בס"ד. מוצש"ק פ' מקץ, ליל זאת חנוכה ה'תשמ"ו*

193

ביום השמיני נשיא לבני מנשה גו'1 זאת חנוכת המזבח גו'2, הנה ידוע דמהטעמים על זה שבחנוכה קוראין קרבנות הנשיאים3 הוא לפי שבחנוכה חינכו4 את המזבח5, דוגמת חנוכת המזבח (בפעם הראשונה) ע"י קרבנות הנשיאים. ומזה מובן, דשמונת ימי חנוכה הם דוגמת שמונת ימי המילואים. וכמו ששמונת ימי המילואים נחלקים לב', שבעת ימי המילואים ויום השמיני, עד"ז הוא בשמונת ימי חנוכה, שיום השמיני דחנוכה נקרא (ע"פ מנהג ישראל) גם בשם בפני עצמו, זאת חנוכה. [ויש לומר, שזהו גם מה שהקריאה בתורה ביום השמיני דחנוכה היא הרבה יותר משבעת הימים שלפניו, דבשבעת ימים הראשונים קוראין בכל יום רק שני נשיאים6 וביום השמיני דחנוכה קוראין חמשה נשיאים וגם זאת חנוכת המזבח וריש פרשת בהעלותך את הנרות7, דהוספה בקריאת התורה מורה על מעלת היום]. ומבואר בד"ה ברוך שעשה נסים לאדמו"ר הזקן עם הגהות והערות וכו' דהצמח צדק8, שיום השמיני [למילואים וכן יום השמיני] דחנוכה הוא מלכות, ולכן נקרא בשם זאת חנוכה, כי זאת היא9 מלכות10.

ב) והנה ידוע11 דבשמיני שני ענינים. ששמיני הוא למעלה מהשבעה שלפניו [וע"ד הפירוש בהאותיות דתיבת אז, אל"ף רוכב על זיי"ן12], דשבעה הם שבעת המדות ושמיני הוא בינה. וששמיני הוא מלכות שלמטה משבעת המדות. וכמו"כ הוא בנוגע ליום השמיני למילואים, דאיתא בלקו"ת13 שני פירושים בזה. שיום השמיני

194

למילואים הוא למעלה מז' ימי המילואים, דז' ימי המילואים הם בבינה ויום השמיני למילואים הוא חכמה14. ושיום השמיני למילואים הוא מלכות. והתיווך דשני הפירושים הוא15, כי בכדי שתהי' ההמשכה במלכות (שמיני שלמטה משבעה), הוא דוקא ע"י שההמשכה היא ממקום נעלה יותר (שלמעלה משבעה).

ולכאורה צריך לומר, שעד"ז הוא בנוגע ליום השמיני דחנוכה, שיש בו שני הפירושים. דזה שביום הח' ההמשכה היא במלכות (שלכן נקרא זאת חנוכה), שמיני שלמטה משבעה, הוא לפי ששרשו הוא בשמיני שלמעלה משבעה. אבל מזה שבמאמר הנ"ל (שמבאר ענין יום השמיני דחנוכה) מובא (בתחלת הענין16) רק הפירוש ששמיני הוא מלכות, ודלא כבהדרושים שמבארים ענין שמונת ימי המילואים שמובא בהם שני הפירושים דשמיני, משמע, שעיקר ענינו של יום השמיני דחנוכה הוא ההמשכה למטה.

ג) ויובן זה ע"פ הידוע, דבמעלת המעשה [דכח המעשה שבאדם, כח הכי תחתון, הוא דוגמת ספירת המלכות] כמה ענינים. זה שע"י המעשה דוקא נעשה עלי' בכל כחות הנפש. וכידוע המשל על זה מכלי ההגבהה הנקרא ליווער, שע"י שמעמידים אותו תחת כל הדבר שרוצים להגבי', אז דוקא יוגבה כל הדבר. דכאשר מגביהים את הדבר מאמצעיתו, אזי החלק התחתון שבו ישאר למטה. וכמו הגבהת בית, שבכדי שכל הבית יוגבה למעלה הוא דוקא על ידי שמגביהים הקורה התחתונה של הבית, וכשמגביהים את הכתלים מאמצעיתם, הקורות התחתונות נשארות למטה17. ויש לומר, דכיון שכל הקורות הם של בית אחד, לכן, כשקורה התחתונה נשארת למטה, גם ההגבהה והעלי' של קורות העליונות אינה בשלימות. ועאכו"כ בהנמשל דכחות הנפש, שכל כח משפיע על שאר הכחות18, שבכדי שהעלי' דכחות הנעלים (שכל וכו') תהי' בשלימות, הוא דוקא ע"י העלי' דכח המעשה, כח הכי תחתון. ועוד ענין בזה, שע"י המעשה, העלי' וההגבהה של כחות העליונים היא

195

למקום גבוה יותר. וכהמשל דכף מאזנים ששוקלין בכף אחת ונותנים משא בכף השני', שכל שהכף שבה שוקלין יורדת למטה יותר, הגבהת המשא שבכף השני' היא למעלה יותר19.

ד) והנה זה שע"י המעשה דוקא נעשה שלימות העלי' דכל הכחות הוא לפי ששרש המעשה הוא למעלה מכל הכחות. ושני ענינים בזה20. שההמשכה במעשה (זה שהשכל ומדות נמשכים במעשה), שרשה הוא בהנפש שלמעלה מהכחות. שהשכל ומדות מצד עצמם הם מוגבלים ואין ביכלתם לירד למטה כ"כ ולהתלבש במעשה, וזה שאפשרי להם לירד ולהתלבש במעשה הוא ע"י שנמשך בהם מהנפש, שהיא נמצאת בכל הכחות והאיברים בשוה. ושהשרש דכח המעשה עצמו הוא למעלה מהשרש דכל הכחות. דזה שכל הכחות הם בבחי' קירוב להנפש וכח המעשה הוא כח נבדל, הוא לפי שהשרש דכל הכחות הוא בהגילויים דהנפש, והשרש דכח המעשה הוא בעצם הנפש21.

ה) והנה כמו שבכחות הנפש השרש דכח המעשה הוא למעלה משרש כל הכחות, עד"ז הוא גם בעבודת הוי', שעיקר המעלה היא במעשה דוקא. דזה שתלמוד גדול22 הוא רק עכשיו, אבל לע"ל יהי' מעשה גדול23. וגם עכשיו שתלמוד גדול, הטעם לזה הוא לפי שתלמוד מביא לידי מעשה24, דמזה מוכח שהעיקר הוא המעשה25. וזה שלע"ל דוקא יהי' מעשה גדול הוא כי במעלת המעשה על תלמוד שני ענינים בכללות26 [דוגמת שני הענינים דלעיל סעיף ד בהמעלה דכח המעשה לגבי שאר הכחות]. זה שהמעשה מעורר וממשיך את אור הבל"ג שלמעלה מהתלבשות

196

בחכמה (תלמוד), שלכן ההמשכה שע"י המעשה היא למטה יותר. וזה שהמעשה מגיע בהעלם העצמי, שלמעלה גם מאור הבל"ג. ויש לומר, דמעלת המעשה עכשיו (שגם עכשיו העיקר הוא המעשה, והגדלות דתלמוד הוא שמביא לידי מעשה, כנ"ל) הוא זה שע"י המעשה הוא המשכת אור הבל"ג, שלימות בענין הגילויים. וזהו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שמעלה זו דמעשה נכללת בהגדלות דתלמוד. דזה שההמשכה דתלמוד היא באופן שמביאה למעשה, שההמשכה באה למטה, הוא הגדלות דתלמוד, שנמשך בו אור הבל"ג שעי"ז הוא נמשך למטה ומביא למעשה. וזה שלע"ל יהי' מעשה גדול הוא העילוי דהמעשה עצמו, שמגיע בהעלם העצמי שלמעלה מהגילויים.

ו) והנה ידוע27 שבחנוכה, לאחרי התגברות החושך דהיונים, היתה המשכה נעלית יותר מההמשכה שהיתה בבית המקדש לפני זה, דלגבי ההמשכה שהיתה לפנ"ז הי' אפשר להיות התגברות החושך דהיונים, וההמשכה דחנוכה היא מהוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות, דאור זה מאיר גם את החושך, והוי' (בתוס' וא"ו) יגי' חשכי28, שהחושך עצמו מאיר29, בדוגמת הגילוי דלע"ל30. ועפ"ז יש לבאר החילוק בין יום השמיני דחנוכה ליום השמיני למילואים, דזה ששמיני למילואים הוא במלכות (שמיני שלמטה משבעה) הוא שההמשכה מלמעלה נמשכה עד המלכות, וזה ששמיני דחנוכה הוא במלכות הוא שע"י ההמשכה דחנוכה נעשה עלי' במלכות עצמה. וזהו שבהדרושים שמבארים ענין שמונת ימי המילואים מובאים שני הפירושים דשמיני (שהוא למעלה משבעה ושהוא למטה משבעה), ובדרוש הנ"ל שמבאר ענין שמיני דחנוכה מובא רק הפירוש ששמיני הוא למטה משבעה, כי זה שההמשכה מלמעלה נמשכת גם למטה (שמיני למילואים) הוא מצד המעלה דשרש ההמשכה (ע"ד מעלת המעשה עכשיו), שמיני שלמעלה משבעה31. והכח שיהי' זיכוך ועלי' בהמטה עצמו (שמיני דחנוכה) הוא מהעלם העצמי שלמעלה משרש הגילוי (ע"ד32 מעשה גדול שיהי' לע"ל). ולכן ההדגשה של יום השמיני דחנוכה היא שהוא במלכות [שלכן נקרא בשם זאת חנוכה], הענין דזיכוך המטה33.

197

ז) והנה ענין זה שלע"ל יהי' מעשה גדול נתגלה (ככל הענינים דתורת החסידות) בדורות האחרונים דוקא. והטעם שגילו לנו זה (אף שעכשיו ההלכה היא שתלמוד גדול), הוא, כי כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו34. וזה שלע"ל יהי' מעשה גדול הוא ע"י ההשתדלות והזירוז בענין המעשה עכשיו. ולכן בדרא דעקבתא דמשיחא גילו שלע"ל יהי' מעשה גדול, בכדי לעורר עי"ז עוד יותר ההשתדלות והזירוז בענין המעשה, ועי"ז יהי' לע"ל מעשה גדול.

וכיון שלע"ל יהי' מעשה גדול, הרי מובן, שכל הענינים דגאולה העתידה, ומכ"ש הגאולה עצמה, צריכים להיות במעשה בפועל. וכל זמן שהגאולה לא ישנה עדיין בפועל, חסר העיקר. וכסיפור הידוע35 דהצ"צ ואדמו"ר מהר"ש, שכשאמר הצ"צ בנוגע להקץ שהי' על שנת תר"ח שזה נתקיים ע"י הלקו"ת36, ענה אדמו"ר מהר"ש "מען דאַרף האָבן משיח'ן למטה מעשרה טפחים". ויש לומר, דזה שאמר הצ"צ שנדפס הלקו"ת, הוא, כי ע"י יפוצו מעינותיך חוצה נעשה אתי מר דא מלכא משיחא37, וכיון שפנימיות התורה (מעינותיך) היא למעלה מהגבלת הזמן38, הרי מובן, דכשישנה הפצת המעיינות, הסיבה לאתי מר, ישנו מיד גם המסובב, אתי מר. דבענינים שהם בגדר זמן, הסיבה והמסובב הם באופן דקדימה ואיחור, שהמסובב משתלשל מהסיבה. ובהמשכה זו (שהמסובב נמשך ומשתלשל מהסיבה) אפשר להיות כמה אופנים. שההמשכה תהי' באופן דעד מהרה ירוץ דברו39, באופן דאחישנה40 ובאופן דבעתה40. אבל בענינים שלמעלה מגדר זמן, אין שייך שיהי' הפסק בין הסיבה והמסובב, וכשישנה הסיבה, ישנו תומ"י גם המסובב. אלא שענין זה הוא כמו שהסיבה (הפצת המעיינות) והמסובב (ביאת המשיח) הם למעלה מהזמן, והשלימות

198

דהפצת המעיינות וביאת המשיח הוא שיומשכו בזמן ומקום, ובמעשה בפועל למטה מעשרה טפחים. ובפשטות, שע"י מעשינו ועבודתינו בהפצת המעיינות חוצה במעשה בפועל, עי"ז אתי מר דא מלכא משיחא במעשה בפועל.

