227

מלשון "גט מעושה"61, דהיינו בעל-כרחו, אבל העיקר הוא שפועל על עצמו להיות "רצונו כרצונך" בנוגע למעשה בפועל ש"המעשה הוא העיקר"62 – אזי מבטל הקב"ה רצון אחרים מפני רצונו, היינו, שהקב"ה מסיר את כל ההעלמות וההסתרים, ונותן לכל אחד כל צרכיו, בבני חיי ומזוני רויחי.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר הצ"צ, ומכ"ק אדמו"ר האמצעי, והניגון "אבינו מלכנו" מרבנו הזקן].

***

יב. בהמשך63 להמדובר לעיל אפילו בענינים גשמיים, שלכל לראש צריכים לקשר את הדבר עם הקב"ה, ואח"כ להתחיל להמשיך בו קדושה, ורק אח"כ נעשה הדבר מציאות בעולם – הרי עאכו"כ שכך צריך להיות בעניני תורה ובמקומות שמהם תצא תורה, דהיינו ה"חדרים", תלמודי- תורה וישיבות, שלכל לראש צריכים לראות שהתלמידים יהיו קשורים עם אלקות ע"י יהדות; אח"כ צריכים להמשיך בהם קדושה ע"י מצוות מעשיות; ורק לאח"ז יכולים הם להיות "מציאות", מציאות תורנית, דהיינו, יהודי שענינו הוא תורה, הן במוח החכמה הן במוח הבינה והן במוח הדעת וההעמקה.

והנה64, בדורות שעברו הרי חלק עיקרי מעבודה זו הי' כבר נפעל בבית, ובמילא לא הי' צורך לעסוק בזה בישיבה, ואפילו לא בתלמוד- תורה או בחדר;

ה"מציאות" בכל בית יהודי היתה מציאות של יהדות ("אַ אידישע מציאות"). על כל צעד וצעד היו נפגשים עם אלקות – ע"י ענין של מצוה או דבר-תורה. וכמו כן הי' מונח בפשיטות – שהרי הילד לא ידע מציאות אחרת – שההנהגה בכל עניניו היא ע"פ שולחן-ערוך.

וכיון שהקשר עם אלקות קיבלו בבית, וענין הקדושה בחיי היום-יומיים הי' מן המוכן (כיון שלא ידעו דרך אחרת) – אזי נשאר עבור החדרים תלמודי-תורה וישיבות רק הענין השלישי – לבנות את "מציאותו" ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, ע"י הידיעה בהלכות דרמ"ח


61) גיטין פח, רע"ב (במשנה). וש"נ.

62) אבות פ"א מי"ז.

63) ראה גם מכתב י"ד שבט שנה זו (אגרות-קודש ח"י ריש ע' שיד): "כידוע גודל ערך הענין והכרח המוחלט בדורנו זה ביחוד בחינוך על טהרת הקודש הוא המחזיק את בני ובנות ישראל גם בעיקרי היהדות וכו', כמדובר בארוכה בשיחת יום ההילולא".

64) ראה גם מכתב י"א מ"ח שנה זו (אגרות-קודש שם ע' מח).