222

ולמה לא אשתמיט שום פוסק לומר, אשר השיעור י"ב פשיטי בזמן מהרא"י הוא שיעור בינוני והעני פוחת ממנו4. ולכן נראה לומר אשר, אפילו לדעת המג"א, השיעור י"ב פשיטי הוא השיעור למטה, היינו שאין לפחות הימנו5.

* * *

והנה רבינו בשולחנו (סו"ס של"ד) כתב השיעור של י"ח ושל י"ב פשיטי, ולא העתיק דעת המג"א שמשתנה השיעור של י"ח פשיטי לפי מחיר הכבשים. ואדרבה מסיים שם בענין איך לשער זה במטבעות שלנו — שמזה ברור, שסבירא לי' אשר גם בזמננו לא נשתנה השיעור של ח"י פשיטי.

וקושיית המג"א הנ"ל שעלי' יסד פסק דינו שתלוי השיעור במחיר הכבשים —


4) בס' חסד לאברהם (מעין ד' נהר מ"ה) כותב שיכול לפדות תענית (של יום ולילה. כן מוכח שם) בנתינת איסר אחד לצדקה. והוא דלא כפוסקים הנ"ל. וצע"ג.

ומדי דברי — עוד דבר חידוש נמצא בחסד לאברהם שם. והוא — אשר עד שבעת ימים ד' שעות מ"ח רגעים יכול אדם לחיות בלא אכו"ש. ולא מצאתי לע"ע מי שיעיר שיש חולק על הרמב"ם (הל' שבועות פ"ה ה"כ) שכתב שרק פחות משבעת ימים יכול אדם להתענות.

5) הטעם לקביעות שיעור י"ב פשיטי בחלוף תענית של תשובה, אולי אפשר לומר:

מספר תעניות של תשובה, בכלל — הוא ארבעים יום וכמ"ש בחסד לאברהם שם (עיי"ש טעמו) — ועייג"כ בשו"ע או"ח סי' תקס"ח ס"ד ובנ"כ שם.

— וי"ל שזהו שמצינו כמה פעמים בש"ס שהתענו ארבעים תעניות דוקא (מו"ק כה, א. ב"מ לג, א. שם פה, א — עיי"ש הגהות הרש"ל). וע"פ מ"ש (חסל"א ושו"ע שם) אשר תענית ג' ימים רצופים נחשב כתענית מ' יום יש להעיר ג"כ מתענית אסתר. —

וענין התשובה בכלל ותענית של תשובה בפרט הוא חלוף המיתה, וכמרז"ל (ירושלמי מכות פ"ב סוף ה"ו) שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו א"ל הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקוב"ה כו' א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו. וראה ג"כ ברכות יז, א. פי' הרמב"ן על התורה (ויקרא א, ט) ועוד.

וכשרצו חכמים לקבוע כופר נפש בשביל כל אדם, הן גדול הן קטן ואפילו עבד ואפילו שפחה, סכום שאין לפחות הימנו — אסמכוה אדאורייתא, שמצינו עד"ז בדין תורה קנס השוה בין גדול בין קטן, זכר ונקבה והוא שלשים שקלים של עבד ואמה שנהרגו (שמות כא, לב). וע"פ החשבון של ל' שקלים לארבעים תעניות נמצא חלוף תענית יום אחד הוא ג' רבעי שקל, י"ח מעה — שהם י"ב פשיטי ע"פ חשבון המג"א.

— (ע"פ המבואר בסהמ"צ להצ"צ מצות יעוד או פדיון אמה העברי' מובן ביותר שייכות החטא והכופר הנ"ל לקנס עבד כנעני דוקא. ואכ"מ). —

עוד אפשר לומר: ענין התענית, ע"פ פשוט, היינו הצער מהעדר האכילה ושתי'. ואף שמתירים לזה להחליף בממון, עכ"פ חייבוהו לתת לצדקה לא פחות משווי של סעודות יום זה, אפילו אם מצטער כצער התענית גם בסכום קטן מזה. אלא מתוך שהקילו עליו שאינו מתענה, החמירו עליו בשיעור הסעודות שנותן חלופם, היינו דמשערינן ביום שנצטוה לענגו — יום השבת — שאוכל ג' סעודות. ושווי סעודה חשובה, אף שאין שיעור למעלה, מצינו לה שיעור למטה: שוה דינר (ב"ב קמו, א). נמצא חלוף ג' סעודות — ג' דנרי, שהם י"ב פשיטי כנ"ל.

והנה כ"ז הוא לפי חשבון המג"א, אשר גדול פולניש שויו מעה. אבל לדעת רבינו שהוא פחות קצת ממעה צ"ע טעם השיעור י"ב פשיטי.