ספרי כ"ק אדמו"ר > מאמרים מלוקטים > חלק ב > מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט,...

בס"ד. מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ז*

באתי לגני אחותי כלה1, ומביא ע"ז כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל היאצ"ט וההילולא במאמרו הידוע ליו"ד שבט תש"י, דאיתא במדרש רבה2<א> לגן אין כתיב כאן אלא לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי [היינו עיקר דירתו] בתחילה, ד[בעת בריה"ע] עיקר שכינה בתחתונים הי', וע"י הענינים בלתי רצויים שהיו לאח"ז נסתלקה השכינה מארץ לרקיע עד שנסתלקה לרקיע השביעי. ואח"כ עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה למטה, החל מאברהם אבינו שהוריד את השכינה מרקיע ז' לו' עד כי משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין4, הורידה למטה בארץ. וזהו כללות ענין עבודת הצדיקים, ועמך כולם צדיקים5, להמשיך השכינה למטה, כמ"ש6 צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי', דעבודת צדיקים היא וישכנו – להשכין, לעד – השכינה, בחינת שוכן עד מרום וקדוש, עלי' – למטה בארץ. והמשכת השכינה למטה שע"י משה היתה במעשה המשכן<ב>, דענינו הוא מ"ש7 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שבו וע"י הי' המשכת השכינה<ג>. והנה התחלת המשכן הי' בהקרשים12, שעשו אותם מעצי

<א>) וידוע דבמדרש ואגדה רוב סודות התורה גנוזין בהם, וכן מדות טובות, כדאיתא באגה"ק3 בנוגע לאגדות שבס' עין יעקב, ועד"ז הוא בשאר המדרשים.

<ב>) התחלת ההמשכה היתה בעת מ"ת, אבל בעיקר ובגילוי הי' זה בעשיית המשכן.

<ג>) ובענין המשכן הוראה נצחית. דהנה כל מעשי ידי משה הם נצחיים8, ומשו"ז גם המשכן שעשה משה הוא נצחי, דמזה מובן ש[נוסף ע"ז שכל התורה – שכוללת גם סיפור מעשה ידי משה – היא נצחית9 הנה] ענין המשכן עצמו הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום לכאו"א מישראל, – עליהם נאמר10 זכרו תורת משה עבדי, ותורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב11.

שיטים, וכמ"ש13 ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים. והענין בזה הוא [כמו שמבאר בהמאמר שם14 ע"פ הגמרא15 והמדרש16] דשיטים הוא מלשון שטות, והוא השטות דלעו"ז, כמארז"ל17 אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, והעבודה היא להפוך ע"י אתכפיא ואתהפכא את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה [כמאמר18 אהני לי' שטותי' לסבא]. וזהו מה שהקרשים היו מעצי שיטים, שע"י עבודת האדם עושים מהשטות דלעו"ז (שיטים) קרשים למשכן. וזהו ג"כ השם קרשים, דקרש הוא אותיות שקר, אלא שבצירוף אחר, והיינו שענינם הוא שמשקר העולם עושים קרש למשכן, ועי"ז מקימים (שטעלט מען אויף) את המשכן.

ב) וממשיך<ד> בהמאמר שם23 דהנה בהקדמת הזהר בענין האותיות דאעלו קמי קוב"ה למברי' בהו עלמא כו' איתא דאות ק' ר' אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, ובגין לאתקיימא נטלי אות ש' בגווייהו כו', דהאות ש' את קשוט איהו (כמ"ש לעיל בזהר שם). והטעם שהיו צריכים לאות של אמת הוא משום דשקר אין לו רגלים כו'. והעבודה היא לעשות משקר זה (דאות ק' ור')

<ד>) דבזה בא לבאר איך שפרטי האותיות דקרש שייכים הם לתוכן התיבה כולה (שענינה שמשקר העולם עושים קרש). דהנה ידועה תורת הבעש"ט19 דהשמות שנקראים בהם בלה"ק הוא חיותם וקיומם של הנבראים, וכמו שישנו החיות דכללות התיבה (השם) כן כל אות ואות שמהתיבה היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי, ותמונתם בכתב היא מורה על ציור ההמשכה כמבואר בשעהיוה"א20 וגם חיות זו (הפרטית) שייכת היא להחיות שבהתיבה כולה. ואע"פ שהחיות שבהתיבה כולה הוא אור העולה על כולנה, וכוללת ושקולה כנגד כל מיני הכחות והחיות פרטיות של האותיות21, והיינו שהיא שלא בערך למעלה מהחיות שבהאותיות [ועד"ז בתיבת קרש, שלכאורה אין לתוכנה שייכות להאותיות שלה], מ"מ הנה מבואר בכ"מ22 שגם אור זה (העולה על כולנה) שייך לפרטי האותיות. דזהו ג"כ דיוק הלשון דאור העולה על כולנה, שאף שהוא אור שלא בערך האור שבפרטי האותיות מ"מ הוא עולה ע"י כולנה, פרטי האותיות. ומזה מובן גם בנוגע להשם קרש, שגם פרטי אותיותיו שייכים הם לתוכן ענינו, שמשקר עושים קרש.

קרשים למשכן, והוא ע"י הלעו"ז דאותיות אלו. דאת זה לעו"ז עשה האלקים24, ובדוגמא לאות רי"ש (אות דשיקרא) בלעו"ז, הנה ישנה אות דלי"ת בקדושה. דאע"פ דד' ור' הם שוים בפירושם, דד' הוא מלשון דלות ועניות וכן אות רי"ש הוא מלשון עניות ודלות, מ"מ ה"ה מובדלים ומחולקים בעניניהם ועד שהחילוק ביניהם הוא חילוק עיקרי. וכמובן ממה דאיתא במדרש25 בהזהירות שצ"ל שלא להחליף ד' בר' ור' בד', ובאותיות אלו הוא החילוק שבין הוי' אחד להענין דאל אחר [ובשני הכתובים הד' ור' הם באות רבתי], וכאשר יחליף רי"ש במקום הדלי"ת ודלי"ת במקום הרי"ש הרי זה מחריב עולמות. שמזה מובן שהחילוק שביניהם הוא מן הקצה אל הקצה. והחילוק שביניהם בציורם הוא [כמו שמבאר בסעיף השביעי<ה>] שבאות ד' יש יו"ד זעירא [בחינת נקודה] מאחוריו, משא"כ באות ר', וע"י יו"ד זה הנה במקום רי"ש, שהו"ע העניות והדלות דלעו"ז, נעשה אות ד' דקדושה (ע"כ מתוכן ס"ז שם). ואע"פ שגם דלי"ת הוא מלשון דלות ועניות (כנ"ל), אי"ז כלל ענין העניות דרי"ש דלעו"ז, כי ענין הדלות דקדושה מורה על ענין הביטול דקדושה, וכמ"ש ונפשי כעפר לכל תהי', כי עני ואביון אני גו'26, שזהו ענין הדלות מצד הביטול שבקדושה [וכמבואר בארוכה בסעיף הקודם27 האופנים ומדריגות דביטול, עד להביטול דאזעירת גרמה28 וסיהרא לית לה מגרמה כלום29 – דביטול זה דלית לה מגרמה כלום הוא ביטול בתכלית ובשלימות, יותר גם מהביטול דאזעירת גרמה. דבאזעירת גרמה הרי עדיין ישנה מציאות, אלא שהמציאות היא בבחינת זעיר, משא"כ בלית לה מגרמה כלום, שאין לה מציאות כלל (גם לא באופן דזעיר) והוא בתכלית הביטול] משא"כ העניות והדלות שבלעו"ז שענינה הוא כמ"ש30 ולרש אין כל. וממשיך לבאר בהמאמר31 ענין היו"ד שמאחורי הדלי"ת (שע"י מחולק מהרי"ש דלעו"ז, שאין בה יו"ד) דאם שהוא אות זעירא מכל האותיות הנה הוא ראש לכל האותיות, דכל אות הרי תחלתו אות יו"ד והוא מה [דאיתא בגמרא מנחות32] שביו"ד נברא העוה"ב [ומזה נמשך אח"כ בספירת היסוד (כפי שיתבאר לקמן)] דעל זה אומר33 כי כל בשמים ובארץ ותרגם דאחיד בשמיא ובארעא, שהיא ספירת היסוד שבחינת המלכות מקבלת ממנה כו' (ע"כ מהמאמר שם).

