45

ולאחרי שהמשנה מתארת פרטי הענינים הקשורים עם "אור בית השואבה" – ממשיכה המשנה: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין . . ואומרים . . דברי שירות ותשבחות".

כלומר: כאשר חסידים ואנשי מעשה, גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו', היו רואים את כחם של הילדים, שמבלי להתיירא מטפסים ומעפילים הם ("זיי קריכן און קלעטערן") לגובה של חמישים אמה, כשהם נושאים בידיהם כדי שמן של שלושים לוג, וממלאים את הספלים שבראשי המנורות, ומדליקים אור גדול שמאיר את כל העיר – היתה נעשית מזה שמחה גדולה ביותר, עד ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

ג. ומזה למדים גם בנוגע לימינו אלה9:

ובהקדמה – שפרטי הענינים דשמחת בית השואבה שבבית-המקדש שייכים גם בזמן הגלות10, כמדובר לעיל11 שהחורבן שנעשה ע"י גוים אינו אלא בנוגע לגשמיות הענינים, אבל בנוגע להרוחניות והפנימיות שלהם – אין לגוי שום שליטה, כך, שבכל זמן ובכל מקום יש ליהודי בעלות גמורה עליהם, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו12: "רק גופותינו ניתנו בגלות . . אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות", ובמילא, ישנם בשלימות כל הענינים השייכים לביהמ"ק – ברוחניות – כל זמן שרצונו של יהודי שענינים אלה יהיו אצלו בשלימות.

ובנוגע לעניננו – שמחת בית השואבה כתוצאה מפעולתם של הילדים בהדלקת אור בית השואבה:

השמחה בפועל (ריקודים ואמירת שירות ותשבחות) יכולה להיות רק אצל "חסידים ואנשי מעשה", "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו'", אלה שכבר עבדו עבודתם ויכולים לישב לנוח; משא"כ הצעירים, שנמצאים באמצע עבודת המלחמה, ולכן אפילו זמן לריקודים אין להם...

אבל אעפ"כ, צריכים לדעת, שהאפשרות לשמחה גדולה, ש"חסידים ואנשי מעשה, גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו'" יוכלו לשמוח ולרקוד – תלוי' בפעולתם של "ילדים מפרחי כהונה" להאיר בכל גבול ישראל:


9) ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1365 ואילך.

10) ראה גם שיחת יום ב' דחג הסוכות בתחלתה (לעיל ע' 29 ואילך).

11) שיחת ז' תשרי ס"ג (לעיל ס"ע 15 ואילך).

12) סה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ.