ספרי כ"ק אדמו"ר > מאמרים מלוקטים > חלק ב > ש"פ וישלח, ח"י כסלו ה'תש"מ

בס"ד. ש"פ וישלח, ח"י כסלו ה'תש"מ*

מרגלא בפומי' דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים כו' שנאמר1 ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם2. ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה שאמר בש"פ וישלח תרפ"ט3 (נדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט4) פירוש רש"י, דחכמה היא תורה, ותכלית חכמה, עיקרה של תורה, הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים. ומדייק בהמאמר, דעיקרה של תורה הוא הבנה והשגה, שיבין וישיג מה שלומד [ובפרט בתורה שבע"פ, דכשאינו מבין מה שלומד אין זה נחשב לימוד כלל5], ובמאמר רז"ל זה אומר שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים. ויש לומר, דהטעם שמביא בהמאמר פירוש רש"י בתכלית חכמה, הוא, כי הפירוש דתכלית ברוב המקומות הוא תכלית הכוונה, וכיו"ב. ועפ"ז, פירוש תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים הוא, שתכלית הכוונה בלימוד התורה (חכמה) הוא שתביא לתשובה ומעשים טובים6. ולכן מביא בהמאמר פירוש רש"י דתכלית חכמה הוא עיקרה של תורה7. דנוסף לזה שהכוונה דלימוד התורה היא שתביא לתשובה ומעשים טובים, גם ענין התורה עצמה [ואדרבה עיקר ענינה] הוא תשובה ומעשים טובים. ולכן מדייק, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים הם לכאורה שני ענינים שונים.

ב) ואולי יש להוסיף, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים, נוסף לזה שהם ענינים שונים, הם גם כמו הפכים. דבלימוד התורה מודגשת מציאותו

של האדם העוסק בתורה, דמצות לימוד התורה היא שיבין וישיג (הענין שלומד) בהשכל שלו. ועד שגם בנוגע לפסק דין צריך לפסוק כפי הבנתו דוקא. וכמו שארז"ל8 קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא כו' הקב"ה אומר כו' וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי כו', דהטעם על זה שמתיבתא דרקיעא פסקו הדין באופן אחר מהקב"ה, הוא, כי ע"פ כללי התורה צריכים הם לפסוק הדין כפי הבנתם. דענין זה הוא אפילו בלימוד התורה שבמתיבתא דרקיעא. ומכש"כ בלימוד התורה דהאדם למטה, דתורה לא בשמים היא9 וקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני9. ובתשובה ומעשים טובים מודגש הביטול דהאדם. דענין התשובה הוא שהאדם יוצא ומתבטל ממציאותו, אסורה מכאן10, וכ"ה בנוגע למצוות (מעשים טובים), דנוסף לזה שקיום המצוות צ"ל (לא מצד השכל, אלא) בדרך עבודת עבד11, הנה גם הפעולה שנעשית ע"י קיום המצוות הוא שאברי גוף האדם המקיים את המצוה נעשים מרכבה לרצון העליון12, דמרכבה הו"ע הביטול. ואעפ"כ, עיקרה של תורה (תכלית חכמה) (מציאות) הוא תשובה ומעשים טובים (ביטול).

ג) ונקודת הביאור בזה (בהמאמר13) ע"פ מה דאיתא בזהר14 לית מחשבה תפיסא בך כלל, אבל נתפס איהו ברעותא דלבא. דמחשבה [השגה דבינה וגם החכמה שלמעלה מהשגה דבינה, כולל גם ראי' דחכמה15] תופסת רק בגילויים ולא בעצמות, וע"י רעו"ד תופסים בהעצמות. והענין הוא, דבאהבה ב' מדריגות בכללות. אהבה שע"פ טעם ודעת, ואהבה עצמית שמצד עצם הנשמה שמקושרת עם העצמות. ע"ד אהבת בן לאביו שהיא אהבה עצמית שמעצם הבן לעצם האב. ואהבה זו נקראת בשם רעותא דלבא. וזהו נתפס איהו ברעותא דלבא, דכמו שהבן מעורר את עצמות האב, דכשהבן צועק אבא ניזוז האב בכל מהותו, כמו"כ הוא בהנמשל, שהאהבה עצמית שמצד עצם הנשמה תופסת בהעצמות. וזהו שתכלית ועיקר החכמה הוא תשובה ומעשים טובים16, כי החכמה תופסת רק בגילויים (כנ"ל), ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים.

וצריך להבין, דענין זה (דחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) מבאר רק המעלה שבתשובה ומעשים טובים לגבי חכמה. דהגם שבדרגת הכחות דנפש האדם לימוד התורה הוא נעלה יותר מתשובה ומעשים טובים, דלימוד התורה הוא בהשכל שבו, ותשובה ומעשים טובים הם במדות שבלב ובכח המעשה [תשובה במדות שבלב17, ומעשים טובים בכח המעשה], מ"מ, מעלה בתשובה ומעשים טובים שעל ידם דוקא תופסים בהעצמות. אבל ביאור זה הוא לכאורה רק להפירוש שתכלית חכמה הוא תכלית העילוי דחכמה. דכיון שע"י התשובה ומעשים טובים תופסים בהעצמות, לכן, ע"י שהחכמה מביאה לתשובה ומעשים טובים, נעשה עילוי גם בחכמה [וע"ד גדול תלמוד שמביא לידי מעשה18, דע"י שהלימוד מביא לידי מעשה הוא גדול יותר מכמו שהוא מצד עצמו]. ומהמשך הענינים שבהמאמר משמע, דענין זה (שחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) הוא גם ביאור על זה שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים.

ד) ויובן בהקדים, דמ"ש בהמאמר בהמשך להענין דנתפס איהו ברעותא דלבא שע"י תשובה ומעשים טובים תופסים בהעצמות, יש לומר ע"פ המבואר בכ"מ19, שקיום התומ"צ שלאחרי רעו"ד הוא במדריגה נעלית יותר (כדלקמן). ועפ"ז יש לומר, דמ"ש בזהר שנתפס איהו ברעותא דלבא, שני ענינים בזה. שנתפס בהרעותא דלבא עצמה, וזה שהרעותא דלבא היא הקדמה לקיום התומ"צ שבהם נתפס העצמות ממש. והיינו, שבכדי לתפוס בהעצמות ממש הוא (בעיקר) ע"י קיום התומ"צ20, אלא שזה שע"י מעשה המצוות תופסים בהעצמות הוא כשהעשי' היא בביטול, והביטול שבעשיית המצוות הוא כשהאהבה המביאה לקיום המצוות היא אהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת, רעותא דלבא. דכשהאהבה21 [שבעת התפלה] היא ע"פ טעם ודעת, קיום המצוות [שבמשך כל היום] הוא בכדי להמשיך גילוי אלקות. וגם כשהאהבה היא ע"י ההתבוננות בההפלאה דאוא"ס, שעי"ז בא לאהבה רבה דמי22 לי בשמים, שאינו רוצה בכל הגילויים ורק בהעצמות23, יש מבוקש בקיום המצוות שלו (שבמשך כל היום), להמשיך גילוי עצמות אוא"ס. וקיום המצוות שלאחרי התעוררות האהבה עצמית (רעותא דלבא) הוא בלי שום מבוקש [גם לא המבוקש דהמשכת גילוי עצמות אוא"ס] ורק לקיים רצונו ית', בדרך קבלת עול. דהביטול שבקיום המצוות

באופן זה הוא עוד יותר מהביטול שברעו"ד24, וע"י קיום המצוות באופן זה הוא המשכת העצמות.

ויש לומר, דהטעם לזה שגם ע"י רעותא דלבא אין תופסים בהעצמות ממש [ובכדי לתפוס בהעצמות הוא דוקא ע"י קיום המצוות שלאחרי הרעו"ד], הוא, דכיון שהעצמות הוא מובדל מכל ענין, אי אפשר לתפוס אותו ע"י שום ענין, אלא ע"י הרצון שלו (דהעצמות). וכיון שגם האהבה העצמית שמצד עצם הנשמה (רעותא דלבא) היא אהבה ורצון דהאדם, אין נתפס בזה העצמות ממש. וזהו היתרון שבהעבודה דקבלת עול לגבי רעותא דלבא, דרעותא דלבא הוא רצון האדם, וגם כשהרצון שלו הוא בביטול, שאינו רוצה לעצמו כלל וכל רצונו הוא (שיושלם) רצון הקב"ה25, מ"מ, גם רצון זה הוא הרצון של האדם26, מציאות27. והעבודה דקבלת עול, שמקבל עליו לקיים ציווי השם גם כשהציווי הוא כנגד רצונו בדוגמת עבד, שעבד הוא מוכרח לקיים רצון האדון, הוא לא מצד המציאות (רצון) שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו28. אלא שאעפ"כ, גם הביטול דקבלת עול אינו תופס בהעצמות ממש, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא דוקא ע"י קיום התומ"צ29, דכיון שכל הענינים הם באין ערוך וכלא חשיב לגבי' ית', הרי אין שייך שיהי' איזה ענין שעל ידו יכולים לתפוס בי' ית'. ובכדי לתפוס את העצמות הוא דוקא ע"י שהעצמות רוצה בזה. וזהו שע"י קיום התומ"צ תופסים בהעצמות, כי המצוות הם רצון העצמות. היינו, דזה שע"י התומ"צ תופסים בהעצמות הוא לא מצד מעלת התומ"צ עצמם, אלא לפי שהוא רצון העצמות. וזה שקיום המצוות צ"ל בביטול [אף שלגבי העצמות ביטול ומציאות הם בשוה ממש], הוא, בכדי שהמשכת העצמות שע"י קיום המצוות תהי' בגילוי. דכשעשיית המצוה של האדם היא באופן שנרגשת המציאות שלו, שהוא המקיים את המצוה, הרגש המציאות הוא כמו סותר לגילוי העצמות. וכיון שכשהאדם מקיים את המצוות מצד הרצון שלו, גם כשהרצון שלו הוא להשלים רצון הקב"ה, נרגשת מציאותו, לכן, בכדי שהמשכת העצמות שע"י קיום המצוות תהי' בגילוי, הוא

ע"י שקיום המצוות הוא בדרך קבלת עול, לא מצד הרצון שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו.

ה) והנה ידוע30, דשני הענינים דבן ועבד הם בדרך כלל בלימוד התורה ובקיום המצוות. ואולי יש לומר ביאור בזה, דהחילוק בין בן לעבד הוא, דהעבד הוא בטל להאדון, וענין בן הוא שמציאותו הוא האב. וכמבואר בהמשך תרס"ו31 דמה שהוא רצון האב הוא גם רצון הבן, וכמו שמחייב שכל האב כן מחייב שכל הבן. וענינים אלה (בן ועבד) שבכל אחד מישראל מתגלים ע"י לימוד התורה וקיום המצוות. דבקיום המצוות, שקיום המצוות הוא לקיים ציווי השם בדרך קבלת עול, מתגלה העבד שבו, ובלימוד התורה שצריכה להיות בהבנה והשגה דוקא, שהשכל של האדם העוסק בתורה יהי' בהתאם לחכמתו של הקב"ה, מתגלה הבן שבו. ויש להוסיף, דגם זה שהפס"ד דהאדם העוסק בתורה צריך להיות כפי הבנתו דהאדם, דתורה לא בשמים היא, הוא מצד ענין הבן שבישראל, וכמאמר רז"ל קוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני, דהטעם על זה שנצחוני הוא לפי שהם בני. והיינו32, כי שרש הבן הוא בעצמות האב שלמעלה מכחות הגלויים שלו, ועד"ז בישראל, בניו של הקב"ה, ששרשם הוא בעצמותו ית' למעלה מכמו שצמצם את עצמו בתואר קוב"ה, ולכן הם יודעים ומשיגים33 אמיתית התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות שלמעלה מדרגת התורה כמו שנמשכה בידיעת קוב"ה.

ו) והנה נוסף לשני הענינים דבן ועבד, יש עוד ענין בעבודת האדם, קיום המצוות. וכמו שנת"ל (סעיף ד), דבקיום המצוות שני ענינים. הביטול דקב"ע שבקיום המצוה, וקיום המצוה עצמה. ועיקר הענין דהמשכת העצמות הוא ע"י קיום המצוה עצמה – רצון העצמות, אלא שבכדי שהמשכת העצמות שבקיום המצוה תהי' בגילוי הוא כשקיום המצוה היא בדרך קבלת עול, עבד. והשלימות דענין זה (שקיום המצוות הוא בלי שום מבוקש ורק לקיים רצונו ית' בדרך קבלת עול) הוא ע"י קדימת התעוררות האהבה עצמית (רעותא דלבא), בן.

ויש לומר, דג' ענינים אלה הם ג' הענינים דחכמה תשובה ומעשים טובים. חכמה (תורה) הו"ע בן (כנ"ל סעיף ה), תשובה שענינה הוא שהאדם יוצא ומתבטל ממציאותו (כנ"ל סעיף ב), הוא ע"ד הענין דקבלת עול, עבד, ומעשים טובים הם המצוות עצמם, רצון העצמות.

ויש לקשר זה עם פירוש הידוע34 בהלשון תשובה ומעשים טובים, שעל ידי התשובה נעשים המעשים (מעשה המצוות) מעשים טובים ומאירים35, דהמשכת

העצמות היא (בעיקר) בקיום המצוות (מעשים), ולא בהביטול דתשובה (ודקבלת עול). אלא שבכדי שהמעשים יהיו מעשים טובים ומאירים, שהמשכת העצמות שבהם תהי' בגילוי, הוא ע"י הביטול דתשובה וקבלת עול.

ז) והנה הגם שענין עסק התורה הוא שמציאותו של האדם (ההבנה וההשגה שלו) תהי' בהתאם להתורה, מ"מ, גם בלימוד התורה צ"ל הביטול דעבד, עולה של תורה36. וזהו שארז"ל37 שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, לפי שבפעם זו היתירה משנה טבעו ורגילותו38, שגם בתורה צ"ל הביטול דעבד39.

ונקודת הביאור בזה, דזה שבן ועבד הם שני ענינים, הוא בהנשמה כמו שבאה בהמשכה, אבל בשרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות ממש, שני הענינים שבה הם חד. ועד"ז הוא בתורה ומצוות, דכמו שהם בהעצמות, שניהם הם ענין אחד. ולכן, גם בלימוד התורה צריך להיות גם הביטול דעבד. דע"י לימוד התורה בבחינת בן בלבד, ההתקשרות דישראל באורייתא40 היא בהדרגא דתורה כמו שבאה בהמשכה [שהתורה והמצוות נעשו שני ענינים], ובכדי שתהי' ההתקשרות בעצם התורה כמו שמושרשת בהעצמות [ששם התורה והמצוות הם חד], הוא ע"י שבלימוד התורה שלו מודגשים שני הענינים. דתורה לא בשמים היא אלא ניתנה לרשותו, שלכן הפסקי דינים שלו הם כפי הבנתו דוקא ואין משגיחין בבת קול<9> – מציאות דבן, וביחד עם זה הוא מקבל עליו עול תורה, שהתורה היא ה"אדון" שלו והוא בטל להתורה כעבד שמוטל עליו עול האדון.

ח) וזהו תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, דעיקרה של תורה הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים. דנוסף לזה שהתורה מביאה לתשובה ומעשים טובים, התשובה ומעשים טובים צריכים להיות עמה, עם התורה עצמה, שבלימוד התורה יהי' גם הביטול דתשובה ומעשים טובים. [ויש לומר, דזה שאומר שיהא עמה תשובה ומעשים טובים, הוא, כי הביטול דתשובה (מה שהאדם יוצא ממציאותו, אסורה מכאן), הוא מצד ההרגש שלו, ולכן גם בהביטול מעורב (בדקות) המציאות שלו, ואמיתית הביטול הוא הביטול דמעשים טובים, דזה שקיום המצוות הוא בדרך קבלת עול הוא לא מצד הרצון שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו (כנ"ל סוף סעיף ד). ובפרט להביאור דלעיל (סעיף ו) שהכוונה במעשים טובים היא להמצוות (מעשים) עצמם, דלפי ביאור זה, הביטול דמעשים טובים הוא שאין נרגש בו גם זה שהוא בטל להאדון, ומה שנרגש הוא רק רצון העליון. ותכלית חכמה הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים, שבלימוד התורה שלו יהי' הביטול דתשובה וגם

הביטול דמעשים טובים]. וענין זה הוא עיקרה של תורה, כי עי"ז תופסים בעיקר ושרש התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות.

ויש להוסיף, דהטעם על זה שמאמר זה (תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים) הי' מרגלא בפומי' דרבא דוקא, כי בלימוד התורה שני אופנים בכללות, אופן הלימוד דאביי ואופן הלימוד דרבא [שלכן, בהויות דאביי ורבא נכללים כל הענינים דתושבע"פ41]. והחילוק שבין שני האופנים הוא כדאיתא בגמרא42 אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלי בשרא שמינא בי רבא. וכיון שלימוד התורה דרבא הי' באופן של בישרא שמינא (הלכות צהובות מרווחות43), שבהלימוד באופן זה מודגשת המציאות של האדם הלומד, ובפרט שהנהגתו היתה שמקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא44, לכן הי' מרגלא בפומי' המאמר תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שבלימוד התורה צ"ל גם הביטול דתשובה ודמעשים טובים.

ט) והנה ידוע שכל הענינים שבדרושי רבותינו נשיאינו, כולל גם זמן אמירתם, הם בתכלית הדיוק. ועפ"ז יש לומר, דמהטעמים שדרוש זה אמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בש"פ וישלח, השבת שלפני י"ט כסלו, הוא, כי ענין הנ"ל מרומז בהפסוק45 פדה בשלום נפשי גו' השייך לי"ט כסלו46, ובהפסוק קטונתי מכל החסדים ומכל האמת גו' שבפרשת וישלח47 וגם שייך להגאולה די"ט כסלו48. והענין הוא, דג' הענינים שבמארז"ל הנ"ל [חכמה, תשובה ומעשים טובים] שייכים לג' העמודים49 דתורה עבודה וגמ"ח. חכמה – תורה, תשובה – עבודה, כי תפלה (עבודה50) הו"ע הביטול, שהאדם המתפלל הוא כעבד בפני רבו51, ומעשים טובים – גמילות חסדים, דגמ"ח הוא כללות כל המצוות52.

והנה דרז"ל53 פדה בשלום נפשי גו', כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, שהפדי' היא ע"י ג' הענינים דתורה

גמ"ח ותפלה (בצבור). ועד"ז הוא בהפסוק קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, דחסדים לשון רבים הם ב' הקוין דגמ"ח ותפלה. וכידוע54 שתפלה היא בכלל גמ"ח. [ונאמר החסדים לשון רבים, כי החסד דגמ"ח (מצוות) והחסד דתפלה, הם שני חסדים. ובפרט לפי הידוע55 שתפלה היא בקו הגבורה, העלאה מלמטה למעלה. דמזה מובן, שהחסד שבתפלה אינו כהחסד שבגמ"ח]. ואמת הוא תורה, אין אמת אלא תורה56. ואומר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, דענין הביטול (קטונתי) הוא לא רק מכל החסדים, הקוין דתפלה וגמ"ח (תשובה ומעשים טובים), אלא גם מכל האמת, תורה (חכמה). ועד"ז הוא במארז"ל עה"פ פדה בשלום נפשי, שהדיוק הוא כל העוסק בתורה (ולא הלומד תורה). דענין עוסק בתורה הוא (כמו שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר57), שנוסף על זה שהוא לומד לעצמו, הוא משתדל בכל מיני השתדלות להביא את הרבים לידי לימוד התורה. דזה שאינו מסתפק בזה שהוא עצמו לומד ומשתדל להביא את הרבים ללימוד התורה, ובפרט כשנותן על זה מזמנו שהי' יכול ללמוד לעצמו, הוא מצד הביטול שלו לתורה.

י) והנה נתבאר לעיל (סעיף ז), שהחיבור דשני הענינים דבן ועבד הוא ע"י גילוי עצם הנשמה כמו שמושרשת בהעצמות, דבעצם הנשמה שני הענינים דבן ועבד הם כולא חד. ועפ"ז יש לבאר הסדר דמרז"ל הנ"ל (כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור), שמקדים תורה לגמ"ח ותפלה, הגם שבסדר עבודת האדם בכלל לימוד התורה הוא (בעיקר) לאחרי התפלה58 [שבאה לאחרי קדימת גמ"ח, כמרז"ל59 יהיב פרוטה לעני והדר מצלי], כי אמיתית הענין דפדה בשלום נפשי הוא ע"י גילוי היחידה60. ועד"ז הוא בנוגע להענין דפדאני לי ולבני מבין האומות, דזה שענין זה יהי' בביאת המשיח דוקא הוא לפי שמשיח הוא היחידה דכללות ההשתלשלות61. ויש לומר, דהכוונה כאן ביחידה היא (לא רק לדרגא הפרטית דיחידה, אלא גם) לעצם הנשמה. ולכן מקדים תורה לגמ"ח ותפלה, כי הגילוי דעצם הנשמה הוא ע"י העוסק בתורה [דזה שתורה (בן) היא באופן דעוסק (עבד) הוא מצד עצם הנשמה], ולכן, ענין זה הוא ההכנה העיקרית לביאת המשיח, היחידה דכללות ההשתלשלות.

ולהוסיף, שע"י גילוי היחידה דכללות ההשתלשלות שיהי' לעתיד לבוא, יתוסף עילוי בכל ג' הענינים (חכמה, תשובה ומעשים טובים), ועד לעילוי שבאין ערוך. דבנוגע לתורה (חכמה) ארז"ל62 שהתורה דעכשיו היא הבל לגבי תורתו של משיח, ובנוגע לתשובה ידוע63 שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, שהתשובה דצדיקים נעלית יותר מתשובה כפשוטה, ובנוגע למעשים טובים ידוע64 שבביאת המשיח יהי' קיום המצוות בתכלית השלימות. ויש לומר, שבהשלימות דמעשים טובים ומאירים שיהי' אז נכלל גם שכל הענינים דעולם העשי' יהיו מאירים, ועד שגם לילה כיום יאיר65, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובאופן דמיד הן נגאלין66.

**********