הערות וביאורים לאגרת התשובה

220

(נדפסו בסוף אגה"ת — קה"ת, תשכ"ח*)

אגרת התשובה: נקרא ג"כ לקו"א ח"ג, סש"ב ח"ג (לקו"ת ביאור לד"ה לבבתני סוס"ה), תניא קטן (בהקדמת המו"ל בהוצאת שקלאב תקס"ו שכן "נקראת במדינתנו").

פרק ג'

שאלה: כתב רבינו הזקן (אגרת התשובה פ"ג) בשם הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה1 ערך ח"י ג"פ. ובבקשה לענות כמה הוא שיעור זה בזמננו.

תשובה: א. מקור דברי רבינו הם בשו"ע או"ח סי' של"ד סכ"ו בהגהת הרמ"א. וז"ל בהנוגע לעניננו: ואם עבר וחילל (שבת) צריך להתענות מ' יום כו' ויתן במקום חטאת י"ח פשיטים2 לצדקה ואם ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום י"ב פשיטים לצדקה. וכתב ע"ז במגן אברהם בשם הלבוש שכל פשיט הוא כמו גדול וחצי פולניש3. וע"פ ערך זה י"ב פשיטים הם י"ח גדולי פולניש, כמ"ש רבינו באגרת התשובה.

221

וערכם במטבעות זמננו עפמ"ש רבינו בשו"ע שלו סו"ס של"ד, אשר י"ח פשיטים הם שיעור סלע של תורה וא"כ י"ח ג"פ הם שני שליש סלע של תורה. ושיעור הסלע ידוע בכל מדינה ומדינה ע"י הסכום שבו פודין את הבכור במדינה זו, ואשר שויו הוא חמשת סלעים. אלא שבפדיון הבן מחמירין בשעורו כיון שהוא מצות עשה מן התורה, משא"כ בנדון דידן.

* * *

ב. ועדיין צריך בירור אם שעורים אלו שווים הם בכל זמן ובכל מקום.

והנה מלשון רבינו בשולחנו ובאגרת התשובה משמע בפשיטות, אשר שיעורים אלו — הן השיעור שבמקום חטאת הן פדיית התענית — שווים הם בכל הזמנים אלא שהעשיר יוסיף לפי עשרו. ויש לברר דעתו בזה כיון שהמג"א (סי' של"ד ס"ק ל"ד), — ואחריו החזיק במחצית השקל וחיי אדם — חולק ע"ז. וכ"מ דעת החתם סופר (שו"ת חלק יו"ד סי' קנ"ה).

* * *

דהנה במג"א הקשה על מ"ש ברמ"א (בשם מהרא"י) השעור בחלוף החטאת י"ח פשיטי — שהם ע"פ חשבון המג"א כ"ז מעה כסף — שהרי בחטאת יוצא ידי חובתו גם אם הביא חטאת אשר שוי' היא דנקא היינו מעה אחת וכדאיתא בזבחים (מח, א) — ומזה בא לידי מסקנא אשר שיעור המעות שנותן חלף החטאת תלוי במחיר כבש בזמן החוטא. ובזמן הש"ס הי' מחיר כבש דנקא, אבל בזמן מהרא"י נתייקרו ועלו עד כ"ז מעה.

וא"כ בזמננו צריך לתת שיעור מעות שהוא מחיר כבש במדינת החוטא.

— כן משמע מסתימת ל' המג"א, ואין משערין בארץ ישראל. ואף שבזמן ביהמ"ק היו מביאים כבשים מחברון (מנחות פז, א), הרי כל הארצות היו כשרות לזה, אלא שבחברון היו מובחרים —

ולכאורה כיון אשר השיעור של י"ב פשיטי — חלוף התענית — בחדא מחתא נקטי' עם שיעור הנ"ל — י"ל, שלדעת המג"א, גם שיעור זה תלוי בזמן ומקום. והיינו שאומדים דעתו של אדם בזמן ומקום שנמצא, שיהי' שקול אצלו צער הפסד סכום זה כנגד צער התענית, וע"ד מ"ש במג"א סי' תקס"ח ס"ק י"ב.

אלא דלפי טעם זה קשה, דאם כן, אף שלא קבעו בזה שיעור למעלה והעשיר צריך להוסיף לפי עשרו, הנה גם למטה אין שייך לומר שיעור בזה, דפשיטא דבכל דור ישנם עניים מרודים דהפסד ממון מעט קשה עליהם יותר מצער תענית.

222

ולמה לא אשתמיט שום פוסק לומר, אשר השיעור י"ב פשיטי בזמן מהרא"י הוא שיעור בינוני והעני פוחת ממנו4. ולכן נראה לומר אשר, אפילו לדעת המג"א, השיעור י"ב פשיטי הוא השיעור למטה, היינו שאין לפחות הימנו5.

* * *

והנה רבינו בשולחנו (סו"ס של"ד) כתב השיעור של י"ח ושל י"ב פשיטי, ולא העתיק דעת המג"א שמשתנה השיעור של י"ח פשיטי לפי מחיר הכבשים. ואדרבה מסיים שם בענין איך לשער זה במטבעות שלנו — שמזה ברור, שסבירא לי' אשר גם בזמננו לא נשתנה השיעור של ח"י פשיטי.

וקושיית המג"א הנ"ל שעלי' יסד פסק דינו שתלוי השיעור במחיר הכבשים —

223

מתרץ רבינו בתיבות שהוסיף "והוא (י"ח פשיטי) שיעור סלע של תורה". ותו לא קשיא למה מחייבים אותו י"ח פשיטי כיון שבחטאת בת דנקא סגי — דבת דנקא סגי כדי שלא יקרא עבריין, אבל סתם חטאת הוא בסלע דוקא, וכמ"ש בתוד"ה מכלל (כריתות י, ב). וברש"י מנחות (קז, ב) בתושבע"פ כך הוא (ועיין לח"מ הל' מעה"ק פט"ז ה"ד)6. — וכיון שנפל היסוד, תו אין ראי' לדין המג"א שמשתנה שיעור זה של י"ח פשיטי —

ולא עוד אלא דלפי פס"ד המג"א, אשר שיעור הממון חלף החטאת תלוי במחיר הכבשים, קשה:

א) איך סתמו הפוסקים, דבריהם ולא פירשו דין זה.

ב) אם נאמר — כדעת רבינו — אשר הסכום בחילוף החטאת קבוע הוא — מובן מה שפירשו הפוסקים שיעורו במטבע מדינתם ועם כל זה פס"ד הוא לכל המדינות, כי בכל מקום שיתן החוטא י"ח פשיטי יצא, ואין נפ"מ באיזה מדינה הוא דר. — אבל, לדעת המג"א, הרי אפילו בזמן מור"ם, שהוא הנותן שיעור זה של י"ח פשיטי, אין דינו אלא בשביל הסמוכים לו, שמחיר הכבש הי' במקומם י"ח פשיטי, ובודאי המחיר משתנה מעיר לעיר ובפרט ממדינה למדינה. ואיך כתב השיעור בספר הוראה לרבים.

ג) מור"ם שהוא המשער י"ח פשיטי — כמובא בפסקי מהרא"י — הוא כנראה מהר"ם מרוטנברג שכתב שו"ת שלו בראשית אלף הששי באשכנז.

פסקי מהרא"י שהביא שיעור זה נכתבו כמאתים שנה אחרי זה באוסטריא.

הגהות הרמ"א, שהעתיק ג"כ השיעור, נכתבו יותר ממאה שנה אחרי פסקי מהרא"י בפולין.

ואיך אפשר אשר למרות זמן ארוך זה ושינוי המדינות הי' מחיר הכבש י"ח פשיטי כמו בזמן מור"ם, לא פחות ולא יותר!

א) שאלה: במ"ש באגרת התשובה לאדמו"ר הזקן פ"ג: וגם יכול לאכול מעט כג'

224

שעות לפני נ"ה. ומקשה דהא אסור לאכול לפני נ"ה כמ"ש בבאה"ט לשו"ע או"ח סתקפ"א סקי"ב ע"פ הזוהר וכתהאריז"ל.

מענה: באכילה לפני עמוד השחר יש ג' עניני אסור. א) אסור אכילה לפני תפילת שחרית וסמכוהו על מש"נ לא תאכלו על הדם (ברכות י, ב). ובזה מדבר בשו"ע או"ח ספ"ט. וזמן איסור זה מתחיל משהגיע זמן תפילה, היינו עה"ש, ולא קודם — כדמוכח בגמרא שם וכ"ה בפירוש בשו"ע שם ס"ה ושו"ע רבינו שם ס"ה. ולכן אינו שייך למ"ש באגה"ת.

ב) אם מתענה ביום, שאז אוכל ושותה עד עה"ש. אבל אם ישן שינת קבע — אסור. ובזה מדבר בשו"ע או"ח סי' תקס"ד. אבל אם התנה דעת רוב הפוסקים וכ"פ בשו"ע שם דמותר גם לאחר השינה.

ג) איסור תוספת כח בסט"א, וכמו שהאריך בזוהר ח"ב רטו, ב. ובזמן האיסור הנה לד"ה ישנו לאיסור זה משהגיע זמן התפילה, וכנ"ל בא'. לד"ה אינו לאסור קודם שעלה עה"ש אם לא ישן עדיין או שישן פחות משתין נשמי (מדמסביר בזהר שם: וע"ד טעים טעמא דמותא). אבל אם ישן וקם מחצות לילה ואילך י"א דאסור גם קודם שעלה ע"ה (מג"א ספ"ט סקי"ד, ומסתייע מהרח"ו. מ"ח מסכת חצות רפ"ז. וכ"כ באור החמה לזוהר שם בשם הרח"ו. ובניצוצי אורות שם). וי"א דמותר כי זמן איסור זה הוא כמש"נ בש"ס משהגיע זמן התפילה (שו"ת השיב משה או"ח ו', ומסתייע ממ"ש בסי' האריז"ל להר"ש מראשקוב בסוף סדר הלימוד באשמורת, שכן עשה מהרח"ו, וממ"ש מהרי"ל ורמ"א בשו"ע או"ח סתקפ"א, ודלא כמ"ש בבאה"ט). וגם לדברי האוסרים מותר באם עושה לרפואה, לכוון דעתו וכיו"ב (ניצוצי אורות שם. באה"ט ואשל אברהם באו"ח ספ"ט בשם שו"ת שב יעקב ועוד).

והנה רבינו הזקן באגה"ת מבאר שאם יתנה אזי יחשב היום לתענית אף שיאכל בלילה. ואינו מדבר — בנוגע לאיסור הזוהר — כאיזה שיטה פוסק, אבל, בכל אופן, גם לשיטת האוסרים יש כמה אופנים דמתירין וכנ"ל. ובזה מדבר באגה"ת.

הערה: א) דעת אדה"ז במחלוקת זו לכאורה יש לברר להיתר, ממה שבשו"ע שלו חאו"ח ספ"ט ס"ה אף שהביא דעת המג"א לענין אכילה שלא לגאווה כו', לא העתיק מש"כ המג"א שאסור לאכול מחצות לילה ואילך. אף דאינו דומה לגמרי, כי זהו דין חדש לגמרי. ב) מה שהצריך באגה"ת שם להפסיק שלש שעות לפני עה"ש — צ"ע, ואכ"מ.

באשל אברהם — להרה"צ מבוטשאטש — מהד"ת או"ח ספ"ט סובר, דאסור לאכול קודם עה"ש, רק אם יהי' ניעור עד זמן התפלה, משא"כ אם ילך לישון עוה"פ קודם עה"ש.

225

במה שהעיר כת"ר באגה"ת לאדה"ז פ"ג "כג' שעות לפני נ"ה" — כבר עמדו ע"ז קמאי מחסידים הראשונים ולא שמעתי ביאור בזה. ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (לר"ש גרינפעלד. ברדיאב תרצ"ט) (סי' לד, עה) פי' בזה דבמדינת ליטא זהו זמן עה"ש או חצי שעה לפני זה. ובמחכ"ת אין דבריו מחוורין כ"כ.

ואואפ"ל: הא ד"התנה" מהני — כמש"כ באגה"ת — הוא מהירושלמי. ולפי גירסת הירושלמי באותה ברייתא (תענית פ"א ה"ד) רשב"ג (במקום ראב"ש בבבלי). והכלל לכמה פוסקים (הובאו ביד מלאכי) דהלכה כרשב"ג לגבי רבי מותר רק עד קריאת הגבר (ודלא כפסק השו"ע סתקס"ד). ולמפרש בתמיד (כו, א) שזמנו שליש הלילה לאחר חצות לילה. ולמסקנת אדה"ז בסידורו שהיום הוא מנה"ח. — הרי זה לערך (וכהל' באגה"ת כג') ג"ש לפני נה"ח.

— ומש"כ בזח"ב (קצה, ב) והובא להלכה בשו"ע או"ח סמ"ז שקרה"ג הוא בחצות לילה — ע"פ המשנה דיומא (כ, א) עכ"צ לחלק בין קרא פ"א לשנה ושילש (ראה שם כא, א). — וצע"ק מרש"י ד"ה ולינה (זבחים כ, א) האי פורתא כו', וראה ג"כ תוד"ה קורין (סוכה נא, ב). ואין הזמ"ג להאריך בכ"ז.

פרק ז'

כי כל קרבן כו' הוא לשם הוי' היא מדת הרחמים אבל לשם אלקים היא מדת הדין אין מקריבין: כמבואר בזהר על פסוק זובח לאלקים יחרם — זח"ג ה, א. — ועפ"ז יומתק לשון רז"ל (מנחות קי, א) לבעל הדין לחלוק. — ומש"כ (מנחות שם) גם שם א­ל, יעויין זח"ג לא, א. קלב, א.

ואף מי שלא עבר על עון כרת כו' הרי בריבוי החטאים יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה: והדוגמא לכך בנגלה הוא מההלכה (שו"ע או"ח שכ"ח י"ד) ששוחטים בשבת בהמה לחולה שיש בו סכנה ואין מאכילים אותו נבלה, אף שאכילת נבלה הוא איסור בעלמא ושחיטה היא בסקילה. משום שעל איסור סקילה יעברו פ"א, ועל אכילת נבלה עובר בכל אכילה (שו"ע רבינו שם מר"ן ומג"א). וי"א (ב"ח, ט"ז) דאפי' באיסור דרבנן ואפי' אם איסורו קל מאד הדין כן.


*) נלקטו — ברובם — מכתבי כ"ק אדמו"ר שליט"א שנדפסו מכבר.

1) דייק רבינו בלשונו תענית של תשובה, כי דוקא תענית של תקוני תשובה יכול לפדות בממון לצדקה אם מצטער הרבה, אבל אם קבל עליו תענית דרך נדר, צריך לקיים נדרו, וכמ"ש בשו"ע או"ח סי' תקס"ח סס"ב.

2) לכאורה פשיט הוא שם מטבע. וצריך חפוש לברר גירסא הנכונה: פשוט — בוא"ו, או פשיט — ביו"ד.

אבל יותר נ"ל שאין זה שם מטבע מיוחדת, אלא פשיט פי' מטבע קטנה וכמ"ש בש"ס כמה פעמים פשיטי. ושווים הוא בכל מקום ומרז"ל לפי ענינו. ובמוסף הערוך (מע' פשט השני) מפרש פשיטי מעות קטנות שאינן נפרטות לאחרות.

ואין להקשות על פי' זה מכתובות (סה, ב. סז, א) דקאמר שם זוזי פשיטי, והכוונה זוז, אף שיש מטבעות קטנות יותר מזוז — ולא קשה, כי כאן פשיטי הוא שם התואר של זוזי. וכאלו אמר: זוז היותר קטן, היינו זוז מדינה ולא זוז צורי. כן אין להקשות מחולין (נד, ב) כפשיטי זוטרתי. ולכאורה ע"פ פי' מוסף הערוך תיבת זוטרתי מיותרת — די"ל אשר מטבעות היותר קטנות — בשווין — שבימיהם, היו שוות במשקלן, שבזה תלוי ערך המטבע, אבל לא היו שוות בגדלן ובעובין. ויש מהן עבות ואי רחבות ויש — רחבות ודקות. ובש"ס חולין שם שמדבר בשיעור רוחב המטבע, מוסיף תיבת זוטרתי לפרש כונתו למטבע היותר קטנה ברוחב מבין הפשיטי גופא. — וזהו שמסיים שם: ומשתכחא ביני פשיטי דפומ­בדיתא.

3) כמה מטבעות בשם גדול נזכרו בפוסקים ואין שיעורם שוה. ע"ד ערך המטבעות — שבדחז"ל ופוסקים — זל"ז ושווים ראה שו"ת חוט השני בסופו, שו"ת צמח צדק חלק יורה דעה סי' רכ"ג ובמקומות שנזכרו שם.

4) בס' חסד לאברהם (מעין ד' נהר מ"ה) כותב שיכול לפדות תענית (של יום ולילה. כן מוכח שם) בנתינת איסר אחד לצדקה. והוא דלא כפוסקים הנ"ל. וצע"ג.

ומדי דברי — עוד דבר חידוש נמצא בחסד לאברהם שם. והוא — אשר עד שבעת ימים ד' שעות מ"ח רגעים יכול אדם לחיות בלא אכו"ש. ולא מצאתי לע"ע מי שיעיר שיש חולק על הרמב"ם (הל' שבועות פ"ה ה"כ) שכתב שרק פחות משבעת ימים יכול אדם להתענות.

5) הטעם לקביעות שיעור י"ב פשיטי בחלוף תענית של תשובה, אולי אפשר לומר:

מספר תעניות של תשובה, בכלל — הוא ארבעים יום וכמ"ש בחסד לאברהם שם (עיי"ש טעמו) — ועייג"כ בשו"ע או"ח סי' תקס"ח ס"ד ובנ"כ שם.

— וי"ל שזהו שמצינו כמה פעמים בש"ס שהתענו ארבעים תעניות דוקא (מו"ק כה, א. ב"מ לג, א. שם פה, א — עיי"ש הגהות הרש"ל). וע"פ מ"ש (חסל"א ושו"ע שם) אשר תענית ג' ימים רצופים נחשב כתענית מ' יום יש להעיר ג"כ מתענית אסתר. —

וענין התשובה בכלל ותענית של תשובה בפרט הוא חלוף המיתה, וכמרז"ל (ירושלמי מכות פ"ב סוף ה"ו) שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו א"ל הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקוב"ה כו' א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו. וראה ג"כ ברכות יז, א. פי' הרמב"ן על התורה (ויקרא א, ט) ועוד.

וכשרצו חכמים לקבוע כופר נפש בשביל כל אדם, הן גדול הן קטן ואפילו עבד ואפילו שפחה, סכום שאין לפחות הימנו — אסמכוה אדאורייתא, שמצינו עד"ז בדין תורה קנס השוה בין גדול בין קטן, זכר ונקבה והוא שלשים שקלים של עבד ואמה שנהרגו (שמות כא, לב). וע"פ החשבון של ל' שקלים לארבעים תעניות נמצא חלוף תענית יום אחד הוא ג' רבעי שקל, י"ח מעה — שהם י"ב פשיטי ע"פ חשבון המג"א.

— (ע"פ המבואר בסהמ"צ להצ"צ מצות יעוד או פדיון אמה העברי' מובן ביותר שייכות החטא והכופר הנ"ל לקנס עבד כנעני דוקא. ואכ"מ). —

עוד אפשר לומר: ענין התענית, ע"פ פשוט, היינו הצער מהעדר האכילה ושתי'. ואף שמתירים לזה להחליף בממון, עכ"פ חייבוהו לתת לצדקה לא פחות משווי של סעודות יום זה, אפילו אם מצטער כצער התענית גם בסכום קטן מזה. אלא מתוך שהקילו עליו שאינו מתענה, החמירו עליו בשיעור הסעודות שנותן חלופם, היינו דמשערינן ביום שנצטוה לענגו — יום השבת — שאוכל ג' סעודות. ושווי סעודה חשובה, אף שאין שיעור למעלה, מצינו לה שיעור למטה: שוה דינר (ב"ב קמו, א). נמצא חלוף ג' סעודות — ג' דנרי, שהם י"ב פשיטי כנ"ל.

והנה כ"ז הוא לפי חשבון המג"א, אשר גדול פולניש שויו מעה. אבל לדעת רבינו שהוא פחות קצת ממעה צ"ע טעם השיעור י"ב פשיטי.

6) בס' נפש חי' על שו"ע או"ח (להרב ראובן מרגליות) סי' של"ד מציין לשו"ת מהר"ם מרוטנברג ח"ג סי' תל"א (אינם תח"י) ולתשבץ קטן הל' שבת סי' סח — וז"ל בתשבץ: אדם שחלל שבת כו' בזמן הבית הי' חייב חטאת וחטאת בת דנקא כו' אמנם עיקר מצותו בסלע כו' וזהו עולה לה' דינרים היילו"ש אותן יתן לצדקה.

איברא לשון פסקי מהרא"י (סי' ס') צע"ק לדעת רבנו, דז"ל: לתת צדקה כל איש אשר חלל שיעור חטאת בדנקא ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשיטין.