ספריית חב"ד ליובאוויטש
כאלו שאי אפשר להשיגם ע"י יגיעה; אבל מתי נותנים ענינים אלו – בשעה שתחילה ישנו ענין היגיעה כפי היכולת.
י. זאת ועוד:
ככל שעובר הזמן – צריך להתייגע יותר ויותר ("וואָס ווייטער דאַרף מען אַלץ מער האָרעווען"), שהרי מבואר באגה"ק47 ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מעולם" ועד"ז "בכל יום ויום נמשכין מוחין עליונים יותר", וממילא, כדי שיתנו מלמעלה גילויים אלו – צריכה גם העבודה להיות יותר ויותר.
ונמצא, שבקיץ זה יש להתמסר לעבודה ("זיך נעמען צו עבודה") – לא רק יותר מאשר בחורף (דכיון שבקיץ הגילויים נעלים יותר מבחורף, הרי גם העבודה בקיץ צ"ל ביתר שאת), אלא גם יותר מאשר בקיץ הקודם, שגם בו היתה העבודה יותר מאשר בחורף שלפניו.
וכך יש להוסיף תמיד בעבודה יותר ויותר, "הולך ואור עד נכון היום"48, עד להענין ד"ולילה כיום יאיר"49, שיתקיים לעתיד, כאשר "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"50.
***
יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויהי ביום השמיני.
***
יב. עדיין נשאר לי חוב – בהמדובר לעיל (ס"ב51) בדברי הרמב"ם שה"אפוד בד" שחגרו בני הנביאים לא הי' מבגדי כהונה – לתרץ מדוע מביא הרמב"ם ראי' משמואל ולא מדוד.
[לא אמרתי תירוץ זה קודם לכן, כיון שהתירוץ אינו נוגע להענין שדובר לעיל].
וביאור הענין:
כתיב52 "אל המנוחה ואל הנחלה", ודרשו רז"ל53 "אל המנוחה זו שילה, הנחלה זו ירושלים". ונמצא, שבזמנו של שמואל, שאז הי' המשכן בשילה, הי' הסדר כמו בביהמ"ק ("נחלה"). משא"כ בזמנו של דוד, שעז"נ "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה גו'".