29

כלומר: מצד שלימות עבודתו של יעקב כשלעצמו67 – הי' יכול כבר אז להיות המעמד ומצב דביאת המשיח ("ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"); אלא, שה"ילדים" – טוען יעקב – אינם מוכנים עדיין לקבל את אורו של משיח, שכן, להיותם "רכים", ולהיותם בבחינת "צאן ובקר", היינו, שנשמותיהם מבחינת "זרע בהמה" שאין להם דעת (הכרה והרגשה) באלקות68, הרי, אם ימהרו אותם ("ודפקום"), אזי "ומתו כל הצאן" – שתהי' אצלם כלות הנפש לאלקות (כיון שאינם יכולים לקבל ב"כלים"), או שתהי' אצלם מיתה כפשוטה מצד שבירת הכלים (כיון שאינם מוכנים עדיין לקבל את אור המשיח).

ובגלל זה נשאר הצדיק בגלות למשך כמה שנים – כדי שיוכל ליקח עמו את צאן מרעיתו ולהביאם לימות המשיח69.

יד. ועד"ז בנוגע לכל מנהיג ונשיא ישראל בדורו:

נשיא ישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו מצד עצמו<60>, מניח הוא... את הכל על הצד, ומביט על צאן מרעיתו, וכאשר צאן מרעיתו נשאר בגלות, נשאר גם הוא ("בלייבט ער ליגן")... בגלות, כדי... שיוכל להמשיך ולשמש70... "צינור" ו"ממוצע המחבר"71 שעל ידו יוכל יהודי... לקשר את עצם הנשמה... עם עצמות ומהות א"ס ב"ה.

וזהו גם הביאור על זה שמנוחתם כבוד של נשיאי חב"ד במקומות שונים בחוץ לארץ72 – נוסף לכך שממתינים להכנס לארץ בגאולה העתידה יחד עם צאן מרעיתם ("דער גוף זאָל מיטגיין מיט אָט דעם גוף") – כדי לעזור ולסייע בכל המצטרך לצאן מרעיתם, להיותם נשמות


67) כולל גם הבירור וזיכוך מכל מה שיכול להדבק אצלו מצד שייכותו עם אנשי הדור*, כידוע בענין נפילת אפים שענינה בירור הניצוצות, שבשביל זה צ"ל הירידה ממדרגתו, ומאן דנפיל מדרגי' איקרי מית (זח"ג קלה, ב), ולכן נקראת נפילת אפים בשם מיתה (ראה פע"ח שער נפילת אפים פ"ב. הובא באוה"ת ואתחנן (כרך ו) ס"ע ב'רצו ואילך. ועוד).

68) ראה תו"א ר"פ משפטים. ובכ"מ.

69) להעיר גם מהמבואר בדרושי אדמו"ר האמצעי (שערי אורה שער הפורים ד"ה יביאו לבוש מלכות פצ"ד ואילך) ע"ד החילוק שבין "בעתה" ל"אחישנה" (ישעי' ס, כב. וראה סנהדרין צח, א) – שכאשר הגאולה היא באופן ד"אחישנה" יתכן שחלק מניצוצות הקדושה ילכו לאיבוד, משא"כ כאשר הגאולה היא "בעתה" אזי מבררים ומצילים את כל ניצוצות הקדושה.

70) ראה סוטה יג, סע"ב: "מה להלן עומד ומשמש אף כאן כו'".

71) ראה סה"ש תורת שלום ע' 158.

72) ראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 272. ע' 478 ואילך. ח"ל ע' 255.

*) ע"ד המבואר לעיל (ס"ו) בנוגע לאברהם אבינו, שהרגיש שיפי' של שרה יכול לגרות את היצה"ר של מצרי.