוי האמונה), אלא שזהו מצי­אותם גופא, אהבת ה' ויראת ה'.

וגם זה הוא בהתאם לגילוי אחדות ה'47 כפי שנתגלה ע"י הבעש"ט וכפי ש­נמשך ונתגלה ע"י אדמו"ר הזקן:

ע"י הבעש"ט נתגלה הענין ד"אין עוד מלבדו"48 שאין שום מציאות זולתו ית', וכן נרגש גם בעבודת ה', שאין תפיסת מקום לעבודתו, אלא כל כולו הוא גילוי נקודת האמונה שבנפשו שישנו בכ"א מ­ישראל מצד נשמתו, שלמעלה ממציאות האדם;

וע"י אדמו"ר הזקן נתגלה הענין ד­אחדות ה' גם כמו שהוא מצד העולם, שלא רק שמציאות העולם אינה בסתירה לאחדותו ית', אלא שע"י העולם מתגלה העומק דה' אחד, שמציאות העולם מיו­חדת בו ית', וכמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה לאדמו"ר הזקן.

וכן הוא גם בעבודת האדם, שלא רק שכל כחות שלו הם בהתאם לנקודת האמונה בה' אחד, אלא דזהו כל מציאות השכל שבו, שהשכל עצמו מצד ענינו מכיר ומרגיש אחדות ה' מצד מציאותו גופא, כי מציאות השכל גופא אינו דבר הנפרד ממנו ית'. וכן הוא בכל כחות נפשו.

ודבר זה בא דוקא ע"י יגיעת ועבודת האדם, עבודה בכח עצמו דוקא, להבין ול­השיג אחדות ה' גם בשכלו ועד לשכל שבנפשו הבהמית, וע"י התבוננות הרי זה נמשך גם במדותיו, אהבת ה' ויראת ה', באופן שהאהבה והיראה שייכות למצי­אות המדות שבלב, וכן הוא בכל כחות נפשו, שנראה וניכר שאמיתית המציאות של כל כח שבנפש מהותו הוא אלקות.

וע"י יפוצו מעינותיך (של הבעש"ט) חוצה49, שנעשה (בעיקר) ע"י המשכתו בחב"ד שבנפש בתורת חסידות חב"ד, ו­ממנה למדות ולבא פליג לכולא שייפין50, קאתי מר דא מלכא משיחא49, ותיכף ומיד ממש.

(משיחת ש"פ בלק תשמ"א)