בס"ד. ר"ד לא' ביחידות, יום ג' פ' וירא, ט"ז מרחשון, ה'תשט"ז.

203

א. שאלה1: כיצד באים לידי שמחה?

תשובה: ענין השמחה בא לאדם עי"ז שמרגיש שיש לו דבר-מה, שניתוסף אצלו דבר-מה, וככל שהדבר שקיבל גדול יותר, גדולה שמחתו יותר.

ובשעה שמתבונן שנברא הוא מוגבל, ואעפ"כ נתן לו הקב"ה את האפשרות שע"י קיום המצוות יתחבר עם הבורא, שזוהי העלי' הגדולה ביותר האפשרית – שהרי כל עילוי שהאדם ישער לעצמו, הוא עדיין דבר מוגבל, ואינו מגיע כלל להעילוי של ההתקשרות עם הבורא הבלתי בעל גבול. ומכיון שזהו הדבר הגדול ביותר שמקבל – במילא נעשית עי"ז השמחה הגדולה ביותר.

יתירה מזו: אפילו אם פעם נכשל ועשה ענין שהוא היפך ממה שציווה הקב"ה, הנה בשעה שמתבונן ובא לידי הכרה, שמבלי הבט על כך שנכשל פעם ועשה היפך ציווי השם, אעפ"כ נתן לו הקב"ה את האפשרות לעשות תשובה, שעי"ז נעשה רצוי להקב"ה כקודם החטא2, עד שנעשה לו כזכיות3, כאילו עשה מצוה – אזי, יחד עם הרגש המרירות שישנו בשעת התשובה, יחד עם זה ישנה ג"כ השמחה הגדולה ביותר מזה שעושה תשובה ונעשה מרוצה להקב"ה.

ובמילא נמצא, שתמיד, בכל זמן, יכול אדם להיות במצב של שמחה, דממה נפשך: בשעה שממלא מה שהקב"ה דורש ממנו – צריך הוא להיות בשמחה מקיום המצוה; ואם נכשל, ו"תופס את עצמו" ("כאַפּט זיך") בכך שנכשל, ומתחיל להתחרט – עליו להיות בשמחה מזה שביכלתו לעשות תשובה ולתקן.

ב. שאלה: איך באים לידי קיום מצוה לשמה, ללא פניות?

תשובה: לכתחילה – ודאי שיש להשתדל לקיים מצוה לשמה, ללא פניות. אלא שענין זה הוא רק לכתחילה, אבל בשעה שיש באפשרותו לקיים מצוה, ואינו יכול לפעול בעצמו שקיום המצוה יהי' לשמה, ללא


1) סעיף זה נדפס (באידית) בלקו"ש חי"ד ע' 355. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2) ראה תניא אגה"ת פ"ב (צא, ב).

3) יומא פו, ב.