95

ויראתו; שכל — התבוננות בגדלות ה'; מחשבות ודיבורים קדושים, וכן מעשים טובים) — אלא כאילו שהעבודה בכל חלקי נפשו היא רק מה שהם "אמצעי" שעל ידם מתגלים בעולם ענינים אלו כפי שהן אצלו ית': "המדות במדותיו ית', מה הוא רחום וכו'", שמדת הרחמים דהאדם היא תוצאה והמשך לרחמי הקב"ה; "ה­שכל. . הוא עיון התורה", לא השגת האדם בגדלות הא­ל, אלא מה שחכמתו ית' מתגלית בשכלו; "הדיבור. . ואשים דברי בפיך, ודברי אשר שמתי בפיך", כלומר, אין הם דיבורי האדם, אלא מה שהקב"ה שם דבריו ית' בפי האדם38; "והמעשה הוא מעשה הצדקה. . כי ששת ימים עשה ה' וכו'", דמעשי האדם הם גילוי וביטוי כח מעשה הקב"ה, ש­ענינו "להחיות רוח שפלים. . ששת ימים עשה ה' וכו'".

וטעם הדבר39, לפי שזהו תוכן עבודת תשובה עילאה, שמתגלה באדם דביקות זו כפי שנשמתו "היתה מיוחדת בו ית'. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", דבהיותה במקורה, "חלק משם הוי' ב"ה ממש", הרי כל עניני' הם רק גילוי אלקות. וענין זה צריכים להמשיך במציאות האדם גו­פא, וזהו שמפרט אדה"ז ענין דביקות זו בכל חלקי הנפש, כנ"ל.

ו. ע"פ כל הנ"ל מבואר היטב פירוש אאמו"ר שנקט כל ג' הדרגות שביראה, ובפרט פירוש הב', שהן בג' הדרגות ד­בינה (מוח) ז"א (לב) ומלכות:

כיון שתוכן העבודה דתשובה עילאה הוא "תכלית הדביקות והיחוד", ובאופן שהביטול חודר במציאות האדם, הרי מו­בן, שאי אפשר שישאר שום ענין ומקום באדם שאין בו ביטול זה [וע"ד המבואר בהמשך הפרק, שהאהבה דבכל נפשך היא באופן שכל חלקי הנפש נעשים דבו­קים בו ית'].

ומזה מובן גם בנוגע לפעולת המוחין במדות, שתוכנה הוא המשכת הביטול במציאות האדם (כנ"ל) — שפעולתה צ"ל נרגשת בכל חלקי המדה (עד ל"מלכות" שבה)40, דאל"כ ישאר חלק ממנה שלא נר­גש בו "תכלית הדביקות והיחוד" בו ית'41.

(משיחת ש"פ בשלח תשל"א)


38) ראה תו"א ר"פ וישב (כז, ב). ר"פ יתרו (סז, ב). לקו"ת פקודי (ו, א). נשא (כה, ב). ועוד.

39) ועיין גם אגה"ת מהד"ק (בהוצאת קה"ת (תשמ"ב) ע' תקיט­תקכג). — וראה גם לקמן ע' 98 ואילך ס"ד­ו. ע' 105 ס"ג ואילך.

40) וזהו החילוק בין המבואר בח"א שם, דשם קאי בעבודה רגילה, שמצד "טבע" המוחין פעולתם היא רק במוחין שבמדות וגם בעצם המדה עצמה, אבל לא ב"מלכות" דהמדה (שזהו כמו שהמדה פועלת למטה ממנה) — ולכן לא נקט שם "בושה" שכנגד "מלכות";

משא"כ באגה"ת כאן קאי בעבודה דתשובה עילאה, "יחוד נפלא כמו שהיתה. . בטרם שנפחה כו'", ולכן ה"ז חודר בכל חלקי המדה, עד ל"מל­כות" שבה.

[ויש לומר, שזוהי כוונת אאמו"ר במ"ש ש"בו­שה" היא כנגד מררי "שלא כתיב בו נשיאת ראש", לרמז שכאן ישנה המשכת המוחין גם בחלק המדה שע"ד הרגיל לא נרגשת שם פעולת המוחין ("לא כתיב בו נשיאת ראש")].

41) ויש לומר הטעם שמפרט הדרגות דיראה דוקא, כי כאן נוגע בעיקר ענין הביטול שמצד ה­מוחין, וזהו בעיקר ביראה שענינה ביטול (משא"כ אהבה שהיא "יש") — ראה תו"א בהוספות קיד, ד. ועוד.

ולהעיר שגם באהבה נקט כאן ג' לשונות — (א) אהבה (ב) טבעית (ג) המסותרת [או: אהבה (א) טבעית (ב) המסותרת (ג) לבד]. ואכ"מ.