וכיון דזה שצריך לחכות לביאת המשיח (נוסף על להאמין בביאת המשיח – לחכות לזה) הוא הלכה41, דענינה של הלכה הוא (לכל לראש) קיום הענין כמו שהוא בפשטות, ובמעשה בפועל – לכן, בהסכם כל הקהל "ווי וואָנט משיח נאַו"42, במהרה בימינו ממש.

**********


*) יצא לאור בקונטרס זאת חנוכה – תש"נ, "לקראת "זאת חנוכה" . . נר חמישי דחנוכה, שנת ה'תש"נ".

1) נשא ז, נד ואילך.

2) שם, פד ואילך.

3) מגילה ל, סע"ב (במשנה). רמב"ם הל' תפלה פי"ג הי"ז. טושו"ע או"ח הל' חנוכה ר"ס תרפ"ד.

4) ראה גם מגילת תענית פ"ט. יל"ש מלכים סוף רמז קפד. מרדכי ואו"ז הובאו בד"מ ורמ"א לטושו"ע או"ח הל' חנוכה ר"ס עת"ר. חדא"ג מהרש"א לשבת כא, ב. ועוד. וראה לקו"ש ח"י ע' 279. ח"כ ע' 633 בהערה. חכ"ה ע' 379, ובהערות שם.

5) רש"י מגילה שם. הובא בב"ח או"ח הל' חנוכה סתרפ"ד.

6) וביום הראשון קוראין מויהי ביום כלות משה עד סיום נשיא הראשון. וביום השבת קוראין לאחרי פרשת השבוע רק נשיא אחד.

7) טושו"ע שבהערה 3.

8) נדפס בקונטרס בפ"ע (קה"ת, תשי"א), ובאוה"ת חנוכה כרך ה תתקנז, ב ואילך (וראה שם תתריד, א-ב ע"ד מאמר זה).

9) זהר ח"ב לז, ריש ע"ב. קנח, ריש ע"ב. ח"ג נו, ריש ע"ב. תיקו"ז בהקדמה (יא, ב). תיקון ו (כא, סע"ב ואילך). ועוד. וראה ספר הליקוטים – דא"ח צ"צ ערך זאת סעיף א (ע' טו ואילך).

10) אוה"ת שם תתקסב, א.

11) ראה אוה"ת אחרי כרך ג ע' תתכה, ובהנסמן שם.

12) ראה כלי יקר ר"פ שמיני (הובא באוה"ת שם ובאוה"ת שמיני ובד"ה ויהי ביום השמיני שבהערה הבאה). רמ"ז לזח"א רטז, א (הובא באוה"ת נ"ך ע' תתנ). וראה ספר הליקוטים – דא"ח צ"צ ערך אז.

13) צו (ענין שבעת ימי המילואים) יו"ד, ב ואילך. וראה גם אוה"ת אחרי שם. ולהעיר, שבכ"מ (אוה"ת

שמיני ע' כה. ד"ה ויהי ביום השמיני תרע"ח, תש"ד ותש"ה) מובא רק פירוש הכלי יקר דשמיני הוא למעלה משבעה. וראה לקמן הערה 31.

14) בכללות, שבעה הם ז' המדות ושמיני הוא בינה*. אבל בנוגע לשמונת ימי המילואים – גם שבעת ימי המילואים הם בבינה (כמבואר בארוכה בלקו"ת שם) והעילוי דיום השמיני הוא שהוא בחכמה.

15) לקו"ת צו שם (יא, א).

16) באוה"ת חנוכה שם בסיום הענין: "ובמ"א נתבאר להיפך שענין ח' ימים היינו ע"ד א"ז שהם ז"מ המקבלים מבחי' אל"ף". ולכאורה יש לומר, שכוונתו ב"ענין ח' ימים" הוא הן לח' ימי המילואים (כפירוש השני שבלקו"ת צו שם) וגם לח' ימי חנוכה, כמפורש בלקו"ת שמע"צ פח, ב. אבל ממ"ש "ובמ"א נתבאר להיפך" [אף שבלקו"ת צו שם מתווך שני הביאורים], משמע, שהתיווך דשני הביאורים הוא בנוגע שמיני למילואים, אבל בנוגע שמיני דחנוכה הם שני ביאורים הפכים. כי להביאור ששמיני דחנוכה הוא במלכות – נוגע רק ההמשכה למטה (ולא שהשרש לזה הוא שמיני שלמעלה משבעה), כבפנים. וראה לקמן סעיף ו ובהערה 33.

17) ראה בארוכה בכ"ז תו"א בראשית ד, א.

18) ראה לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

*) ולהעיר שבאוה"ת אחרי שם מבואר כן גם בנוגע לשמונת ימי המילואים.

19) לקו"ת שם (מה, א).

וע"פ מ"ש בפנים, מובן, מה שצריך לב' המשלים (המשל דכלי ההגבהה והמשל דכף מאזנים), כי כל אחד מהם מסביר פרט אחד בהנמשל: בהמשל דכף מאזנים מבאר דזה שהעלי' דכחות הנעלים תלוי' בהתחתון הוא לא רק מפני ענין צדדי (מצד זה שהם מושפעים מהכחות שלמטה מהם, אלא) גם מצד עצמם; ובהמשל דכלי ההגבהה מבאר, שגם העלי' שיכולה להיות בהעליונים מצד עצמם, בכדי שתהי' בשלימות, הוא דוקא ע"י שמגביהים את התחתון.

20) ועד"ז הוא בנוגע לדיבור, דזה ששרש הדיבור הוא מחכמה, שלמעלה משכל הגלוי שמתלבש באותיות הדיבור – שני ענינים בזה: זה שהשכל והמדות (שמצד עצמם הם פשוטים) מתלבשים באותיות הדיבור (שעי"ז הם באים להתחלקות) הוא ע"י שנמשך בהם מהחכמה; וזה ששרש הדיבור עצמו הוא בחכמה – ראה בארוכה ד"ה ועתה יגדל נא גו' ה'תשי"ט ס"ד ואילך (לקמן ח"ג ע' שעה ואילך). וש"נ.

21) וע"ד הידוע בענין המלכות, דזה שהמלכות "בא בבחי' כח נבדל מהנפש" הוא לפי שהוא "מושרש בעצם הנפש" (המשך תער"ב ח"ג ע' א'ריד. ובכ"מ).

22) קידושין מ, ב. ב"ק יז, א.

23) ראה בארוכה ד"ה ועבדי דוד תרצ"ט ס"ד (סה"מ תרצ"ט ס"ע 193 ואילך). ד"ה ושננתם וביאורו תקס"ז (סה"מ תקס"ז ע' שט ואילך. שם ע' שיז ואילך. – הובא באוה"ת בראשית מ, ב). ד"ה זה באוה"ת ואתחנן (ס"ע רמז ואילך. שם ע' רעה ואילך). אוה"ת ר"פ ויגש. שם כרך ה תתקפה, א. ענין הגשת יהודה ליוסף תרכ"ט (סה"מ תרכ"ט ע' יט). ד"ה ויגש תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' קכד ואילך). ד"ה ועבדי דוד ה'תשמ"ו ס"ה (לקמן ח"ג ע' ריא). וראה לקו"ש חכ"ה ע' 263 ואילך.

24) קידושין שם. ב"ק שם. ולהעיר מהל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג. ואכ"מ.

25) לקו"ת אחרי כו, ד. סה"מ תרכ"ט שם. תרע"ח שם (ע' קכד). ובכ"מ.

26) ראה בארוכה סה"מ תרע"ח שם ע' קכד-ה. לעיל ח"א ע' רנט.

27) ראה תו"א מקץ ד"ה ת"ר מצות נר חנוכה לד, א. ד"ה זה ה'תשל"ח ס"ב (לעיל ע' קסג). ד"ה ואתה ברחמיך ה'תשמ"ח ס"ד (לעיל ע' קפח). וש"נ.

28) שמואל-ב כב, כט. וראה לעיל שם, ובהנסמן שם הערה 29.

