בס"ד. כ"ף מנחם-אב ה'תשל"ז*

208

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'1, ואיתא בגמרא2 תניא הי' ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה3. ויש לומר, דהטעם על זה שדרשו אל תקרי מה כו' הוא4, כי לפי פירוש הפשוט צריך ביאור, מדוע אומר הכתוב ענין זה (שה' אלקיך שואל מעמך רק ליראה גו') בסגנון של שאלה ותשובה, דלכאורה הוה לי' למימר אין ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'. ולכן דרשו אל תקרי מה אלא מאה. והנה ידוע5 בכללי הלימוד אל תקרי, שאינו שולל פירוש הענין כפי שהוא נקרא אלא שמוסיף עוד פירוש, ושני הפירושים שייכים זל"ז6. וצריך להבין הקשר והשייכות דמה ומאה. ובפרט שהחילוק דשני הפירושים הוא (לא רק בתיבה זו עצמה, אלא) גם בכללות הכתוב. דלפי פשוטו הוא שאינו שואל מאומה כ"א ליראה, משא"כ לפירוש הגמרא, מה (מאה ברכות) הוא הדבר שה' אלקיך שואל מעמך.

ב) והנה מבואר בכ"מ בענין הלימוד אל תקרי, שהפירוש לפי פשוטו הוא ע"י תוכן הפירוש שדרשו חז"ל7. ועפ"ז יובן הלשון אל תקרי דמשמע ששולל הפירוש שבפשטות, דהכוונה בזה, שאי אפשר להיות פירוש זה כי אם ע"י הפירוש הנדרש. ועפ"ז, בנדו"ד – אל תקרי מה אלא מאה, שע"י מאה באים למה. וצריך להבין, דלשון מה מורה שהענין (המדובר) הוא דבר קטן, ובלשון הגמרא8 מילתא זוטרתי, משא"כ מאה הוא9 מספר גדול ועד לשלימות המספר10, שבכדי להגיע

209

לשלימות צריך לעבודה רבה [וכמו"כ הוא גם בנוגע למאה ברכות כפשוטם, שבכדי לברך מאה ברכות בכל יום גם בשבת ויו"ט (ועד"ז ביום התענית11), צ"ל השתדלות מיוחדת12], ואיך אומרים שבכדי לבוא למה (מילתא זוטרתי) הוא דוקא ע"י מאה (ענין השלימות שבא ע"י עבודה).

ג) ויובן זה בהקדים מה דאיתא במדרש תהלים עה"פ13 אחת שאלתי מאת ה' וגו', אמר הקב"ה לדוד, בתחלה אתה אומר אחת שאלתי (גו') שבתי בבית ה' ואח"כ אתה שואל כמה שאלות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וכו', והשיב דוד ממך למדתי, בתחלה לא באת עלי14 אלא באחת שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה ואח"כ פתחת עלינו במצוות הרבה שנאמר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וגו'. וצריך להבין, דלכאורה תשובת דוד ממך למדתי אינה מתרצת זה שאמר אחת שאלתי, אלא שאומרת שהשאלה היא על הקב"ה, שבתחלה אומר כי אם ליראה ואח"כ פתח במצוות הרבה. ופירש הרב המגיד15, שדוד ביקש רק דבר אחד לבד, כי הדברים המפורטים (לחזות בנועם ה' וגו') הם מסתעפים משבתי בבית ה'. ועד"ז הוא במה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שהדברים המפורטים (ללכת בכל דרכיו וגו') הם מסתעפים מליראה את ה' אלקיך. אבל, עפ"ז צריך להבין לאידך גיסא, הרי דבר זה (שישנם ענינים כלליים שמסתעפים מהם הרבה פרטים) הוא מובן בפשטות, ולמה צריך ללמוד זה מהקב"ה. ונקודת הביאור בזה, דהכוונה כאן בדבר אחד לבד היא לנקודה עצמית שלמעלה מכלל לפרטים. דזהו מ"ש דוד אחת שאלתי, אחת היא יחידה16, יחיד בעצם, שאינו בגדר התחלקות פרטים (כידוע החילוק בין יחיד לאחד17). ועד"ז הוא ליראה את הוי', דפירוש ליראה את הוי' (דלשון את מורה על דבר שאינו אלא טפל18) הוא שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל ענינו הוא רק זה שהוא טפל ובטל להוי'19. וגם להמבואר בתניא20 דמה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה את ה' אלקיך קאי על יראה תתאה, הרי ידוע21, דכל הדרגות

210

שביראה שייכות זל"ז. וגם הביטול דיר"ת הוא מצד עצם הנשמה. וכידוע החילוק בין יראה לאהבה22, דאהבה להיותה מציאות היא מצד הגילויים דהנשמה, ויראה להיותה ביטול היא מצד עצם הנשמה. וזהו ממך למדתי, כי בכדי לקשר הפרטים עם הנקודה העצמית שלמעלה מכלל לפרטים, צריך על זה לימוד ונתינת כח מהקב"ה. והקשר דנקודה העצמית עם הפרטים הוא בשני אופנים. א', באופן דמלמטה למעלה, שע"י הפרטים מגיעים להנקודה. וכמ"ש23 ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי', שע"י קיום המצוות (תרי"ג מצוות פרטיות) באים ליראה את הוי'. וב', באופן דמלמעלה למטה, שמהנקודה נמשכים ומסתעפים פרטים, ובאופן שגם לאחרי שנמשכו הפרטים, מאירה בהם הנקודה העצמית שלמעלה ממקור לפרטים.

ד) ועפ"ז יש לבאר מה שאמרו אל תקרי מה אלא מאה, מה הוא ביטול כמו ונחנו מה24 [ויש לומר, דזהו שלשון מה מורה על קטנות הדבר (כנ"ל סעיף ב), שהוא ע"ד מ"ש אתם המעט מכל העמים שממעטים את עצמם25], והוא הביטול עצמי שמצד עצם הנשמה. ופירוש מה ה' אלקיך שואל מעמך הוא שה' אלקיך שואל מעמך הביטול דמה26. ומביטול זה מסתעפים אח"כ כל הפרטים שנמנים בהמשך הכתוב, כולל גם ליראה את הוי'27. דעם היות שגם הביטול דיראה הוא מצד עצם הנשמה, וביטול זה הוא הנקודה העצמית שממנה מסתעפים הפרטים שלאח"ז (ללכת בכל דרכיו וגו'), מ"מ, מכיון שהביטול הוא בציור דיראה, שענינה הוא (ככל המדות) ההרגש שהוא ירא, הוא בכלל הגילויים דהנשמה, משא"כ הביטול דמ"ה הוא ביטול בעצם. כהביטול דמס"נ28 שבכאו"א מישראל29, מצד המ"ה שבו, שהוא למעלה מכל הכחות כולל גם כח הרצון, שהרי זה שהוא מוסר נפשו הוא לא מצד הרצון שלו אלא מפני שאינו יכול להפרד ח"ו מאחדותו ית'30. וזהו מה הוי' אלקיך, שהביטול דמ"ה הוא מפני שהוי' (הוא) אלקיך כחך וחיותך. דמכיון שאלקות הוא החיות שלו, אין שייך כלל שיהי' נפרד ח"ו מאלקות.

211

ה) אבל, הביטול דמ"ה שישנו בכאו"א מישראל הוא בהעלם. והעלם זה הוא לא רק מפני נפש הבהמית שמעלמת ומסתרת על זה, אלא שגם מצד עצמו הוא נעלם, להיותו למעלה מגילוי31. ובכדי שיהי' בגילוי, על זה אמרו על תקרי מה אלא מאה. דמה ומאה הם ב' קצוות. מה הוא נקודה עצמית שלמעלה מגדר פרטים, ומאה הוא ריבוי פרטים עד לריבוי הכי גדול32. ובנפש האדם הוא עשר הכחות כמו שכל אחד מהם כלול מעשר. וע"י העבודה בפרטי הכחות (מאה), מתעורר ומתגלה הנקודה דמ"ה33. וזהו אל תקרי מה אלא מאה, דמה מצד עצמו הוא למעלה מגילוי – אל תקרי (קרי הוא גילוי34), והתגלותו היא ע"י העבודה דמאה. ויתירה מזו, שהגילוי דמ"ה (שנעשה ע"י העבודה דמאה) הוא באופן כללי וגם נרגש בכחות הפרטיים35. ויש לומר שגם זה מרומז באל תקרי מה אלא מאה, כי כאשר הגילוי דמ"ה הוא רק בכללות, אזי, הגילוי הוא רק בנוגע למ"ה (שבתחלה הי' בהעלם ואח"כ נתגלה מהעלמו), וזהו אל תקרי מה אלא מאה, שהקריאה והגילוי דמ"ה צריך להיות לא רק בנוגע להמ"ה אלא גם בכחות הפרטיים, מאה.

ו) אך עדיין צריך להבין, מהי השייכות דמה ה' אלקיך שואל מעמך למאה ברכות דוקא. ויובן זה בהקדים מ"ש (בתחלת הכתוב) ועתה ישראל, ועתה דוקא, ומבאר הצ"צ36 שועתה קאי על ימי שנותינו בעולם הזה, וע"ד מ"ש בסיום פרשה הקודמת37 אשר אנכי מצוך היום לעשותם, וארז"ל38 היום לעשותם ולא למחר לעשותם. דהגם שקיום המצוות יהי' גם בימות המשיח39 (ואדרבה, אז דוקא יהי' כמצות רצונך40), מ"מ, קיום המצוות באופן דלעשותם, עשי' מלשון כפי'41, הוא דוקא היום, כי לע"ל יהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ42 ובמילא לא תהי' העבודה דאתכפיא43. וזהו

212

ועתה ישראל44, ישראל הוא על שם כי שרית עם אלקים45, ההשתררות על כל ההעלמות וההסתרים הנמשכים משם אלקים, עד לההעלמות וההסתרים דנה"ב ויצה"ר המפתים את האדם לעשות ההיפך ח"ו, וענין ישראל הוא שהוא משתרר על הרצונות דנה"ב, ועד אשר ותוכל45. דבתחלה הם מנגדים והוא משתרר עליהם (אתכפיא), ואח"כ ותוכל, שהוא מנצח אותם (אתהפכא). וזהו ועתה ישראל, שדוקא עתה שישנה מציאות הסט"א נק' בשם ישראל על שם כי שרית גו' ותוכל, אתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א, משא"כ לע"ל, כיון שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, לא יקראו בשם ישראל (שרית) אלא בשם ישורון, או בשם (אחר) אשר פי ה' יקבנו46, כמבואר בארוכה בדרושי הצ"צ47.

ואומר ועתה ישראל מה, דזה שגם עתה כשישנה מציאות הסט"א, וגם בזמן הגלות ואפילו בעקבתא דמשיחא (עתה ממש), ביכלתו של כאו"א מישראל להשתרר על כל המונעים ומעכבים ולנצחם (שרית גו' ותוכל), הוא מצד המ"ה שבו, בחינת יחידה. כי כיון שבחינת היחידה אין כנגדה לעומת זה48, לכן, ע"י שמעורר היחידה שבו, ביכלתו עתה להשתרר על כל המנגדים ולנצחם. וזהו מה שארז"ל49 ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא [שהוא לא רק יעקב אלא גם ישראל, שם המעלה], כי בכאו"א מישראל, גם כשחטא, היחידה היא בשלימות [וכפס"ד הרמב"ם הידוע50, שכאו"א מישראל, גם כשיצרו תקפו לבטל מצוה (ועד שבכדי שיקיים המצוה צריך לכופו ע"י גוים), הוא רוצה לעשות כל המצוות], ולכן ישראל הוא, שיש לו הכח להיות שרית גו' ותוכל. ומה שאמרו51 איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו, ואיתא בלקו"ת52 שקאי על המ"ה שבנפש [דע"י53 שהוא שוטה, אינו לוחם כנגד הרוח שטות שנכנס בו54, הוא מאבד ח"ו את המ"ה שבו], הכוונה בזה היא, שהמ"ה שבו הוא בהעלם ביותר. וכמובן גם מהלשון איזהו שוטה המאבד כו', שהוא בדוגמת דבר האבוד, שגם לאחרי שנאבד הוא בשלימות, אלא שצריך למצאו55, וע"י החיפוש

213

כדבעי – בודאי ימצאנו. וזהו מה ה' אלקיך שואל מעמך, שה' אלקיך שואל ומבקש מעמך (מכאו"א מישראל) שהמ"ה שבו יהי' בגילוי. שלא יאבד ח"ו את המ"ה שנותנים לו, וגם אם איבד ח"ו – לחפש עד לגלות את המ"ה ע"י עשיית תשובה. ומדייק מעמך, שגילוי המ"ה יהי' ע"י עבודתו דוקא56. דגם כשהתעוררות התשובה היא ע"י הכרוזים שמכריזים מלמעלה57, או ע"י שמסבבים סיבות שונות לזה כמ"ש58 וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, הנה זהו רק ההכנה לתשובה, אבל התשובה עצמה נעשית ע"י עבודתו דוקא, מעמך.

ז) והנה זה שמה ה' אלקיך שואל מעמך הוא עתה דוקא (היום לעשותם), אף שהשלימות דקיום המצוות (כמצות רצונך) תהי' דוקא בימות המשיח, הוא, בכדי שתהי' העבודה דאתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א (פי' ישראל), שעי"ז דוקא נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים59. ואף שתכלית השלימות תהי' לע"ל דוקא (כנ"ל), הרי תכלית השלימות דלע"ל הוא שאז יהי' גילוי עצמות אוא"ס בעוה"ז הגשמי, תחתון שאין תחתון למטה ממנו60, ושלימות זו נעשית ע"י מעשינו ועבודתינו עכשיו61, ע"י בירור וזיכוך העולם כמו שהוא עכשיו דוקא. ובשביל זה ירדה הנשמה למטה, שעיקר הכוונה בזה הוא לא בשביל עליית הנשמה שנעשית ע"י הירידה, אלא בכדי לברר ולזכך את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם62, שעי"ז יהי' הגילוי בעוה"ז הגשמי ותושלם הכוונה דדירה בתחתונים, כמבואר כל זה בארוכה בתניא63.

ח) והנה מכיון שהכוונה בירידת הנשמה למטה היא לעשות את העולם דירה לו ית', הרי מובן, שענין זה (עשיית הדירה לו ית') הוא ענין עיקרי במעמדה ומצבה. דכאשר אינה ממלאה ח"ו את שליחותה ותפקידה, גם כשיש לה גילויים הכי נעלים, חסר העיקר, ולאידך, ע"י שמשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, נעשה בה עלי' גדולה ונפלאה לאין קץ64. ועפ"ז יובן שהעבודה דמאה שעל ידה נעשה הגילוי דמ"ה היא מאה ברכות השייכים לבירור וזיכוך העולם (כדלקמן), אף שהגילוי יכול להיות לכאורה גם ע"י העבודה בפרטי הכחות דהנשמה, ללכת בכל דרכיו וגו', כי השלימות דהנשמה, גם המ"ה שבה, היא דוקא ע"י שממלאה את תפקידה ושליחותה. וזהו ועתה ישראל מה, דע"י שע"י המ"ה דהנשמה הוא עובד העבודה דישראל (אתכפיא

214

סט"א ואתהפכא סט"א) עתה, שעי"ז הוא ממלא את הכוונה שבשבילה נברא, עי"ז דוקא, הוא תכלית העילוי (גם) של המ"ה שבו.

ט) וזהו חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, דענין הברכות הוא שיהי' המשכת גילוי אלקות לא רק בישראל אלא שעל ידם יומשך גילוי אלקות בעולם. וכמו שאומרים בנוסח הברכות ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם, שיומשך (ברוך) הגילוי דהוי' בישראל, אלקינו, ועי"ז יומשך הגילוי בעולם, מלך העולם65. ובעולמות גופא, ההמשכה שע"י הברכות היא (בעיקר) בעולמות התחתונים. וכמ"ש66 ברוך הוי' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, שיומשך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא67. דעלמא68 דאתכסיא הם עולמות העליונים שהם בטלים לאלקות, כמו דגים שבים שמכוסים ובטלים להמים, ועלמא דאתגליא הם עולמות התחתונים, ובפרט עוה"ז הגשמי, שנראים ליש ודבר נפרד, וענין הברכה הוא שיומשך גילוי אלקות גם בעולמות התחתונים עד בעוה"ז הגשמי.

וכיון שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה69, וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו70, צריך להמשיך גילוי אלקות בכל דבר שבעולם, שיהי' נרגש בו בגילוי שנברא לכבודו ית'. וזהו"ע מאה ברכות, דמאה הוא ריבוי הכי גדול [וכידוע71 שכללות האותיות הם בג' הסוגים דיחידות עשיריות ומאות], דריבוי הו"ע הפרטים, וענין מאה ברכות הוא שיומשך גילוי אלקות בכל הפרטים שבעולם. ויש להוסיף בזה ע"פ הידוע72 בענין המספרים יחידות עשיריות מאות, דלפעמים מבואר, שמספר המרובה הוא למעלה, וכל שנמשך למטה יותר, מתמעט המספר (מאות בכתר ויחידות במלכות). ולפעמים מבואר, שלמעלה הוא מספר יחידות, וכל שנמשך למטה יותר, מתרבה המספר (יחידות בכתר ומאות במלכות). וידוע הביאור בזה72, דשני אופנים אלו הם באורות וכלים. דבאורות, מספר המרובה הוא למעלה, ובכלים מספר המרובה הוא למטה. ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהמספר מאה ברכות, כי מהחילוקים שבין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא הוא, שבעלמא דאתכסיא העיקר הוא האורות ובעלמא דאתגליא העיקר הוא הכלים, וכיון שענין הברכות היא ההמשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא (כנ"ל), היינו שהענינים דעלמא דאתכסיא (אורות) יהיו בגילוי גם בעלמא דאתגליא (כלים), לכן צריך לברך מאה ברכות, להמשיך ריבוי האורות דעלמא דאתכסיא בהכלים דעלמא

215

דאתגליא. ועד שיומשך זה בריבוי הנבראים שבעולם הזה הגשמי, דענין מה רבו מעשיך ה'73 (ההתחלקות לריבוי פרטים) הוא בעיקר בעוה"ז הגשמי דוקא.

יו"ד) וזהו ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה, שבכדי שיוכל להיות העבודה דמאה ברכות, להמשיך ריבוי האורות שלמעלה (ריבוי באיכות) בריבוי הנבראים שלמטה (ריבוי ההתחלקות לפרטים), הוא ע"י המ"ה שבנפש, דמ"ה הוא נקודה עצמית שלמעלה מגדר מספר (שאין שייך בה ענין הריבוי, גם לא ריבוי באיכות). וע"י העבודה דמאה ברכות, עי"ז גופא מתגלה המ"ה שבו. ולא עוד אלא שכיון שהתכלית דירידת הנשמה למטה, כולל גם ירידת המ"ה דהנשמה, הוא בכדי להמשיך גילוי אלקות בעולם [כמו שהוא עכשיו, עתה, ע"י העבודה דישראל על שם כי שרית גו' ותוכל], לכן, ע"י שהאדם ממלא את תפקידו ושליחותו, נעשה עילוי גם בהמ"ה שבו74.

וכיון שכבר נמצאים בסוף זמן הגלות, וכל אחד מישראל השלים כבר את העבודה דהיום לעשותם, דהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן75 – הנה מיד הן נגאלין75, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, שיהי' גילוי אלקות בעוה"ז הגשמי ובכל הפרטים שבו, וישראל [שהם המשיכו הגילוי בעולם] יהיו במדריגה נעלית עוד יותר76, וכל זה – בקרוב ממש בעגלא דידן.

**********


*) יצא לאור בקונטרס כ"ף מנחם-אב – תשמ"ח, "לקראת יום כ"ף מנחם-אב, יום הסתלקות-הילולא של הרה"ג והרה"ח וכו' המקובל מוהר"ר לוי יצחק ז"ל שניאורסאהן, אביו של – יבלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א . . יום א' פ' עקב, שנת הקהל, שנת תשמ"ח".

1) פרשתנו (עקב) י, יב.

2) מנחות מג, ב.

3) תוספות שם (מפרש"י. וראה חדא"ג מהרש"א שם). וכ"ה בתניא רבתי בתחלתו. ערוך ערך מאה. שו"ע אדה"ז או"ח רסמ"ו. ובכ"מ.

4) ראה של"ה חלק תושבע"פ כללים בערכו אות א בסופו (תג, סע"א), דהלימוד "אל תקרי" (ע"פ רוב) הוא "משום שיש איזה קושיא המורה כן". וראה גם חדא"ג מהרש"א שם "אל תקרי מה כו' דלפי פשוטו . . קשה".

5) ראה ס' הליכות אלי ס"ג. ועיין מו"נ ח"ג פמ"ג. שו"ת הרדב"ז ח"ג תשובה אלף סח (תרמג). אנציקלופדי' תלמודית ח"ב ערך אל תקרי.

6) כמו כל הפירושים שבפסוק אחד, ששייכים זל"ז (וידוע הראי' לזה מ"שעטנז" (נדה סא, ב) – ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ובכ"מ). וי"ל, שבהלימוד אל תקרי – השייכות דשני הפירושים היא ביותר, ראה לקמן סעיף ב.

7) ראה סה"מ ה'תש"ג ע' 141 בענין "א"ת הליכות אלא הלכות" (נדה בסופה), "דהליכות עולם הוא ע"י ההלכות". ושם ע' 144 בענין "א"ת העיר אלא האיר" (ב"ר פ"ב, ג) שההתעוררות "היתה ע"י אור וגילוי".

8) ברכות לג, ב.

9) ראה גם חדא"ג מהרש"א למנחות שם, שמה מורה על דבר קטן וע"י שמוסיפים בו אל"ף "נעשה מאה בסוד אי"ק".

10) ראה לקמן הערה 32.

11) בשו"ע אדה"ז או"ח רסמ"ו ש(דוקא) בשבת חסרים י"ג ברכות ו"צריך למלאותן בפירות ומיני בשמים", משא"כ ביום התענית ישנם ק' ברכות (בלי השתדלות). אבל, זהו כי בשו"ע שם מונה "ברכת יראו עינינו" בתפלת ערבית וב' ברכות על כוס שבברהמ"ז בסעודת הלילה. ומזה, דאלו שאינם נוהגים בזה – גם ביום התענית צריכים השתדלות להשלים מאה ברכות.

12) ראה בארוכה שו"ע אדה"ז שם.

13) תהלים כז, ד. הובא ביל"ש עה"פ (רמז תשו). – הלשון כאן נעתק מלקו"ת מסעי צו, סע"ב.

14) כ"ה בלקו"ת ובמדרש תהלים (וביל"ש שם: בתחלה אמרת). אבל במדרש תהלים באָבער כאן: לנו. ועד"ז להלן שם במקום תיבת "עלינו" – "לנו".

15) הובא בלקו"ת שם ואילך. אוה"ת פרשתנו ע' תקעח. רד"ה אחת שאלתי תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ס"ע א'קיד). ועוד.

16) סד"ה אחת שאלתי הנ"ל (המשך הנ"ל ע' א'קכב). וראה תוד"ה עד אחת – מנחות יח, א.

17) תו"א ר"פ וארא. לקו"ת בלק ע, א. ובארוכה אמרי בינה שער הק"ש פ"ח. ובלקו"ת ואמ"ב שם – גם בנוגע ליחידה.

18) ראה ב"ק מא, ב: את בשרו, את הטפל לבשרו (הובא באוה"ת שבהערה הבאה).

19) אוה"ת שם ע' תקפב. לקו"ת במדבר יג, ב. ועוד.

20) פמ"ב (ס, סע"ב).

21) ראה תו"א קיד, ד. לקו"ת ראה לא, א. ביאוה"ז לאדהאמ"צ פא, א-ב. ביאוה"ז להצ"צ ע' תכג. קונטרס העבודה פ"ג (ע' 18).

22) ראה קונטרס העבודה שם.

23) ואתחנן ו, כד. וראה תניא ספכ"ג. לקו"ת במדבר שם. מסעי צו, ג.

24) בשלח טז, ז (הובא בגמרא ובפרש"י שבהערה הבאה). אוה"ת שם ס"ע תקפא. שם ע' תקעה.

25) ואתחנן ז, ז. חולין פט, א. פרש"י שם עה"פ.

26) אוה"ת שם ע' תקפב. סד"ה אחת שאלתי תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכא).

27) באוה"ת ובהמשך תער"ב שם, דליראה את ה' ו"מה" הם ענין אחד. ויש לומר, שזהו – בכללות, אבל בפרטיות שני ענינים הם, כבפנים.

28) להעיר גם מסה"מ אידיש ע' 212. שם ע' 214.

29) להעיר מהמבואר בקונטרס העבודה שבהערה 21, שהטעם על זה "שיש בנ"א שבטבע בתולדתם יש בהם קבלת עומ"ש ויראת אלקים . . משא"כ באהבה לא מצינו שיהי' אוהב ה' בטבעו ותולדתו" הוא כי (שרש) היראה היא למעלה מהאהבה. עיי"ש. ועפ"ז יש לומר, דזה שכח המס"נ הוא בכאו"א מישראל, משא"כ היראה – הוא לפי שהמס"נ היא למעלה יותר גם מהיראה.

30) ראה תניא ספי"ח "שאי אפשר כלל". וראה בהמשך תרס"ו ע' רסז, דזהו שענין המס"נ הוא בקדושה דוקא, דהמס"נ שיש בסט"א היא "שהוא רוצה למסור נפשו, לא שהוא מוכרח לזה", משא"כ בקדושה, המס"נ היא מצד תוקף ההתקשרות שלו באלקות "שא"א לו כלל לזוז מזה וא"א להיות באופן אחר ח"ו", ולכן הוא מוסר נפשו "גם שאינו רוצה בזה באמת, כי רוצה הוא לחיות".

31) ראה לקו"ת שה"ש ה, ד בפירוש הכתוב אל תראוני שאני שחרחורת (שה"ש א, ו) – שחרות כפולה. עיי"ש.

32) דבאותיות, מספר הכי גדול הוא מאות – ראה חדא"ג מהרש"א שבהערה 9. לקמן סעיף ט.

33) ראה אוה"ת פרשתנו ס"ע תקעג "שע"י מאה ברכות יבוא לגילוי בחי' מ"ה".

34) להעיר מאגה"ק סי"ט (קכח, א).

35) וכנ"ל סוס"ג, שהקשר דהנקודה עם הפרטים הוא הן מלמטלמ"ע והן מלמעלמ"ט.

36) באוה"ת שם ע' תקעח ואילך. ושם ע' תקסז: וע' באוה"ח פי' ועתה על עולם הזה עולם המעשה מה שאין כן לעולם הבא נעשה חפשי מן המצוות.

37) ואתחנן ז, יא.

38) עירובין כב, א. וש"נ.

39) אגה"ק סכ"ו (קמה, סע"א ואילך).

40) ראה תו"ח ר"פ ויחי (צה, א. צו, ג-ד). אוה"ת ויחי כרך ו תתשכח, ב ואילך. שם כרך ז תתתסח, סע"ב ואילך. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ד"ה מצה זו תר"ם פס"ג. ובכ"מ.

41) ראה לקו"ת בחוקותי מח, א. ד"ה ועבדי דוד תרצ"ט (סה"מ תרצ"ט ע' 191 ואילך). ובכ"מ.

42) זכרי' יג, ב.

43) בעירובין שם "היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם". וע"פ מ"ש בפנים יש לומר, ש"למחר" קאי על ימוה"מ – ועל זה אומר "ולא למחר לעשותם", דהגם שגם אז יהי' קיום המצוות, לא יהי' באופן ד"לעשותם", עשי' מלשון כפי'. משא"כ "למחר" הב' קאי על זמן התחי', שאז יהיו מצוות בטילות – ועל זה אומר בפשטות "למחר לקבל שכרם", שאז לא יהי' עשיית המצוות בכלל, אלא "לקבל שכרם".

ועפ"ז יומתק שבפעם הראשונה נאמר "ולא למחר לעשותם" – השלילה דעשי' (מלשון כפי'), ובפעם השני' – "לקבל שכרם".

44) באוה"ת פרשתנו (ד"ה איתא בילקוט) סוס"א (ע' תקעט): וכמ"ש לקמן בענין ישראל לשון שר שהוא להיות השתררות על נה"ב כו'. – ראה שם ס"ד (ע' תקפא). וראה אוה"ת שם בביאור לד"ה הנ"ל (ע' תקפד ואילך).

45) וישלח לב, כט.

46) ראה ישעי' סב, ב.

47) אוה"ת שם ס"ע תקעח ואילך.

48) לקו"ת תצא לז, ג. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ב ס"ע תקמב ואילך. וראה גם אוה"ת שם ס"ע תקפג "בחי' מה הוא שאין לו לעומ"ז". ולהעיר ג"כ מלקו"ת בלק סט, ג (הובא בלקו"ת פינחס שבהערה 52), דמ"ה שבנפש הוא הרצון שלמעלה מהטעם, ושם (סז, ד) "שאין דוגמתה ולא בערכה נמצא בגשמיות כלל רק לה' לבדו".

49) סנהדרין מד, א.

50) הל' גירושין ספ"ב.

51) כ"ה בהמצויין בהערה הבאה. וראה חגיגה ד, א. ירושלמי גיטין פ"ז ה"א.

52) פינחס עו, ב. מסעי צא, סע"ג. ועוד. וראה גם לקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סכ"ב (ח, א). או"ת קג, א (בהוצאת קה"ת תשד"מ ואילך – סתכ"ג).

53) ראה לקו"א ואו"ת שם. וראה לקו"ת מסעי שם.

54) דאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות – סוטה ג, א.

55) ובל' חז"ל (מכות כד, סע"א) "אבידה המתבקשת" (ונמצאת לאחר זמן – פי' רבינו גרשום שם).

56) ראה גם אוה"ת שם ע' תקפא.

57) ראה כש"ט (הוצאת קה"ת תשנ"ט) בהוספות סק"א-ב. וש"נ.

58) שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג. וראה אוה"ת פרשתנו ע' תקד.

59) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

60) תניא פל"ו.

61) שם רפל"ז. וראה ד"ה והי' עקב גו' ה'תשכ"ז (לעיל ס"ע קפח ואילך).

62) תניא שם (מח, ב), מע"ח שער כו (שער הצלם) פ"א.

63) פל"ו ופל"ז.

64) כ"ה הלשון בלקו"ת ראה כט, א. ומדבר שם בענין העלי' דהנשמה מצד זה שהיא משלמת הכוונה – ראה שם כח, ד. וראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 248 ואילך.

65) אוה"ת שם ס"ע תקפא ואילך.

66) תהלים קו, מח.

67) אוה"ת שם ס"ע תקעג.

68) ראה בארוכה מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' שסט ואילך.

69) שבת עז, ב.

70) אבות ספ"ו.

71) וראה גם לקו"ת ר"פ ברכה. חדא"ג מהרש"א שבהערה 9.

72) ביאוה"ז לאדהאמ"צ (בהוספות) חיי שרה קלא, ג ואילך. תו"ח חיי שרה קכו, ד. המשך תער"ב ח"א פל"ד (ע' נח). ועוד.

73) תהלים קד, כד.

74) ע"פ מ"ש בפנים יש לתווך הביאור שבפנים המאמר שמ"ה הוא נקודה עצמית שלמעלה מגדר מספר, עם הביאור שבאוה"ת (ע' תקפח) שמאה הוא למעלה ממה – כי ע"י העבודה דמאה (ברכות) נעשה עילוי שלמעלה גם מהנקודה דמ"ה.

75) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.

76) ראה גם תניא ספל"ו.