בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו ה'תשי"ד.

269

בלתי מוגה

א. המאמר ד"ה צדקת פרזונו שנאמר בי"ט כסלו השתא, שתוכנו הוא המאמר די"ט כסלו תרפ"ט1, בזמן החתונה2 – ישנו גם בדרושיהם של אדמו"ר האמצעי3, הצמח צדק4 ואדמו"ר מהר"ש5 (בכמה שינויים, אבל תוכנם שוה).

בכלל אין זה פלא שמצינו אצל רבותינו נשיאינו שחוזרים ואומרים מאמר שכבר נאמר בדורות שלפנ"ז, כי:

כשמדובר אודות השפעה מרב לתלמיד, שעיקרה שיתוסף אצל התלמיד השפעה שכלית שתהי' מובנת בשכלו ויעמיק בה וכו' – צריך להיות בהשפעה איזה חידוש שכלי,

אמנם, אמירת דא"ח ("זאָגן חסידות") ע"י הרבי, אינו רק בשביל שיבינו את הדברים ויתעמקו בהם, ויפיקו מהם הוראה בעבודה כו', אלא יש ענין גם בהאמירה כשלעצמה: אמירת פנימיות התורה ע"י נשיא בישראל, החל מרשב"י, ועד"ז ע"י הנשיאים שלאחריו מדור לדור.

ומהענינים בזה – שלפעמים אומרים הרביים מאמר חסידות כדי להסיר ולפרוץ ("דורכבּרעכן") ענין של העלם והסתר, ולטהר האויר, שעי"ז יוכלו להמשיך ולפעול ענין מסויים שנדרש במעמד ומצב זה.

וע"ד מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר6 שלכל אחד מהרביים היו מאמרים קבועים ביחוד בשביל טהרת האויר שמזמן לזמן היו חוזרים עליהם ברבים.

ולכן לא יפלא שלפעמים חוזרים הרביים ואומרים מאמר ישן, ללא תוספת חידוש – כי, כאשר חוזר ומתעורר מעמד ומצב הדומה להמעמד ומצב שבגללו הוצרכו לומר מאמר חסידות הנ"ל, חוזרים ואומרים מאמר

270

חסידות זה, בשינויים המתאימים לשינויי הזמן והמצב, וכשם שבשעתו פעל אמירת המאמר את פעולתו, כן יפעל אמירת המאמר פעולתו גם עתה.

ב. זמנו של מאמר זה בדרושי רבותינו נשיאינו הנ"ל הוא – ראש השנה ("אַ ראש-השנה'דיקער מאמר")7, אך בשנת תרפ"ט, בזמן החתונה, אמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ט כסלו.

ובביאור השייכות דמאמר זה לי"ט כסלו, חשבתי תחלה – בפשטות – שזהו לפי שי"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות"8, ועד שמצינו מאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר מי"ט כסלו9 שהתחלתם "זה היום תחלת מעשיך".

אבל באמת, יש שייכות פנימית יותר בין תוכן המאמר לזמן אמירתו:

ענינו העיקרי של מאמר זה הוא – "והנצח זו (בנין) ירושלים"10 (ובענין זה מתחיל במאמר אדמו"ר האמצעי11), שבשביל ענין הנצחון מבזבזים את כל האוצרות כו'.

וזוהי השייכות לי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות – כיון שכללות ההתגלות דפנימיות התורה ע"י תורת החסידות הו"ע של בזבוז האוצרות.

ובהקדמה – שחודש כסלו בכלל הוא הזמן דהתגלות פנימיות התורה, כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר12 בנוגע לקביעות זמן החתונה בחודש כסלו: המחותן – בהתכוונו לאאמו"ר ז"ל – הוא מקובל, והוא מסביר ענין זה ע"פ קבלה13, אבל אני אומר שזהו לפי שחודש כסלו הוא חודש השלישי, החודש דמתן-תורה של פנימיות התורה.

והענין בזה14 – שחודש כסלו שהוא חודש השלישי בחדשי החורף, הוא בדוגמת חודש סיון שהוא חודש השלישי בחדשי הקיץ.

271

ולכן, כשם שבחודש השלישי דחדשי הקיץ – שהתחלתם מניסן, שאז הוא הסדר מלמעלה למטה, מדריגת הצדיקים15 – הוא זמן מ"ת של גליא דתורה, כך גם בחודש השלישי דחדשי החורף – שהתחלתם מתשרי, מלמטה למעלה, מדריגת בעלי תשובה15 – הוא זמן מ"ת של פנימיות התורה.

וכיון שחודש כסלו בכלל הוא זמן מ"ת של פנימיות התורה, ובפרט י"ט כסלו שהוא ראש השנה לחסידות – שייך לזמן זה המאמר שבו מדובר אודות בזבוז האוצרות, שזהו כללות הענין דהתגלות פנימיות התורה בתורת החסידות.

ג. וביאור הענין:

בדורות הראשונים היו הגבלות בלימוד פנימיות התורה – אין דורשין במעשה מרכבה כו'16, אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו17, וכיו"ב, עד שבא האריז"ל ואמר ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"18.

אמנם, גם בזמנו של האריז"ל היתה זהירות יתירה למי לגלות פנימיות התורה, והיו צריכים כמה תנאים להיות מוכשרים ללמוד פנימיות התורה. ועוד זאת, שהאריז"ל צוה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב זולת תלמידו הרח"ו (וכן הזהיר הרח"ו19: "אל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי זלה"ה זולתי במה שכתבנו לך כו'"), וגם הרח"ו, קודם הסתלקותו צוה לגנוז את כתביו, ולאחר זמן עשו שאלת חלום והוציאו את הכתבים20.

ואפילו אחרי כן, בזמנו של הבעש"ט שגילה פנימיות התורה – היו כמה אזהרות בזה, וכידוע21 אזהרתו שלא ללמוד ספרי קבלה מי שלא יודע להפשיט הדברים מגשמיותן כו'.

ובענין זה הי' חידושו של אדמו"ר הזקן – שגילה פנימיות התורה – בתורת החסידות באופן המובן בשכל אנושי (ועד שגם נפש הבהמית תוכל להבין) – לכל ישראל, ללא הגבלת תנאים, ולא עוד אלא שלא

272

המתין עד שיבואו אליו, אלא הלך בעצמו לכמה מקומות ושלח שלוחים לכמה מדינות כדי לפרסם תורת החסידות.

ולאחרי כן, בזמנו של אדמו"ר האמצעי, נתרבו ריבוי חסידים22, ותורת החסידות נשתפכה ("האָט זיך געגאָסן") בראש כל חוצות.

ענין זה נעשה גם ע"י הסדר שהנהיג אדמו"ר האמצעי23 – ודייק והקפיד על זה – שהאורחים שהיו מגיעים לליובאוויטש, היו חייבים לחזור את מאמרי החסידות ששמעו בליובאוויטש בכל מקום שעברו בדרכם בשובם למקומותיהם. ועד כדי כך, שכאשר א' החסידים – שהצטיין ביותר בחזרת מאמרי החסידות – נכנס ל"יחידות" לאדמו"ר האמצעי והתאונן שנעשה אצלו רגש של ישות מחזרת המאמרים, השיב לו אדמו"ר האמצעי: "אַ ציבּעלע זאָל פון דיר ווערן אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן"...

וכן לאחרי זה, בזמנו של הצמח צדק, נתרבו החסידים ביותר, ומדור לדור הולך וניתוסף בהתגלות תורת החסידות ע"י רבותינו נשיאינו הן בנוגע להסברת עניני החסידות בשכל, והן בנוגע להפרסום בכל מקום, עד לדורנו זה, ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, שצוה לתרגם עניני החסידות בשפות שונות, וללמוד עניני החסידות עם כל אחד ואחד, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בידיעת גליא דתורה, ומבלי הבט אפילו על מעמדו ומצבו בקיום המצוות!

נשאלת איפוא השאלה: מצד גודל היוקר דפנימיות התורה, אפילו לגבי נגלה דתורה – היתכן שמבזבזים אוצרות יקרים כאלה?!

על זה מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר ד"ה צדקת פרזונו24, ש"כל סגולות אוצרי המלך אשר קבץ ואסף במשך שנים רבות, נוסף על העושר רב ומופלג שקיבצו המלכים אשר לפניו" – ש"לצורך הנהגת המלוכה אינו נוטל מזה מאומה" – "יכול לבזבז בשביל לנצח את המלחמה".

והיינו, שכיון שעומדים אנו בסמיכות לביאת המשיח, וצריך להיות כבר נצחון המלחמה – לכן מבזבזים את האוצרות הכמוסים של פנימיות התורה בהתגלות תורת החסידות.

273

ד. והנה, בביאור הענין שבשביל נצחון המלחמה מבזבז המלך את אוצרותיו מבלי הבט על גודל הפלאת מעלת יוקר האוצרות – מוסיף אדמו"ר האמצעי בהמאמר25, שהמלך בעצמו עומד בקשרי המלחמה, ומשליך חייו מנגד כו'.

וכן הוא גם בהנמשל – שפעולתם של רבותינו נשיאינו בגילוי תורת החסידות (בזבוז האוצרות בשביל נצחון המלחמה) היא באופן שהעמידו את עצמם בסכנה כו':

ידוע26 שכאשר אדמו"ר הזקן גילה ופירסם את תורת החסידות, נתעורר עליו קטרוג גדול למעלה, ועד שנפסק עליו למעלה שיסתלק מהעולם.

– אדמו"ר הזקן שלח אז "פדיון נפש" להרה"ק ר' נחום מטשערנאָביל. –

כאשר נודע הדבר לבתו של אדמו"ר הזקן, הרבנית דבורה לאה, קיבלה על עצמה להחליף ("אָפּבייטן") את אבי'... כדי שיוכל להמשיך עבודתו בקודש בגילוי תורת החסידות.

מאורע זה הי' בסמיכות לראש השנה. בליל ר"ה חששה הרבנית דבורה לאה שאדמו"ר הזקן יאמר לה "לשנה טובה תכתבי ותחתמי", והרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים27 – קפצה איפוא והקדימה ואמרה לו: "לשנה טובה תכתב ותחתם". וביום צום גדלי' – נסתלקה.

ועל דרך זה אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר28 – כידוע מה שאמר בזמן החתונה בשנת תרפ"ט<12>: אני הנני "משפך", שעל ידו שופכים ומשפיעים כו', וכאשר נשפכת טיפה אחת החוצה, מאשימים את ה"משפך". אלא שעל עצמי לא איכפת לי. אפילו אם יזמינו את כולם לחתונה, ואותי לא – גם לא איכפת לי. אבל מקוה הנני שחסידים וועלן מיר ניט פאַרלאָזן29...

ומזה מובן גודל האחריות שמוטלת עלינו – שהרי כאשר חסידים

274

מתנהגים שלא כדבעי ח"ו, הרי זה נוגע גם לה"משפך", שנחשב כמו שנשפך החוצה.

ואכן, בגלל שלא צייתנו אל הרבי כדבעי ולא היינו מקושרים אליו כדבעי, הנה באשמתנו אירע מה שאירע בשנת תש"י...

(כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה מאד. ואח"כ סיים:)

ואעפ"כ, "מפיו אנו חיים גם עתה"30 – מההשפעות שהרבי משפיע לנו,

וכיון שבכל הקשור להשפעת הגשמיות רוצים אנו ומקבלים ולוקחים את ההשפעות, צריכים לדעת שההשפעה היא על תנאי – בשביל רוחניות, שהו"ע ההתקשרות, ובמילא, כשלוקחים את ההשפעה אזי מתחייבים בקיום התנאי דהתקשרות, והרי ענין ההתקשרות הוא לא רק ע"י שמירת התקנות, כמו אמירת שיעור תהלים וכו', אלא גם לימוד תורת החסידות שלו31, שעי"ז נמשכים גם ההשפעות בגשמיות באופן ש"מלאכתן מתברכת"32.

ה. (ואח"כ אמר33:) הלשון ברכה בנוגע למלאכה דוקא ("מלאכתן מתברכת") – הוא בבבלי, ששם נאמר "תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". אבל בירושלמי34 נאמר הלשון ברכה גם בנוגע לתורה – "ברכה ניתנת בתורתן".

והענין בזה35 – שכללות החילוק בין בבלי לירושלמי הוא שתלמוד בבלי שעליו נאמר36 "במחשכים הושיבני" הוא באופן דאור חוזר, ותלמוד ירושלמי הוא באופן של אור ישר37.

וזהו גם כללות החילוק שבין בעלי עסק, שלימודם הוא באופן דאור חוזר, ליושבי אוהל, שלימודם הוא באופן דאור ישר.

ומזה מובן שאצל יושבי אוהל לא מספיק הענין ד"תורתם משתמרת", היינו, שלא ישכח את לימודו, אלא צ"ל באופן ש"ברכה ניתנת בתורתן", שיתוסף יותר בהלימוד כו'.

275

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת שתהי' מלאכתם מתברכת ותורתם מתברכת.

***

ו. בשנת תש"ד, לפני עשר שנים, היתה הקביעות כבשנה זו – שי"ט כסלו חל ביום חמישי פ' וישב (ובמילא חל שבת פ' וישב בכ"א כסלו). וסיפר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר38 אודות י"ט כסלו שנת תרס"ז – שחל ג"כ ביום חמישי פ' וישב – שאז הי' כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בווירצבורג שבמדינת אשכנז (דייטשלאַנד), ודיבר בהתוועדות אודות פרשת וישב ושייכותה לי"ט כסלו, בהסבירו את הענין באר היטב, באופן שגם יהודי אשכנז ("דייטש'ישע אידן") שהיו נוכחים בהתוועדות הבינו את הדברים.

ותוכן הענין:

פרשת וישב באה לאחרי פרשת וישלח, שבה נאמר "וישלח יעקב גו' אל עשו אחיו", שהו"ע עולם התוהו, שהאורות שבו הם מרובים כו'39, ובהמשך לזה נאמר "וישב יעקב" – שהאורות מרובים דתוהו באים באופן של התיישבות.

וזהו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – שההתיישבות דיעקב היתה היכן שיצחק אביו הי' ירא ("מגורי" מלשון מורא ופחד40), כי, מצד מדריגתו של יצחק, גבורות דעתיק41, ישנו מורא ופחד מפני האורות דתוהו, שמא לא יוכלו להמשיכם למטה באופן של התיישבות. והחידוש הוא ש"וישב יעקב" – שיעקב לא פחד מהעבודה של בירור הניצוצות דתוהו, ולא עוד אלא שיצא לעבודה זו מתוך שמחה, כמ"ש42 "וישא יעקב רגליו גו'", ועי"ז המשיך האורות דתוהו באופן של התיישבות (כמוזכר בהתוועדות שלפנ"ז43).

והענין בזה – שכאשר עבודת הבירורים היא בדרך מלחמה, אזי ישנו ענין של מורא ופחד, ובודאי שאין זה מתוך שמחה.

וכדי שתהי' העבודה ללא מורא ופחד, ומתוך שמחה – צריכה להיות העבודה בדרך של שלום, כמ"ש44 "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי

276

ברבים היו עמדי", היינו, שגם כאשר ישנו מעמד ומצב ד"מקרב לי", נעשה "פדה בשלום נפשי", פדי' בשלום, ואז אין מקום למורא ופחד, וטעם הדבר – "כי ברבים היו עמדי", שהם עצמם רוצים וחפצים שיבררו אותם כו'.

וענין זה נעשה ע"י פנימיות התורה, כידוע45 שעיקר הענין ד"פדה בשלום נפשי" קאי על פנימיות התורה.

ועפ"ז מובנת השייכות ד"וישב יעקב" לי"ט כסלו שהוא הזמן דגילוי פנימיות התורה – כי, דוקא ע"י פנימיות התורה נעשה הענין ד"וישב יעקב".

***

ז. חג הגאולה י"ט כסלו קשור במיוחד עם ספר התניא, כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הידוע (שנדפס בקיצורים והערות לספר התניא46) שאדמו"ר הזקן ישב במאסר נ"ג ימים כנגד נ"ג הפרקים שבספר התניא, יום לפרק יום לפרק.

וכן ישנם עוד סיפורים המורים על השייכות של י"ט כסלו עם ספר התניא.

ויש לבאר ענין זה – בהקדם כללות הביאור בשם הספר: "תניא", ע"ש התחלת הספר: "תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו כו'".

ח. ידועה השאלה על מ"ש אדמו"ר הזקן "תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו כו'" – הרי בגמרא שם הלשון הוא "דרש רבי שמלאי", ולא ברייתא ("תניא")?

ומה שתירצו47 שמאמר זה הובא במק"א בש"ס48 ומדרשי חז"ל49, ושם הגירסא היא "תניא" – אין זה תירוץ מספיק, דכיון שבספ"ג דנדה הגירסא הרווחת היא "דרש רבי שמלאי", הי' לו להביא גירסא זו הידועה לכל, ולמה בחר להביא המאמר ע"פ הגירסא "תניא" דוקא?

ועכצ"ל, שהיתה לאדמו"ר הזקן כוונה פנימית בפתיחת ספרו בתיבת "תניא", אשר, על שם פתיחה זו נקרא הספר בשם "תניא" – לפי ששם זה מבטא את תוכנו ומהותו של הספר (וע"ד פתגם כ"ק מו"ח

277

אדמו"ר50 בפירוש מאמר ההגדה "חכם מה הוא אומר": האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו), כדלקמן.

ט. ובהקדמה – שעד"ז מצינו גם באידרא רבא51, שהתחלתה: "תניא אר"ש לחברייא כו'".

ומבואר בזה52, שיש קליפה קשה ביותר הנקראת בשם "תניא", שנמצאת בלב לומדי תורה, ומונעת אותם מלימוד פנימיות התורה, וזוהי כוונת רשב"י – שהוא המקור דפנימיות התורה – בפתיחת האידרא (התחלת פנימיות התורה) בתיבת "תניא", להכרית ולבטל קליפה זו.

ועל דרך זה בנוגע לאדמו"ר הזקן שפתח ספרו בתיבת תניא53 – דכיון שספר זה הוא תורה שבכתב דתורת החסידות54, שזהו המקור וההתחלה לכללות תורת החסידות [וכידוע55 שאע"פ שספר התניא נכתב לפני פטרבורג, מ"מ, היתה כתיבתו כמו לאחר פטרבורג], לכן, התחלת הספר, וגם שמו של הספר, הוא "תניא" – שמבטא את מהותו ותוכנו של הספר – להכרית ולבטל את הקליפה שמונעת לימוד פנימיות התורה.

וזהו הטעם שהפתיחה ב"תניא" היא בהאידרא וכן בספר התניא, ולא בשאר ספרים, חומש וגמרא וכיו"ב – כיון שביטולה של קליפה קשה זו הוא ע"י פנימיות התורה דוקא.

י. עפ"ז מובן גם הקשר והשייכות של ספר התניא לי"ט כסלו:

י"ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות, שבו יש דין ומשפט (לא רק על ענינים גשמיים, אלא גם) על ענינים רוחניים, כמבואר בחסידות56 בפירוש הכתוב57 "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", שיש דין ומשפט (גם) על המשכת האלקות ביעקב, באיזו מדה תהי' המשכת אלקות אצל בני ישראל.

וע"י ספר התניא – שמכרית ומבטל את הקליפה הקשה שמונעת

278

גילוי אלקות – זוכים בהדין ומשפט שבר"ה לחסידות, ונמשכת כתיבה וחתימה טובה ברוחניות, ובמילא גם בגשמיות.

***

יא. בהמאמר ד"ה צדקת פרזונו שנאמר בי"ט כסלו השתא, ואמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ט כסלו תרפ"ט – יש שינויים לגבי המאמר כפי שאמרו אדמו"ר האמצעי.

ואין זה פלא – כאמור לעיל (ס"א) שהענין דאמירת דא"ח ע"י רבותינו נשיאינו קשור גם עם תנאי הזמן, המעמד ומצב באותו זמן, הקטרוגים שצריכים לבטל וכיו"ב, ובהתאם לכך ישנם שינויים באמירת המאמרים כו'.

ומהשינויים במאמר הנ"ל – שכאשר מדובר אודות בזבוז האוצרות בשביל נצחון המלחמה, מוסיף אדמו"ר האמצעי במאמרו58 שכן הוא גם בעת שמחת חתונת בנו יחידו, שגם אז מבזבז המלך את כל האוצרות.

יב. ויש לבאר הענין דבזבוז האוצרות בעת שמחת חתונת בנו יחידו – כפי שהוא למעלה:

בן יחיד – קאי על כאו"א מישראל, כידוע מאמר הבעש"ט59 ע"ד היוקר של כאו"א מישראל אצל הקב"ה, כמו בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם.

ושמחת חתונת בנו יחידו – שחתונה הו"ע גילוי כח הא"ס ע"י ההולדה60 – ענינה ותוכנה שיתוסף עוד יהודי, היינו, שעוד יהודי יתקרב להקב"ה61.

ובעת שמחת חתונת בנו יחידו מבזבז המלך את כל האוצרות – שבשביל שיהודי יתקרב להקב"ה מבזבזים את כל האוצרות, שזהו מצד היוקר של הבן יחיד.

יג. וכן הוא בענין בזבוז האוצרות שבהתגלות תורת החסידות:

ידוע62 מה שביאר אדמו"ר הזקן להרה"ק ר' פנחס מקאָריץ בענין

279

התגלות ופרסום תורת החסידות, ע"פ משל מבן מלך שהי' חולה מסוכן, וכדי להציל את חייו, צוה המלך ליקח את האבן היקרה שבכתר המלכות, לשחקה וליתנה לתוך פיו של בן המלך.

וההסברה בזה – שלולי מציאותו של בן המלך, מהי התועלת ומהו הצורך בכל ענין המלוכה וכתר מלכות!

ועד"ז למעלה – שמלכותו של הקב"ה (שגם היא באופן ד"אין מלך בלא עם"63) היא ע"י נש"י דוקא, שממליכים אותו כו', שכל אחד מהם הוא כמו בן יחיד, ובשבילו מבזבז המלך את כל האוצרות, שזהו"ע התגלות תורת החסידות.

וזהו הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר הפיץ ופירסם תורת החסידות לכל בנ"י, מבלי להתחשב אפילו במעמדם ומצבם בנוגע לקיום המצוות (כנ"ל ס"ג),

– וכפי שאמר64 שבימינו אלו אין מציאות של "אפיקורסים". יכול להיות מציאות של "עם הארץ", "שוטה", והרחמנות עליו גדולה ביותר, אבל לא "אפיקורס" –

כיון שכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי', הוא בנו יחידו של הקב"ה, ובמילא נכלל הוא בהבטחה ש"לא ידח ממנו נדח"65,

ולכן, השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר – להיותו נשיא הדור, שממנו יונקים חיותם כל בני הדור [וכמבואר בתניא66 שאפילו הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים מקבלים חיותם מהם] – ומסר נפשו לגלות ולפרסם תורת החסידות גם אליהם, כדי להוציאם ("אַרויסשלעפּן זיי") ממעמדם ומצבם ולקרבם לאלקות.

יד. אמנם, בענין זה צריך לידע כל אחד, שכשם שרצונו שיבזבזו את האוצרות בשבילו ויקרבו אותו, כך צריך גם הוא לעשות כן – לקרב עוד יהודי, וללמוד עמו תורת החסידות.

ואין לו לטעון: מי הוא יהודי זה, הרי הוא רחוק לגמרי וכו' – כי, כאשר יעשה חשבון אמיתי, יווכח שהאמת הוא להיפך, כי, להיותו

280

קרוב יותר לה' ולתורתו, אזי מצד החסרון שבעבודתו הרי הוא הוא גרוע יותר מיהודי הנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל67 גבי אחר שידע בכבודי כו'68.

ובמילא, אם בשבילו מבזבזים את האוצרות – הרי בודאי שיכול הוא וצריך להתנהג כן עם הזולת, לקרבו וכו'.

וכאשר עבודתו היא באופן ד"צדקה כו' שפיזרן לבין האומות"69, שיורד ממדריגתו ומכניס את עצמו לעסוק בטובת הזולת, אזי מתנהג גם הקב"ה עמו באופן כזה, "צדקה עשה הקב"ה כו'"69 – שמבזבז את האוצרות בשבילו, ומוציאו מן המיצר אל המרחב בגשמיות וברוחניות.

***

טו. בפרשת השבוע70 מסופר אודות לידת פרץ – שמשיח הוא מבני בניו – ע"י מעשה יהודה ותמר. ועד"ז מצינו בנוגע לישי אבי דוד – שישי חשב שבא על שפחתו כו'71.

וטעם הדבר שהוצרך להיות באופן כזה – כדי להוציא את הנשמות של דוד ומשיח מהקליפות, שלא היו מניחים אותם לצאת, ולכן הוצרך להיות באופן שיחשבו שיש להם חלק ונחלה כו'72.

אמנם, מצדה של תמר – הי' זה ענין של מסירת נפש, שהרי תמר "היתה צנועה בבית חמי'"73, ואעפ"כ מסרה נפשה בשביל להמשיך נשמת משיח.

ונקודת הענין – שבשביל גילוי המשיח יש צורך בענין של מס"נ דוקא.

טז. ועד"ז מצינו אצל פינחס – פינחס זה אליהו74, מבשר הגאולה75:

פינחס שהרגו לזמרי – הניח עצמו הצדה, ומסר נפשו לקנא קנאת ה' ("בקנאו את קנאתי גו'"76), ולכן, גם בשעה שנתעלמה הלכה ממשה רבינו77, זכה פינחס לכוין אל ההלכה לאמיתתה, שהרי אף ש"הבא לימלך אין מורין לו", הרי כן היא ה"הלכה"78.

281

והענין בזה – שמצד הנשמה רצונו של כאו"א מישראל לקיים את רצון הבורא79, ומצד הנשמה אין מקום לענין של טעות כו', אלא שכאשר ישנם פניות אישיות, הרי זה מעלים על הנשמה. אבל כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שאינו חושב על עצמו כלל, ומתמסר לגמרי לקיים ולמלא רצון הבורא – כפי שצריך להיות מצד הנשמה – אזי בודאי יכוין אל האמת80.

ומצד מסירת נפשו – "הנני נותן לו את בריתי שלום"81, ונעשה הענין ד"פנחס זה אליהו", שיבוא ויבשר לבנ"י בשורת הגאולה ע"י משיח – כי, כאמור, בשביל גילוי המשיח יש צורך בענין של מס"נ דוקא.