<ה>) וכל השביעין חביבין<4>, כנ"ל.

ג) וביאור ענין שייכות ב' הענינים דביו"ד נברא העוה"ב עם כי כל בשמים ובארץ שמקשרם בהמאמר, אף דלכאורה הם ב' ענינים נפרדים<ו>, יובן על פי מה שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בתורה אור36 פי' הכתוב37 המגביהי לשבת גו', דהיו"ד דאחר הה"א (דהמגביהי) הוא יתיר אלא דר"ל דעלי' זו דמלכות דאצילות הנקראת ה' שיהי' עולה כו' הוא ע"י היו"ד והוא היו"ד שבתוך הה"א, כי מלכות דאצילות הוא בחינת דל"ת דלית לה מגרמה כלום ובהמשכת המצוה נעשה בתוכה יו"ד ונעשית עי"ז בחינת ה' וע"י היו"ד שבתוכה היא עולה למעלה כו'<ז>. אמנם מקודם ש(ע"י המשכת היו"ד בהד') נעשה ה', ישנו יו"ד שהוא חלק דהד', וזהו ענין המתבאר כאן<ח>. [וע"פ ביאור זה מובן שענין היו"ד דיסוד, כי כל בשמים ובארץ, אינו ענין המבואר ברוב המקומות דקאי על יחוד שמשא וסיהרא, יסוד ומלכות, כי יחוד זה (יחוד שמשא וסיהרא) הוא כשספירת המלכות היא בבחינת ה"א, ויתבאר להלן בסעיף ח', והמבואר כאן הוא כמו שהיו"ד זעירא (דיסוד) היא חלק מאות דלי"ת39]. וביאור הענין (דהיו"ד הנמשכת בדלי"ת) הוא כמו שמבואר בתו"א36 [ובזה מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן והצ"צ הקשר שבין ביו"ד נברא העוה"ב עם היו"ד דיסוד] מיוסד על מאמר הזהר40 עה"כ41 יהי שם ה' מבורך, שלהיות הגילוי (מבורך) בבחינת מלכות הנקרא שם הוא ע"י יהי. די"ה קאי על חו"ב, והם נמשכים ביו"ד (דיסוד ז"א), והיינו דיהי הוא חו"ב ביסוד. ועיקר ההמשכה (ביסוד ז"א) היא מיסוד אבא דוקא<ט>, דיסו"א [דבאבא קאי מ"ש

<ו>) וכמובן גם ממ"ש באוה"ת לכ"ק אדמו"ר הצ"צ ד"ה שתי ידות לקרש34, כי ביו"ד נברא העוה"ב קאי על חכמה, שממנה נמשך עוה"ב, ספירת הבינה, ויו"ד דכי כל בשמים ובארץ קאי על ספירת היסוד [ומוסיף באוה"ת35 שזהו יו"ד זעירא, משא"כ יו"ד דחכמה היא יו"ד סתם].

<ז>) ועי"ז נעשה ג"כ המשפילי לראות בשמים ובארץ.

<ח>) ו(היינו ד)המשכת היו"ד היא באופן שהיו"ד היא מאחורי הדלי"ת. דאין היו"ד נמשך בפנימיות (בבחינת פנים בפנים), שזהו כשהיו"ד שבהדלי"ת היא מלפניו שאז היו"ד הוא קו בפ"ע ונעשה מדלי"ת ה"א [שזהו ענין המבואר להלן בהמאמר38], אבל כאן ההמשכה היא באופן שהיו"ד הוא חלק באחורי הדלי"ת (שההמשכה היא בבחינת אחוריים בלבד).

<ט>) כדאיתא בכהאריז"ל42 דיסו"א ארוך ומסתיים ביסוד ז"א משא"כ יסוד אימא

ביו"ד נברא העוה"ב] הוא ממש נמשך ומתלבש ביסוד ז"א (ועי"ז ההמשכה, מבורך, בספירת המלכות). וזהו ביאור ההמשך בהמאמר<31> שמיד לאחר אמרו דביו"ד נברא העוה"ב ממשיך דע"ז אומר כי כל בשמים ובארץ, כי בחינת היו"ד שבה נברא העוה"ב (בחי' יסוד אבא) היא עצמה נמשכת ומתלבשת בספירת היסוד, עד שהוא ממש כי כל בשמים ובארץ דספירת היסוד.

ד) והנה טעם ההכרח שתהי' המשכת היו"ד (דספירת היסוד וכו') בהדלי"ת (דספירת המלכות), אע"פ שנת"ל שצריך להיות הביטול בתכלית (אזעירת גרמה, ולית לה מגרמה כלום), הוא כי ענין הביטול (לעצמו, אינו התכלית כי אם) הוא הכנה בשביל הגילוי<י> הבא לאחריו<יא>. ויובן זה (שתכלית הביטול הוא בשביל

קצר [וזהו"ע יוסף יתום מאמו], דבינה עד הוד אתפשטת. והביאור בזה הוא כמבואר בכ"מ43 שזהו בדוגמת החילוק שבין שמיעה לראי'. דאינה דומה שמיעה לראי'44, דשמיעה, בחינת הבנה והשגה, מתפשטת ותופסת רק בדברים רוחניים וזהו מה דיסוד אימא עד הוד אתפשטת. משא"כ ראי' תופסת בדברים גשמיים, ועד"ז (למעלה) יסו"א מתפשט ביסוד ז"א, עד שיסו"א ממש מתלבש ביסוד ז"א. וי"ל דזהו ג"כ45 ענין מה שאבא יסד ברתא46, וכידוע47 דשרש האותיות הם מהחכמה, ועד"ז למעלה, דספירת המלכות [שזהו"ע אות דלי"ת המבואר בהמאמר] שרשה מבחינת החכמה.

<י>) והיינו דאי"ז שמצד הביטול דקדושה אין דבר ומציאות כלל, דאדרבא בקדושה הרי ישנו הכל (ס'איז דאָ אַלץ), אלא שענין הביטול הוא כדיוק הלשון (דסיהרא) לית לה מגרמה כלום, שלא נאמר בזה שביטולה הוא דלית לה כלום סתם (בלי תיבת לגרמה), כ"א דלית לה מגרמה כלום מצד עצמה. אבל מצד (וע"י) ביטולה להיו"ד, ספירת היסוד, הנה יש לה הכל. וזהו ג"כ ביאור המשך המאמר, שלאחר שביאר48 שבקדושה הוא ביטול, הנה מסביר<31> שאין זה שאין לו דבר, כ"א אדרבא, עי"ז יש לו הכל (שבהדלי"ת דמלכות יש היו"ד דספירת היסוד). וכמו שממשיך בהמאמר (שם) בביאור מאמר רב מתיבתא49 דמאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, שמצד הביטול דקדושה (איהו זעיר) ישנו גילוי והשפעה יותר מהריבוי (איהו רב) שבלעו"ז. וכן הוא גם בעבודה, כידוע שאין הכוונה בענין הביטול בחינת אסקופה הנדרסת ח"ו, דאדרבא, עבודת ה' צ"ל בהרחבה וכמ"ש50 ואתהלכה ברחבה, שבההנהגה בעניני קדושה, בלימוד התורה

הגילוי) בהקדים מה שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בתניא פמ"ט שהביטול שצ"ל אצל כ"א מישראל הוא כמים הפנים לפנים51. כמו שהקב"ה כביכול הניח וסילק לצד אחד דרך משל את אורו הגדול הבלתי תכלית כו' והניח כל צבא מעלה הקדושים והשרה שכינתו עלינו כו' ובנו בחרת מכל עם ולשון כו' וקרבתנו וכו' כאשר ישים כו' אזי ממילא כמים הפנים לפנים תתלהט נפשו כו' להניח ולעזוב כל אשר לו כו'<יב>. וכיון שהביטול הוא כמים הפנים לפנים, מובן דכשם שאצל האדם הנה לאחר שהתבוננות הנ"ל פעלה הביטול דלהניח ולעזוב כל אשר לו, תכלית הביטול הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ע"י התורה ומצוותי'53, הנה עד"ז הוא ג"כ למעלה (שזה מעורר עבודת האדם בדוגמא לזה), מה שבתחלת סדר ההשתלשלות הניח וסילק את אורו הגדול לצד אחד הוא בשביל הגילוי שלאח"ז. ובלשון הע"ח (בתחלתו52) דטרם שנאצלו הנאצלים כו' הי' אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא הי' מקום לעמידת העולמות כו' ואח"כ צמצם עצמו וכו' והמשיך קו ישר ודק וכו', הנה גם צמצום זה תכליתו [אינו בשביל הצמצום כ"א בשביל] המשכת הקו

וקיום המצוות וכו' צ"ל הגבהה וכו'. ומה שצ"ל ביטול הוא בתור הקדמה, שע"י ביטול זה דונפשי כעפר לכל תהי' יהי' פתח לבי בתורתך, ע"ד הנ"ל שע"י הביטול יש לו הכל.

<יא>) וכיון שנקודת ההמשך (דבאתי לגני) הוא דתכלית הכוונה היא שיהי' דירה לו ית' בתחתונים, דכוונה זו נוגעת לכל סדר ההשתלשלות, מובן שגם זה שתכלית הביטול (דאות ד') הוא בשביל הגילוי (דאות יו"ד) (המתבאר בסעיף זה) ישנו בכללות סדר ההשתלשלות (וכפי שיתבאר לקמן בעולמות, נשמות, תורה וכו').

<יב>) וכיון שהביטול בא ע"י ההתבוננות בהצמצום הא' כמים הפנים לפנים מובן שהוא בתכלית השלימות. דהנה צמצום זה שהקב"ה כביכול הניח אורו הגדול לצד אחד, הוא בבחינת סילוק לגמרי. דזהו ההפרש בין צמצום הראשון לשאר הצמצומים, דצמצום הראשון הוא סילוק אור הראשון לגמרי, משא"כ שאר הצמצומים הם מיעוט האור, שבהשתלשלות ממדריגה למדריגה מתמעט האור, נמשכת הארה ע"י פרסא ומסך וכו' [ומה שהצמצום הא' הוא בדרך סילוק הוא מפני שדוקא ע"י צמצום כזה אפשר להיות התהוות מציאות העולמות, וכדאיתא בע"ח52 דתחלת הכל הי' אור עליון פשוט ממלא כל המציאות וכו' ולא הי' מקום לעמידת העולמות ואח"כ צמצם א"ע, שהו"ע צמצום הראשון שהוא בבחינת סילוק לגמרי, ולולא שהי' הצמצום באופן כזה (בבחינת סילוק), לא הי' אפשר להיות התהוות מציאות עולמות]. וכיון שהצמצום הי' בדרך סילוק לגמרי [וכדאיתא בתניא (שם) סילק את אורו הגדול] מובן שכמים הפנים לפנים, הנה גם ביטול האדם הבא ע"י התבוננות זו (כנ"ל) הוא ג"כ בתכלית שלימות הביטול, בדוגמת הצמצום דלמעלה.

שע"י הצמצום. ובלשון תורת הבעש"ט54 זהו ענין ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור55 (כמבואר שם) כלומר ויאמר הש"י מכח מדת אלקים שהוא מדת גבורה המצמצם האור מחמת זה יהי' אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו. היינו דכוונת הצמצום אינה בשביל הצמצום עצמו כ"א שעי"ז יהי' אור המתקבל ומתקיים. וכמו שמבאר בזה הרב המגיד נ"ע בארוכה56 דזהו מ"ש ויהי אור [דבשאר הנבראים נאמר ויהי כן, משא"כ כאן שנאמר ויהי אור] וגם ארז"ל57 דכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, שזהו משום שהאור שנמשך אח"כ בפועל (ע"י הצמצום דויאמר אלקים) אינו בדומה (קומט ער ניט) להאור כמו שהוא בהצמצום, היינו בכוונת הצמצום (ווי דער אור שטייט אין צמצום). והיינו דהאור שבהמאמר דויאמר אלקים אינו האור הנמשך אח"כ בפועל, בהקו קצר ודק (בלשון הע"ח הנ"ל) [ולכן לא נאמר ויהי כן, כיון שאינו אותו האור שבויאמר אלקים יהי אור] אלא הוא אור אחר (אַן אַנדער אור). ולכן נאמר ע"ז ויהי, שהוא לשון צער וצמצום, אמנם עי"ז נעשה אור המתקיים.

ה) והנה מה שנת"ל דכוונת הצמצום הוא בשביל הגילוי הוא בעיקר בצמצום הראשון דוקא. כמבואר בארוכה במאמרי בעל ההילולא דשנת תש"ב58, דהנה ידוע דהצמצום הראשון שהי' באוא"ס ב"ה חלוק מהצמצומים דסדר השתלשלות דהצמצומים דסדר ההשתלשלות הוא רק מיעוט אור בלבד והיינו שבההשתלשלות ממדריגה למדריגה מתמעט האור ע"י הצמצום [מסך ופרסא וכיו"ב], משא"כ בצמצום הראשון שהוא סילוק אור הראשון לגמרי, ודוקא בצמצום זה שהוא בדרך סילוק ישנו ענין נפלא שאינו בהצמצומים דסדר השתלשלות. והענין הוא, כמבואר שם ובהמשך תער"ב לכ"ק אדמו"ר נ"ע59, דמעלת הצמצום (שבדרך סילוק דוקא) אינה רק בשביל שיהי' אצילות האורות, כ"א בעיקר בכדי שיוכל להיות התהוות הכלים. וכמו שתירץ בע"ח60 מה שהי' הצמצום בדרך סילוק דוקא ולא הי' ענין הקו דק ע"י מיעוט בלבד, שזהו משום דאם הי' נשאר בתחילה הקו דא"ס [כמו שהוא ע"י צמצום בדרך מיעוט האור בלבד ולא סילוק] לא הי' אפשר להיות התהוות מציאות כלים. וע"י שהי' הצמצום בדרך סילוק האור, הנה לכל לראש נתגלה ענין הגבול, הרשימו [שהוא שרש הכלים] היא בגילוי, וגם אור הקו הנמשך אחר הצמצום ה"ה בא ע"י הפסק הצמצום, ואינו כמו האוא"ס (אפילו האור הגבול) שלפני הצמצום [וכנ"ל בתורת הרב המגיד בהטעם שלא נאמר ויהי כן אלא ויהי אור], ועי"ז נעשה התהוות הכלים ומקבלים בתוכם את אור הקו. ועי"ז

נעשה אח"כ עוד ענין נפלא<יג> שהכלים מתתקנים באופן כזה עד שלא רק שמקבלים בקבלה טובה את בחינת אור הגבול שלמעלה ואינם מתבטלים ממציאותם (שג"ז הו"ע של חידוש, כנ"ל) אלא עוד זאת שהם מקבלים גם את בחינת אור הבל"ג<יד>, ונשארים במציאותם<טו>.

<יג>) וגודל ההפלאה לגבי שאר הצמצומים היא: דבצמצום בדרך מיעוט האור, הנה לא זו בלבד שהאור הנמשך ע"י הצמצום גם כמו שהוא לפה"צ הוא בערך לכמו שהוא לאחה"צ, אלא שגם כללות האור שלפה"צ הוא בבחינת שייכות להאור שלאחה"צ. משא"כ בההמשכה שע"י צמצום הראשון שבדרך סילוק האור – הנה אף שגם אור הגבול (אור הקו) הנמשך לאחה"צ הוא שלא בערך לכמו שהוא לפה"צ (ראה הערה הבאה), אעפ"כ, הנה לא זו בלבד ש(ע"י שהצמצום הוא בדרך סילוק האור לגמרי) נמשך אור הגבול לאחה"צ והכלים מקבלים אותו בקבלה טובה, כ"א שנמשך גם כללות האור שלפה"צ והיינו אור הבל"ג (ראה הערה הבאה), והכלים מקבלים אותו כו'61.

<יד>) כי אחר שנתגלה (ע"י הצמצום) בחינת כח הגבול שבא"ס הרי זה מגביל גם את האוא"ס הבל"ג, והיינו שהאור שנתצמצם ונתעלם, שזהו האור הבל"ג ה"ה בא בבחינת גבול ע"י הרשימו (כח הגבול). דלהיות שפעולת הצמצום הוא שיתגלה כח הגבול שבא"ס, לזאת הנה כמו שקודם הצמצום כשהי' התגלות בחינת אוא"ס הבלתי בע"ג הרי הי' התגברות האור הזה הבל"ג על בחינת כח הגבול שלא הי' ניכר כלל, דגם כח הגבול הכלול בעצמותו הוא בלי גבולי ואינו אלא משלימות עצמותו ית' ויתעלה, וכדאיתא בעבוה"ק62 דא"ס הוא שלימות מבלי חסרון ח"ו, וא"ת שיש לו כח בבלי גבול ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו, אלא כשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול, הרי שגם ענינו של כח הגבול שלפה"צ הוא בל"ג, כמו"כ הנה לאחר הצמצום שהי' רצונו ית' שיהי' התגלות בחינת כח הגבול, הכח הגבול מגביל גם בחינת האוא"ס הבל"ג, ועי"ז בא אור הבל"ג בבחינת גבול, וכמבואר במאמרי אה"ק דבעל ההילולא63.

אלא שכיון שהאור לאחר הצמצום הוא בהעלם הרי זה בדוגמת היו"ד שבהדלי"ת, שהיא פרט מאחורי הדלי"ת ולא בקו בפ"ע כבה"א.

<טו>) ותכלית הכוונה בבריאת העולמות (והצמצום) הוא בשביל ישראל64, כידוע שמה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים הוא בשביל ישראל. וכתורת הרב המגיד65 שהצמצום הוא בשביל ישראל, צדיקים, כדמיון אב המצמצם את שכלו בשביל בנו הקטן. ואע"פ שישראל ה"ז בחינת ציור אדם, מ"מ ישנו ג"כ בחינת ישראל כמו שהם למעלה מציור אדם, וכמאמר66 ישראל עלו במחשבה,

ו) והנה כל הענינים (שלמעלה) דוגמתם גם בעבודת נש"י, וכן הוא במה שנת"ל שע"י הצמצום נמשך הגילוי. והענין הוא, דהנה כללות העבודה מתחלקת בהעבודה שבבחינת פנים והעבודה שבבחינת אחור70. והחילוק שביניהם, בכללות, הוא בדוגמת החילוק (כפשוטו) שבין פנים ואחור, שבכללות הוא ענין העורף. דהנה הפנים71 מה שנקרא כן (בשם פנים), הוא משום דבו נתגלה הפנימיות וכן בו נמצאים החושים בגלוי, חוש הראי' בעינים, חוש השמיעה באזנים, חוש הריח בחוטם, הדיבור בפה. משא"כ באחור, בהעורף, הנה החיות הוא בהעלם. ועד"ז יובן למעלה החילוק שבין האור שלפני הצמצום ולאחר הצמצום, וכמו שנת"ל שהאור הנמשך ע"י הצמצום הוא שלא בערך ואינו בדומה להאור שלפני הצמצום [כי מכיון שהמשכתו הוא ע"י הפסק הצמצום שבבחינת סילוק אור הראשון לגמרי לכן האור הנמשך ע"י הוא בבחינת אור חדש (וכנ"ל מתורת הרב המגיד דויהי אור (חדש) ולא ויהי כן (הוא דויאמר אלקים))] עד שהאור שלאחה"צ לגבי לפנה"צ הוא בערך האחור לגבי פנים. ועד"ז העבודה שבבחינת אחור לגבי העבודה שבבחינת פנים שאינם בערך זל"ז. אמנם אעפ"כ, הנה ע"ד שנת"ל בענין הצמצום, שע"י הצמצום נמשך גם לאחר הצמצום האור שלפני הצמצום (ואפילו בחינת אור הבל"ג), עד"ז הוא ג"כ בעבודה שגם באופן העבודה שבבחינת אחור מאיר בחינת הפנים [וכן נמשך באופן כזה בנשמות ותורה (וכפי שיתבאר לקמן)].

ז) וביאור הענין הוא, דהעבודה שבבחינת פנים היא (בכללות) העבודה כמו שהיא מצד עולם האצילות, והעבודה שבבחינת אחור היא (בכללות) העבודה שמצד עולמות בי"ע. דהנה עולם האצילות, בכללות הוא כמו שסדר ההשתלשלות והעולמות הם (שטייען) מצד אלקות. דאצילות הוא מלשון אצלו וסמוך, וכדאיתא בפרדס72 ונקרא עולם האחדות, דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד, כדאיתא בהקדמת תקו"ז73. ועולמות בי"ע נקראים עלמא דפרודא, משם יפרד74, שזהו היפך מעולם

שהדיוק בזה הוא דעלו בבחינת המחשבה, היינו בבחינה הכי נעלית שבמחשבה, וגם למעלה מבחינת מחשבה גם למעלה ממחשבה הקדומה דא"ק. וכמבואר בהמשך תרס"ו67 ותער"ב68 דמה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים הוא בשביל ישראל, דנש"י כלולים גם בהבחי' דנשתוקק ונתאווה הקב"ה כו', וכמאמר69 במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, ועמך כולם צדיקים<5>. ומזה מובן דגם הצמצום הראשון (קודם ציור ומציאות אדם) הוא ג"כ בשביל ישראל.

האחדות (אצילות). ועד"ז הם ב' אופני העבודה דפנים ואחור, דבאצילות העבודה היא בבחינת פנים (שאלקות הוא בגילוי), ובעולמות בי"ע העבודה היא בבחינת אחור, דההנהגה שבבי"ע הוא בבחינת אחרי הוי' אלקיכם תלכו75, ובלשון הידוע76 שבבי"ע עולמות הם בפשיטות ואלקות הוא בהתחדשות, שזהו"ע בחינת אחור (שאלקות הוא בבחינת העלם)<טז>. וע"ז ההוראה, דהן אמת ש[התורה על הרוב תדבר84 ו]העבודה היא בבחינת אחרי הוי' אלקיכם תלכו<יז>, בדוגמת העבודה שהי'

<טז>) ובכללות, בחינת אחור ופנים דקדושה הוא גם החילוק שבין זמן הגלות ללע"ל (ולזמן שביהמ"ק הי' קיים). כמבואר בתו"א ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק<70> דבזמן הגלות נאמר77 מחה אמחה את זכר עמלק גו', מלחמה לה' בעמלק גו', כי עבודת האדם מצ"ע היא באופן דאחרי הוי' אלקיכם תלכו, בבחינת אחור בלבד. ולכן אפשר להיות אז ההתנגדות דעמלק, וכמו שהי' בפעם הראשונה, בדרך בצאתכם ממצרים, וישראל נמצאו במדבר (שענין המדבר הוא בחינת אחור, כמ"ש78 לכתך אחרי במדבר) הנה משו"ז ויזנב בך כל הנחשלים אחריך79. וזהו ג"כ בחינת פרעה, דפרעה אותיות הערף80, וע"ד שעמלק הוא אותיות מלק, מלשון ומלק את ראשו ממול ערפו81. וע"י המלחמה בעמלק, שהו"ע העבודה בבחינת אחרי הוי' גו' ולאחר הקדמת קיום מצות מינוי מלך [כידוע82 בהג' מצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, שצ"ל הקדמת מינוי מלך למחיית עמלק, ולאח"ז] באים לקיום מצות בנין ביהמ"ק, שאז העבודה היא בבחינת פנים. ועז"נ83 והי' בהניח הוי' אלקיך לך מכל אויביך מסביב גו', שאז יהי' העבודה דמחה תמחה (האדם עצמו) את זכר עמלק, שבכללות יהי' זה בבנין ביהמ"ק השלישי, אבל עד אז, ובפרט בזמן הגלות העבודה היא בבחינת אחור.

<יז>) וגם כשמתבונן בפנימיות העולמות ובפנימיות הנשמה (כמבואר בתו"א<70>) מ"מ עבודתו היא בבחינת אחור בלבד. דהעבודה בבחינת אהבה בתענוגים (אמיתית בחינת פנימיות) ענינה קבלת שכר מעין עוה"ב, ועכשיו העבודה היא היום לעשותם85 בלבד86. ורק בצדיקים, שלבם חלל בקרבם ואצלם הוא הסרת הבגדים הצואים לגמרי, שמואסים מאד בתענוגי עוה"ז, ועבודתם היא בבחינת אהבה בתענוגים87 הנה אצלם גם עתה העבודה בבחינת פנים.

לפני מתן תורה, כמ"ש<78> לכתך אחרי במדבר<יח>, אמנם כדי שיהי' קיום להעבודה (שבבחינת אחור) ותפעול פעולתה צריך נתינת כח לזה ע"י שיתבונן שמצד פנימיות נפשו ופנימיות לבבו הוא (תמיד) בבחינת פנים, כפס"ד הרמב"ם הידוע בהלכות גירושין ספ"ב, דכאו"א מישראל באיזה מעמד ומצב שיהי' רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו כו', וכמו"כ יתבונן בזה שאפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'88, כיון ש(פנימיות נפשו) הוא חלק אלוקה ממעל ממש89. וע"י התבוננות זו, אע"פ שמצד מצבו הוא בבחינת אתכפיא ולא הגיע עדיין לבחינת אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו90 [שאז מתבטל כל ענין הצמצום ולעו"ז], הנה מ"מ יש לו (מההתבוננות שבפנימיות נפשו ולבו, הוא בבחינת פנים) נתינת כח והארה והשפעה עד להשפעה גלוי' גם בנוגע לחיצוניות נפשו (אחור דנפשו), בעבודתו שבבחינת אחרי הוי' אלקיכם תלכו, העבודה שבבחינת אחור. ועד שזה פועל גם על לבושיו דמחדו"מ, שביחד עם זה שהענינים נעשים בפועל, דהמעשה הוא העיקר91, הנה ע"י שמאיר הארה מפנימיות נפשו (שע"י ההתבוננות) יש לו בזה (נוסף על המעשה בפועל) גם חיות ונעימות ועד שיש לו גם תענוג. וכמו שנת"ל (מהרמב"ם הנ"ל) דאף שכופין אותו כו' אמנם כשאומר רוצה אני הנה זהו רצונו האמיתי, שהרי תורת אמת אומר ע"ז שזהו לרצונו92, שזהו מצד הארת פנימיות נפשו שבאה בגילוי ופועלת גם על חיצוניות נפשו<יט>, ובחינת פנים מאיר גם בהעבודה שמצד עצמה היא בבחינת אחור.

ח) והנה כמו שהוא בתחלת ההשתלשלות (בענין הצמצום) ובעבודה, כן הוא גם בנשמות. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בשער התשובה94 [בקיצור] במאחז"ל95 שהשבטים אמרו ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. דידוע הדיוק בזה96, דמהו"ע ההקדמה שהקדימו כשם שאין בלבך, דלכאורה הול"ל רק אין בלבנו אלא אחד, וכן מהו ההו"א שבאו השבטים לשלול. אך הענין

<יח>) ראה הערה טז.

<יט>) דגם עתה (בזמן הגלות) נמשך אצל כאו"א מישראל הארה ומעין מהעבודה שבבחינת פנים. דהרי כאו"א מישראל אומר בכל יום ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך93 (שהו"ע העבודה בבחינת פנים. ראה בתו"א<70>), גם כשעבודתו היא במצב דאחרי הוי' גו'.

הוא, דההקדמה דכשם שאין בלבך אלא אחד הוא הסבר ונתינת טעם למה שאמרו אין בלבנו אלא אחד. דאע"פ שהשבטים הם בבחינת מרכבתא תתאה דעולם הבריאה<כ>, התחלת עולמות בי"ע, עלמא דפרודא, דכללות ענין עולמות האלו הוא בבחינת פירוד כמ"ש ומשם יפרד, אחרי ה"א (כנ"ל) הנה אעפ"כ אין בלבנו אלא אחד. והיינו, דאף ש(גם בשלימות העבודה דעולם הבריאה הנה) העבודה בגלוי היא בבחינת ועד שהוא רק חילופי אתוון דאחד98, והיינו שהעבודה היא בבחינת אחרי הוי' אלקיכם גו', מ"מ בלבנו דהיינו בפנימיות הלב הוא בבחינת אחד. והנתינת כח ע"ז שגם (בהשבטים) בהיותם בבי"ע, עלמא דפרודא, יהי' בפנימיות הלב בבחינת אחד, היא מצד שאין בלבך אלא אחד (כנ"ל שזהו הסברה ונתינת טעם ע"ז שאין בלבנו אלא אחד). שבחי' של יעקב (בלבך) שמקומו הוא בעולם האצילות, ולא עוד אלא שהוא בחיר שבאבות99, שהאבות הן הן המרכבה100, ולכן עבודתו וכו' היא בבחינת אחד, הנה זה ממשיך<כא> גם בלבנו (דהשבטים, בבי"ע) אלא אחד (הביטול וכו' דאחד). אמנם אעפ"כ אומרים על המשכה זו כשם כו' כך כו', היינו דאי"ז אותו הענין ממש. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ בהדרושים101 דמה שאמרו כשם שאין בלבך כו' כך כו' הוא ממש ענין המאמר102 כגוונא דאינון מתייחדין לעילא אוף הכי איהי אתייחדת לתתא בכורסייא למיהוי אחד באחד103 כו', שע"י שאינון מתייחדין לעילא באחד נמשך כמו"כ לתתא בכורסייא למיהוי אחד באחד [עד שנמשך כן גם בהי"ב שבטים, כמבואר שם בארוכה שזהו הי"ב גבולי אלכסון הנעשים מהתכללות הו' קצוות (דהו' מדות) זב"ז], אבל מ"מ זהו כגוונא בלבד, ואינו אותו הענין ממש כמו שהוא באצילות. וכמו"כ הוא במה שאמרו השבטים (כנ"ל שכן נמשך בהי"ב שבטים) כשם שאין כו' כך כו' דמבחינת יחו"ע שבלבך, שבאצילות, נמשך לנו (בבי"ע) להיות בבחינת יחו"ת ג"כ להיות בבחינת ביטול היש לאין אבל לא כמו יחו"ע ממש רק כשם כו' כך כו'. וזהו מה שגם בנשמות דבי"ע (נשמות השבטים) נמשך הארה מנשמות דאצילות (נשמת יעקב). ע"ד שהוא בכללות ההשתלשלות ובעבודה.

<כ>) וזהו מ"ש97 ששם עלו שבטים שבטי י-ה, די"ה קאי על אצילות, והיות דהשבטים הם נשמות דבי"ע לכן צ"ל עלו, עלי', בכדי שיהיו שבטי י-ה.

<כא>) להיות שבחינת יעקב, הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, לכן נמשך ע"י מהביטול דאצילות גם בבריאה.

ט) והנה מזה שבנשמות נמשך מבחינת פנים גם בבחינת אחור (כנ"ל בארוכה) מובן דגם בתורה [דאסתכל באורייתא וברא עלמא104] בחינת פנים דתורה מאירה בבחינת אחור שבה. ויובן זה ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש בההמשך וככה תרל"ז [דהשנה היא שנת המאה לאמירתו]105 דבתורה ישנם ד' בחינות<כב>. דהנה כתיב<11> תורה צוה לנו משה מורשה גו' שהתורה ניתנה לנו בירושה, שלשון מורשה הוא ג"כ לשון ירושה106, ולכאורה הלא ארז"ל107 התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וה"ז היפך הדרש מורשה לשון ירושה, ופעם מצינו בדברי רז"ל108 שהתורה ניתנה לנו במתנה ופעם מצינו שהתורה נקראת בשם כלה כדרשת חז"ל109 [עה"כ דתורה צוה לנו וגו'] א"ת מורשה אלא מאורסה שהתורה היא כלה מאורסה לאיש הם נש"י כו'. והנה כל הד' בחינות אלו ה"ה ענינים ונושאים שונים זמ"ז שהרי ענין הירושה הוא דבר שבא בהכרח שהרי המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל110 שמצות ירושה היא ע"פ ההכרח כו'. וענין מתנה הוא מדעת הנותן דאם הנותן רוצה ליתן המתנה ה"ז טוב ובא"ל ה"ה אינו של המקבל כלל, וענין התקן עצמך ה"ז ע"י עבודה דוקא שכאשר יעבוד בטוב, אזי טיב עבודתו אשר עבד בה יגיע לו וכשאין העבודה כ"כ לא יש אצלו, שז"ע מה שמזרז לומר התקן עצמך ללמוד לפי שאינה ירושה הבאה בהכרח, וגם אינו מתנה שנותנים גם אם לא עבד כ"כ, כ"א התקן עצמך ליגע את עצמך בלימוד התורה שעי"ז יצליח לו כו'. וענין מה שהתורה נקראת כלה זהו ג"כ ענין אחר כו'. והענין הוא111 דהנה קיום התורה א"א כ"א ע"י יגיעה עצומה כו' וכמארז"ל112 יגעת ומצאת תאמין, לא יגעת ומצאת אל תאמין כי בלתי היגיעה א"א למצוא דברי תורה, וכענין אמרם התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך שתאמר שתבוא גם בלתי יגיעה כלל כו' ולפי"ע העבודה אשר יעבוד בלימוד התורה לפי"ע זה יגדל בהבנת התורה והמשכת אלקות שנמשך ע"י לימודו ויגיעתו בתורה כו' וע"ז הוא שארז"ל113 כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו שממשיך המשכת אלקות בתורה, ובבחינת המשכה זו נקראים נשמות ישראל בשם חתן והתורה נקראת כלה כו' ומה שהקב"ה קורא ושונה זהו כנגדו דוקא, היינו ע"י שהאדם קורא

<כב>) ברוב הדרושים מובא שיש בתורה ג' מדריגות, אבל בהמשך זה (דתרל"ז) מחלק ומבאר ד' בחינות.

ושונה. וענין ירושה ומתנה הוא114 דהנה כל ענין מעשה המצוות [דגדול לימוד שמביא לידי מעשה115] שנתלבשו בדברים גשמיים הוא בכדי לברר ניצוצות דתוהו שנפלו בשבה"כ [שהם אורות מרובים, בכמות ובאיכות], וע"י בחינת בירור זה עי"ז יורשים כח"ב דתהו, ומפני כי זהו לא לפי ערך הבירור כו' [וכידוע דהבירור דעתה הוא רק בז"ת דתהו ועי"ז יורשים בדרך ממילא גם כח"ב דתהו, כמבואר בהמשך ד"ה אל תצר את מואב לאדמו"ר האמצעי116] לכן נקרא ירושה. וכאשר זוכה לבוא לידי ירושה זו אז נותנים במתנה היינו שנמשך מאוא"ס בחינה שלמעלה מתהו שזה בחינת מתנה היינו מה שא"א כלל להגיע כ"א בדרך מתנה לבד. והיינו שזהו למעלה מירושה שהגם שגם ירושה אינו מה שמרויח ע"י יגיעתו עכ"ז יש לו שייכות שהרי מפני מה הבן יורש את אביו מפני כי בא ממנו כו'. הרי שענין הירושה בא למי שיש לו קישור וחיבור ושייכות עמו כו'. ועד"ז יובן בנמשל שלפי שמברר ניצוצים דתהו [נעשה בחינת אח לטובה לעשו] ולכן נותנים לו בדרך ירושה בחי' אורות כח"ב דתהו כו'. ואמנם ענין המתנה הוא מה שלא בא ע"י פעולתו כלל כו'. ובנמשל הוא כו' מה שאין אתעדל"ת מגיע לשם א"כ ההמשכה משם זהו מתנה. וזהו משארז"ל117 ג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, ולכאורה צלה"ב הלא ארז"ל כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, וע"כ לא ימצא בעולם שעה א' פנוי' שלא ילמדו באותו זמן כלל, שיש מי שאין לו פנאי ביום ולומד בלילה, ועיקר הלימוד הוא ביום כמאמר118 אנן פועלי דיממא אנן, ומ"מ אמרו ג"כ118 לא אברי לילה אלא לגירסא, ונמצא כי כל היום וכל הלילה לא ימצא שעה א' פנוי' שלא ימצא א' מישראל שלא ילמד בעת ההיא, וא"כ הקב"ה קורא ושונה כנגדו, ומה"ע מה שג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה כו'. גם לשון יושב ועוסק בתורה מהו כו'. אך הענין הוא כנ"ל דמ"ש כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, היינו שנמשך לפי"ע יגיעתו ועבודתו, שזהו דיוק הלשון כנגדו, והיינו שהוא בחינה שבמדוה"ג. משא"כ מ"ש ג' שעות ראשונות קאי על ההמשכה [שלמעלה ממדוה"ג לגמרי] שנמשך בבחינת מתנה מלמעלה גם שלא ע"י אתעדל"ת כו' ולכן נאמר ע"ז יושב, בדוגמת השפלת היושב [שבעת ישיבתו נשפל ראשו למטה], ועוסק בתורה. וג' ראשונות קאי על בחינה שלמעלה ממדוה"ג בדוגמא להג"ר שמובא בספרי קבלה בכ"מ. ומ"מ גם בחינה זו שלמעלה מאתעדל"ת כלל נמשכת ע"י שתחילה ישנה היגיעה והירושה שנת"ל [וזהו"ע תלמודו בידו119], שעי"ז נותנים לו במתנה גם בחינה זו. ובכללות, הנה זהו כללות החילוק שבין גליא דתורה לפנימיות התורה. דגליא דתורה היא בחינת התורה שבאה במדידה והגבלה, וכדאיתא בגמרא מנחות120 שאפשר להיות מציאות

שילמד אדם כל התורה כולה, הרי דישנה בחינה בתורה הבאה בהגבלה. ואעפ"כ נאמר121 ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ועוד יותר, ואהי' אצלו גו' שעשועים גו' לפניו122 שזה קאי על בחינת פנימיות התורה. וזהו"ע בחינת פנים ואחור דתורה, היינו בחינת פנימיות וגליא דתורה, ובחינת פנים דתורה מאירה גם בבחינת אחור. ומב' בחינות אלו דפנים ואחור שבתורה נמשך אח"כ למטה בנשמות ב' הבחינות פנים ואחור וכן מה שבחינת פנים דנשמות מאירה בבחינת אחור.

י) וזהו גם כן הביאור במ"ש123 זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, ואמרו רז"ל124 שנענש דוד על זה. וכמבואר בלקו"ת125 ובתורה אור126 ובכ"מ127 הטעם, שמה שנענש על שקרא את התורה זמירות הוא משום שאע"פ שתורה היא בבחינת זמירות, אמנם ישנה בחינת התורה שלמעלה מזה, שיר, ועד שבאי"ע למעלה יותר, שהיא בחינת שעשועים לפניו, בחינת שירו של הקב"ה ונעלמה מעיני כל חי128 שזהו בחינת פנימיות התורה. ובחינה זו שבתורה, שהיא בבחינת שעשועים לפניו, ה"ה למעלה מכל מדוה"ג, באי"ע למעלה מבחינת זמירות דתורה, אבל אעפ"כ היא נמשכת גם למטה, ולכן נאמר לדוד שזמירות קרית להו (ששיבח את התורה להיותה זמירות) בתמי', כיון דבתורה ישנה בחינה שבאי"ע למעלה יותר מבחינת זמירות, בחינת שעשועים לפניו, בחינת שיר וטעמים שבתורה. ובזה יובן מה שנענש בשכחה דוקא, והשכחה היתה בענין נשיאת הארון בכתף, שעונש זה הי' מדה כנגד מדה129. והענין הוא, דענין הארון הוא שבו היו הלוחות וכמ"ש130 אין בארון רק שני הלוחות. וענין הלוחות הי' שלא הי' בהם ההתחלקות דפנים ואחור, כדאיתא בירושלמי131 עה"כ132 כתובים משני עבריהם מזה ומזה גו', שמכל צד היו יכולים לקרותם, מד' עבריהם כו', והיינו ש(הי' כולו פנים ו)לא הי' בו התחלקות דפנים ואחור. וזהו גם ענין מצות נשיאת הארון בכתף, שענינה לחבר את הכתף, והיינו בחינת אחור, להארון, בכדי לבטלה עי"ז אל הארון (שבו היו הלוחות), בדוגמא לכמו שהוא בהלוחות שבארון עצמו, דאע"פ דמגילה כתובה פנים ואחור133 מ"מ ע"י הלוחות שבארון בחינת פנים ואחור (שבהמגילה) מתאחדים עד שנעשים אחד (בחינת פנים), ועד"ז הו"ע חיבור הכתף אל הארון (שבו הלוחות). ומהתאחדות בחינת פנים ואחור שע"י הלוחות, צריך להמשיך כן גם בלימוד התורה, שבחינת

אחור דתורה (גליא דתורה) מתאחדת עם בחינת הפנים שבה (פנימיות התורה). וזהו מה שדוד נענש בשכחה דוקא, כי אין שכחה לפני כסא כבודך, מצד בחינת הפנימיות אין שייך השכחה. דכשהאדם שקוע (ליגט) בפנימיות נפשו באיזה ענין אז אין שייך שישכח ע"ז, כ"א דוקא כשמסירתו אל הענין הוא בבחינת אחור, בבחינת אחור דשימת לבבו. ולכן נענש בשכחה, מדה כנגד מדה. להיות שבתורה שיבח בחינת האחור, בחינת זמירות שבה בלבד. ולכן הי' עונש השכחה במצות נשיאת הארון בכתף, להיות שענינה שע"י (הלוחות שב)תורה הנה בחינת פנים ואחור (שבתורה) מתאחדים באופן שהם כולו פנים, כנ"ל דכתובים גו' מזה ומזה גו'.