29) כ"ה להדיא בשערי אורה ד"ה (כתיב) כי אתה נרי פי"ט (מג, ב ואילך).

30) ראה שערי אורה שם ספי"ט (מד, ריש ע"ב). ד"ה נר חנוכה מצוה להניחה עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' קמח). ולהעיר גם מתו"א שם לד, סע"א.

31) ועפ"ז יומתק שבכ"מ מובא רק הפירוש דשמיני הוא למעלה משבעה (כנ"ל הערה 13) – כי הענין דשמיני שלמטה משבעה, שהוא נמשך למטה, עיקר מעלתו הוא שעי"ז מתגלה הענין דשמיני שלמעלה משבעה.

32) אבל לא ממש. שלכן, גם לאחרי הנס דחנוכה ההלכה היא תלמוד גדול. ולא עוד אלא שגם זה שלע"ל יהי' מעשה גדול, נתגלה דוקא בדורות האחרונים.

33) בלקו"ת דרושים לשמע"צ (פח, ב), שז' ימי הסוכות הם הז' דאז, ושמיני עצרת הוא האל"ף דאז (שלמעלה מז'), בינה. ושם, שזהו גם ענין ח' ימי חנוכה. "וזהו ויצא יעקב מבאר שבע בינה שהיא באר ומקור לשבע המדות ע"ד אז משם נמשך וילך חרנה לברר בירורים". ומזה מוכח לכאורה, שגם ההמשכה למטה שבשמיני דחנוכה הוא מפני ששרשה הוא אל"ף שלמעלה מז'. וי"ל שבכללות, שמיני דחנוכה הוא כמו שמיני

עצרת (ושמיני למילואים). ובהמאמר שבלקו"ת שם (שהוא דרוש דשמע"צ), מבואר הענין דשמיני דחנוכה כמו שהוא בכללות. משא"כ בהדרוש דאוה"ת, שהוא דרוש דחנוכה*, מבואר הענין דשמיני דחנוכה בפרטיות (היינו הענין המיוחד שבשמיני דחנוכה, הענין דזיכוך המטה שמצד העלם העצמי שלמעלה מאל"ף שלמעלה מז').

34) תניא רפל"ז.

35) ראה לקו"ש ח"ו ע' 80 הערה 70. חי"ח ס"ע 490 ואילך.

36) ראה ג"כ אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ כרך א ע' תפה. ספר השיחות תורת שלום ע' 237.

37) אגה"ק הידועה דהבעש"ט – נדפסה גם בכתר שם טוב בתחלתו.

38) בלקו"ת במדבר (יג, ב), דהמצוות "הם נתונים תחת הזמן והמקום", ותורה "היא למעלה מבחי' מקום וזמן". ויש לומר, שזהו בכללות. אבל עיקר הענין דלמעלה ממקום וזמן הוא בפנימיות התורה. ולהעיר ממ"ש בלקו"ת שם, דזה שתורה היא למעלה ממקום וזמן הוא כי התורה היא "כמו בעל הבית לעסק המצוות", ובדוגמת "בעל הבית מסדר בביתו שכלי פלוני יעמוד במקום פלוני וכלי פלוני במקום פלוני". ועפ"ז יש לומר, דזה שהתורה (נגלה דתורה) היא למעלה ממקום וזמן הוא שהתורה אינה נתפסת בזה, כבהמשל דבעה"ב שמסדר את מקום הכלים, שההגבלה דמקום (בפועל) היא בהכלים, ובעה"ב המסדר אינו נתפס בזה; אבל מ"מ, זה שבעה"ב מסדר את מקום הכלים, הוא ירידה וצמצום לגבי הבעה"ב כמו שהוא מצד עצמו. וי"ל שעד"ז הוא החילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה.

39) תהלים קמז, טו. לקו"ת ס"פ קרח.

40) ישעי' ס, כב. סנהדרין צח, א.

*) להעיר מהמבואר שם (תתקסב, ב ואילך) דשמן למאור שבו הי' הנס דחנוכה הוא למעלה משמן המשחה (דימי המילואים).

41) רמב"ם הל' מלכים רפי"א.

42) ראה לקו"ש ח"כ ע' 234.