יז. וכיון שבשביל גילוי המשיח יש צורך בענין של מס"נ דוקא, הרי מובן, שכללות ענין העבודה – שתכליתה הוא ביאת המשיח – צריכה להיות מתוך מס"נ.

והענין בזה – שתכלית הכוונה בבריאת העולם הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים82, והרי ענין זה יושלם בביאת המשיח.

וזהו שאמרו רז"ל83 על הפסוק84 "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח" – שהענין דרוחו של משיח ישנו כבר מתחילת הבריאה, כיון שזוהי תכלית כוונת הבריאה.

ולכן, כללות ענין העבודה, ובפרט בכל זמן משך הגלות, צריכה להיות מתוך מס"נ, היינו, להניח את עצמו הצדה, ולעבוד את ה' באופן של אתכפיא וקבלת עול – כי, לגילוי המשיח באים ע"י מסירת נפש דוקא.

וזהו גם הביאור בהמדובר בי"ט כסלו85, שהאל"ף בי"ת של חסידות הו"ע הנחת עצמותו, אתכפיא וקבלת עול,

– דלכאורה, הי' צריך להיות סדר העבודה באופן שתחילה תהי' עבודתו ע"פ שכלו ורצונו, ליתן גם לו תפיסת מקום ("מ'זאָל אים אויך געבן אַן אָרט"), ואח"כ ידרשו עבודה נעלית יותר, באופן של הנחת עצמותו. ואעפ"כ, מיד בתחלת העבודה תובעים לכל לראש ("נאָך איידער

282

וואָס ווען") אתכפיא וקבלת עול, "ברעכן זיך און ניט טאָן וואָס עס ווילט זיך", ואדרבה, "טאָן וואָס עס ווילט זיך ניט" –

כי, המכוון בכל עניני העבודה הו"ע המס"נ, שדוקא עי"ז זוכים לגילוי אורו של משיח צדקנו, במהרה בימינו.

**********


1) סה"מ קונטרסים ח"א לב, ב ואילך. סה"מ תרפ"ט ע' 113 ואילך.

2) בשבעת ימי המשתה לחתונת כ"ק אדמו"ר שליט"א – י"ד כסלו תרפ"ט.

3) ראה תו"ח בשלח שכב, א ואילך. שערי תשובה ח"ב ז, ד ואילך.

4) ראה אוה"ת בשלח ע' עתר ואילך.

5) ראה ד"ה הנ"ל תרכ"ז. תרכ"ט – סה"מ תרכ"ו (הוצאת תשמ"ט) ע' רפה ואילך. סה"מ תרכ"ט (הוצאת תשנ"ב) ע' נט ואילך.

6) אגרות-קודש שלו ח"ו ע' רסז (נעתק ב"היום יום" כח תמוז).

7) לע"ע לא מצאנו מאמר זה בדרושי ר"ה, כי אם בדרושי חג הסוכות, או שמח"ת (ראה מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ד ע' א'תקכד. וש"נ. וראה גם סה"מ תרכ"ו הנ"ל). ואולי הכוונה, שמאמר זה הוא בהמשך המאמרים דר"ה (המו"ל).

8) אגרות-קודש אדמו"ר מהורש"ב ח"א ע' רנט. וש"נ (נעתק ב"היום יום" בתחלתו).

9) תרפ"ב (סה"מ תרפ"ב ע' כט ואילך), תרצ"א, תש"ו (סה"מ תש"ו ע' 54 ואילך), תש"י (סה"מ ה'שי"ת ע' 95 ואילך).

10) ברכות נח, סע"א.

11) תו"ח שם.

12) שיחת כ' כסלו תרפ"ט (סה"ש תרפ"ט ע' 64).

13) ראה לקוטי לוי"צ אגרות-קודש ע' רה. ע' ריז.

14) ראה גם לקו"ש ח"א ע' 75. ועוד.

15) ראה סה"מ תרפ"ט ע' 70. וש"נ.

16) חגיגה יא, ב.

17) שם יג, א.

18) תניא אגה"ק רסכ"ו (קמב, ב).

19) הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות בסופה (נדפסה ג"כ בהוספה לקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע).

20) שה"ג (להחיד"א) מע' גדולים בערכו.

21) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סל"ה. וש"נ.

22) ראה קונטרס לימוד החסידות רפ"ז (ס"ע 13). אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שמה.

23) ראה גם מכתב י"ט אדר ב' שנה זו (אגרות-קודש ח"ח ס"ע רפח). ח"ד ע' שסא. חי"ג ריש ע' תצב. לקו"ש חי"א ס"ע 328 ואילך. חכ"ד ע' 144. תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ע' 231. וש"נ.

24) פ"ו (סה"מ קונטרסים שם לו, ב. תרפ"ט ע' 123).

25) תו"ח שם שכג, א.

26) לקו"ד ח"א מא, א ואילך. מג, א ואילך. ח"ד תרסו, סע"א ואילך. סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 39 ואילך.

27) ראה תענית כג, א. זח"ב טו, א. שבת נט, ב.

28) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 21.

29) כלומר, שיתנהגו כדבעי, שאז נעשית פעולתו של ה"משפך" בשלימות, שלא ישפך החוצה, וכדלקמן (המו"ל).

30) לשון "הקדמת בני הגאון המחבר ז"ל" לשו"ע אדה"ז.

31) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה ע' צד (נעתק ב"היום יום" כד סיון).

32) ברכות לב, ב.

33) במענה לא' שאמר "לחיים" וביקש ברכה שתהי' מלאכתו מתברכת.

34) שם פ"ה ה"א.

35) ראה גם לקו"ש חט"ז ע' 375 ואילך.

36) איכה ג, ו. וראה סנהדרין כד, א.

37) ראה בארוכה שערי אורה שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. המשך תרס"ו ע' צ ואילך. סה"מ תש"ח ס"ע 121 ואילך.

38) סה"ש תש"ד ע' 50 ואילך.

39) ראה תו"א ר"פ וישלח. ובכ"מ.

40) ראה זח"א קפ, א. אור תורה להרב המגיד פרשתנו יז, ב. תו"א שם כז, ב. ועוד.

41) ראה תו"א מקץ לט, ב. ובכ"מ.

42) ויצא כט, א ובפרש"י.

43) ש"פ וישלח, י"ד כסלו סכ"ג (לעיל ע' 204).

44) תהלים נה, יט.

45) ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' קפב ואילך. וש"נ.

46) ס"ע קכב. ולאח"ז באגרות-קודש שלו ח"ד ס"ע רסד.

47) בית רבי ח"א פכ"ז. וראה גם "מ"מ, הגהות והערות קצרות לסש"ב" רפ"א (ע' יט).

48) יבמות עא, ב.

49) יל"ש ר"פ תזריע.

50) הובא בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' יז (מ"שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר בחה"פ"). סה"מ ה'ש"ת ע' 44.

51) זח"ג קכז, ב.

52) בספר אור הגנוז ח"ב פי"ט (בשם האריז"ל) – הובא בבית רבי שם. וראה משנת חסידים מס' אייר וסיון פ"א מ"ז.

53) בית רבי שם – בשם הצ"צ.

54) קיצורים והערות שם ע' קיח. אגרות-קודש שם ע' רסא.

55) סה"ש תורת שלום ע' 55; ס"ע 114.

56) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נד, ד. נה, סע"ד ואילך. ובכ"מ.

57) תהלים פא, ה.

58) תו"ח שם שכב, ב.

59) כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקס"ז. וש"נ.

60) ראה לקו"ת שה"ש מ, א. ובכ"מ.

61) ראה לקו"ד ח"ד תשמו, א. סה"ש תש"א ע' 45 ואילך.

62) "התמים" ח"ב ע' מט. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שכו ואילך. ועוד.

63) רבינו בחיי פרשתנו לח. ל. וראה בהנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' קמ הערה 86.

64) סה"מ תשי"א ע' 242. אגרות-קודש שלו ח"ב ע' תקכו.

65) ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג.

66) פ"ב.

67) עין יעקב חגיגה טו, א.

68) תניא ספל"א.

69) לשון חז"ל – פסחים פז, ב.

70) לח, כט.

71) ראה עשרה מאמרות מאמר חקו"ד ח"ג פ"י – הובא בלקו"ת ס"פ ברכה (ק, א).

72) ראה ש"ך עה"ת פרשתנו עה"פ. דרמ"צ לב, ב. ספר הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך דוד ע' קמב ואילך. וש"נ.

73) פרש"י שם, כו.

74) נסמן באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ג ע' קס.

75) פרש"י בחוקותי כו, מב. ועוד.

76) פינחס כה, יא.

77) סנהדרין פב, א. פרש"י בלק כה, ו.

78) סנהדרין שם.

79) ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.

80) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ט ע' 63.

81) פינחס כה, יב.

82) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

83) ב"ר פ"ב, ד. רפ"ח.

84) בראשית א, ב.

85) סעיף מ (לעיל ע' 264).