יא) והנה לימוד התורה צ"ל בהקדמת (בלשון הגמרא134) ברכו בתורה תחילה, היינו עבודת האדם לפני התורה. שזהו מה שאבא בנימין הי' מתפלל על תפלתו שתהא סמוכה למטתו135, שהטעם לזה הוא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן136, בכדי שלימוד התורה שלו יהי' לאחר התפלה, דהתפלה שלפני לימוד התורה היא בדוגמא להענין דברכו בתורה תחילה, ברכו (מלשון המשכה) בתורה כו'. ומזה מובן, דכמו שבתורה, הנה בחינת פנים מאירה גם בבחינת אחור (כנ"ל בארוכה) הנה עד"ז צ"ל בהעבודה (דתפלה) שלפנ"ז, בהעבודה דיחו"ע ויחו"ת.

יב) והענין הוא, כמבואר בקונטרס עה"ח137 בארוכה, דהעבודה שמצד יחו"ת היא בבחינת אחרי הוי' אלקיכם תלכו, והעבודה שמצד יחו"ע היא בבחינת ביטול במציאות (היינו דבחי' יחו"ע ויחו"ת הם בחי' פנים ואחור בעבודה). והנה138 התורה על הרוב תדבר, ובפרט בזמן הגלות, הנה עיקר העבודה היא בבחינת יחו"ת (אחרי הוי' אלקיכם תלכו), אבל גם אז צריך להיות זכירה דהעבודה שבבחינת יחו"ע [זכירה בדוגמת הזכירה דעמלק. דעמלק הוא אותיות מלק, מלשון ומלק את ראשו ממול ערפו<81>, והיינו דמקום יניקתו הוא בבחינת אחור וענינו לפעול השכחה (כנ"ל דענין השכחה הוא מצד בחינת האחור). ולכן מזהיר הכתוב בנוגע אליו במיוחד זכור ואל תשכח139]. שמזמן לזמן עכ"פ צ"ל עבודתו בבחינת יחו"ע, בכדי שיהי' קיום לעבודתו בבחינת יחו"ת צ"ל נתינת כח והארה ע"ז מהעבודה שבבחינת יחו"ע. ובחינת יחו"ע מאירה בבחינת יחו"ת. ובחינת יחו"ע (הנותנת כח לקיום העבודה שבבחינת יחו"ת) קשורה עם לימוד פנימיות התורה, כמבואר שם140 דענין פנימיות התורה הוא כמ"ש141 דע את אלקי אביך, והיינו לידע גדולתו וכו' ועי"ז נעשה (כסיום הכתוב) ועבדהו בלבב שלם, שהעבודה היא

בשלימות (שזהו כנ"ל דבחינת פנים דתורה (פנימיות התורה) קשורה עם בחינת פנים שבעבודה, העבודה שבבחינת יחו"ע).

יג) ובכללות, זהו (שבחינת פנים יומשך גם בבחינת אחור) שתכלית הכוונה הוא שיהי' עיקר שכינה בתחתונים. וכמבואר בפע"ח142 דכל מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות מגיעים רק בבחינת חיצוניות ע"ק, ולע"ל יהי' גילוי בחינת פנימיות ע"ק. אמנם אעפ"כ הנה מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות ממשיכים השכר דימות המשיח ושלאח"ז143, שכללות ענינו הוא כמ"ש144 ולא יכנף עוד מוריך, ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו גו'145 עד שיהי' בבחינת פנים בפנים, שבחינת פנימיות ע"ק יהי' בגלוי. ומה שפועלים עתה כן הוא ע"י שבזמן הגלות ישנו הנתינת כח דבחינת פנימיות התורה (שמצד בחינת פנימיות ע"ק), דטועמי' חיים זכו146<כג>. ופנימיות התורה מביאה להעבודה בבחינת ביטול במציאות, שזה מביא לעבודה שכללות ענינה הוא יחו"ע, שעבודה זו קשורה עם פנימיות הנשמה, וכמבואר בכ"מ, וזהו הכנה קרובה שיומשך בדומה לזה (לעבודה זו), במדתו של הקב"ה שהיא מדה כנגד מדה<129>, והיינו שע"י יפוצו מעינותיך חוצה דוקא (בחינת פנימיות התורה שמצד בחינת פנימיות ע"ק כו' המביאה לעבודה שמצד פנימיות הנשמה וכו') קאתי מר דא מלכא משיחא<כד> (גילוי בחינת פנימיות ע"ק, עיקר שכינה, בתחתונים).

יד) וזהו (המשכת בחינת פנים באחור, ע"ד היו"ד בהדלי"ת) ג"כ כללות נקודת המאמר דבעל ההילולא, שהתחלתו הוא בבאתי לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה, ומובן דמ"ש (במדרש) עיקר שכינה, הכוונה היא פנימיות השכינה150, ששייכת להפנימיות דלמעלה עד לבחינת

<כג>) והיינו גילוי תורת הבעש"ט, והנשיאים שלאחריו עד בעל ההילולא.

<כד>) שזהו מדה כנגד מדה, כידוע147 דענינו של משיח הוא יחידה, וכן פנימיות התורה היא ג"כ בחינת היחידה שבתורה. ועד"ז גם העבודה אז תהי' מצד בחינת יחידה שבנפש [שאז הפדי' היא באופן של שלום, וכמ"ש148 פדה בשלום נפשי וגו', שכתוב זה הוא מהשיעור תהלים דיו"ד שבט, וכמו שנת"ל בהמאמרים הקודמים149 בארוכה].

פנימיות ע"ק. ובחינה זו צ"ל בתחתונים דוקא, וזה נעשה ע"י עבודת האדם, עד שע"י העבודה פועלים כמו שממשיך בסיום המאמר151<כה> שמעמידים צבאות ה', ופותחים האוצרות הכמוסים, וכל הון יקר שבהאוצרות אשר אספו אבותיו והמלך בעצמו מחלקים אותם לאנשי הצבא ע"י פקידי החיל וראשי הצבא, שזה קאי, בכללות, על ראשיכם לשבטיכם, ראשי ונשיאי ישראל בכל דור ודור, דאתפשטותי' דמשה בכל דרא ודרא152 עד לנשיא דורינו בעל ההילולא, והקיצו ורננו שוכני עפר153 והוא בתוכם ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש, לקבל פני משיח צדקנו שילמד תורה את כל העם כולו154, פנימיות התורה, ובעגלא דידן.

<כה>) ויהי רצון שכן תהי' לנו.

**********