בס"ד. י"ט כסלו, ה'תשט"ז

245

(הנחה בלתי מוגה)

לםרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם1. הנה נבואה זו נאמרה על ימות המשיח (כמובן מדברי הגמרא במסכת סנהדרין2), שאז יהי' שלום אין קץ, ומלכות דוד וכסאו יהיו בקיום נצחי, מעתה ועד עולם. וכמרומז גם באות מ"ם שבתיבת לםרבה, שעם היותה באמצע תיבה הרי היא מ"ם סתומה3, שענין זה שייך לימות המשיח4.

והענין בזה5, דיש מ"ם סתומה ומ"ם פתוחה כפי שהם בתורה (ככל הענינים שבעולם שישנם תחילה בתורה, כמאמר6 אסתכל באורייתא וברא עלמא), כדאיתא בגמרא7 מ"ם פתוחה מ"ם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום, ומבואר במפרשי הש"ס8 שזהו"ע נגלה דתורה ופנימיות התורה, דנגלה דתורה נקראת מאמר פתוח, ופנימיות התורה, סתים דאורייתא, נקרא מאמר סתום, אשר שניהם הם תורה אחת לכולנה, שניתנה לארבעים יום, שזהו"ע המ"ם. ומזה נמשך גם בסדר השתלשלות העולמות, ובשרש העולמות, שישנו מאמר פתוח ומאמר סתום.

ב) וביאור הענין, דהנה, מאמר פתוח קאי בכללות על ספירת המלכות, שהיא שרש כל העולמות, שנתהוו עי"ז שעלה במחשבתו אנא אמלוך9, ובפרטיות קאי על מלכות דאצילות שנעשית כתר ועתיק לעולמות בי"ע, שבכללם הוא עוה"ז. וכיון שמלכות דאצילות היא המקור לעולמות בי"ע שענינם הו"ע הגילוי, לכן נקראת מאמר פתוח, שמורה

246

על ענין הגילוי. והענין בזה, שכללות מציאות העולמות הו"ע של גילוי, וכמאמר10 אנת הוא דאפיקת עשר תקונין כו' לאנהגא בהון עלמין כו', דאפיקת הו"ע של יציאה וגילוי, אלא שבעולמות גופא (כפי שעולם אחד הוא בערך לשני) ישנם עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין (כהמשך המאמר). ועולמות בי"ע, שנקראים בכללות בשם עוה"ז11, ובפרט עוה"ז התחתון, הם עלמין דאתגליין, לפי שהם בבחי' יש ומציאות הנראה ונגלה, והוא מפני ששרשם מדרגת האלקות שנמשכת ובאה בגילוי, שזוהי ספירת המלכות (בחינתו של דוד מלך ישראל12), שענינה הו"ע הגילוי, ולכן נתהוו ממנה עלמין דאתגליין. ולכן נקראת מאמר פתוח, היינו, שהציור שלה הוא כמו מ"ם פתוחה, שיש לה פתח למטה, שעל ידו נעשה הגילוי למטה הימנה, לאחרי ירידת והתעלמות האלקות ביותר עד שיוכל להתקבל אצל הנבראים וישארו במציאותם.

ועוד זאת, דכיון שהמלכות היא בבחי' מאמר פתוח, מ"ם פתוחה, יכול להיות ממנה יניקה לחיצונים13, וכמ"ש14 לפתח חטאת רובץ, והיינו, דסמוך לבחי' מ"ם פתוחה, חטאת רובץ, שגם החיצונים יכולים לקבל כו'. ובכללות יותר ובאופן נעלה יותר, הרי זה הענין שבחי' המלכות רגלי' יורדות מות15, היינו, שההשפעה דבחי' המלכות (להיות התהוות עולמות בי"ע ובפרט עוה"ז) באה ע"י ההתלבשות בהע' שרים, דעם היות שכל ההשפעות הם מאלקות, מ"מ, הרי היא מתלבשת ומתעלמת בהע' שרים, וככל שההתלבשות היא ביותר תהי' גם ההשפעה בהגשמה יותר. ועד כדי כך, שאפילו בנ"י שנשמתם היא חלק אלקה ממעל ממש16, גם הם מקבלים השפעותיהם באמצעות ההתלבשות בהשרים ומזלות17, שזהו גם מ"ש18 וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה דוקא, דאע"פ שהברכה היא מהקב"ה, מ"מ, צריך לעשות גם כלי בגשמיות, בכל אשר תעשה דוקא19. והתלבשות זו הו"ע גלות השכינה20,

247

והיינו, שההשפעה מצד עצמה היא מאלקות, וההתלבשות בהע' שרים הו"ע של גלות. ומזה יכול להיות הירידה למטה יותר, עד לפתח חטאת רובץ בפועל, בענינים שהם מעלימים ומסתירים על רצון ה', ועד להמציאות דקליפות וסט"א המורדים כו' במדריגה היותר תחתונה.

וכללות הירידה הלזו דספירת המלכות, שהיא צורך עלי', היא בשביל עבודת הבירורים, והיינו, שהכוונה היא שיבררו את כל הענינים שלמטה, הענינים הגשמיים וגם הענינים החומריים, ולעשותם כלי לאלקות. אלא שבירור זה שע"י ספירת המלכות הוא בדרך מלחמה, כדאיתא בזהר21 נהמא אפום חרבא ליכול, ובשעת המלחמה, הנה אפילו כאשר מנצחים את האויב, הרי גם האויב נוטל קצת, והיינו, דכיון שהיתה לאויב תפיסת מקום, והיו צריכים ללחום עמו, אזי נעשה איזה חסרון כו' (עפּעס אַ שאָדען, עפּעס האָט ער אַריינגעכאַפּט). ועוד זאת, שגם הנצחון עצמו, כיון שבא ע"י מלחמה, הרי הוא באופן של אתכפיא, ואין זה נצחון גמור, והיינו, שזהו רק ביטול היש, שהיש נשאר במציאותו כמקודם, אלא שהמלחמה פעלה עליו להיות יש שהוא בטל. והסיבה לכל זה הוא אופן ההתהוות שמצד ספירת המלכות, מאמר פתוח, שהאלקות מתעלם ומסתתר, ועי"ז נעשים הנבראים בבחי' יש ומציאות הנראה ונגלה (עלמין דאתגליין), ומזה נעשית הירידה למטה יותר כו', ועד להענין דנתתי22 לפניך את החיים ואת הטוב וגם את ההיפך מזה כו'.

ג) אך יש דרגא נעלית יותר, והו"ע מ"ם סתומה, מאמר סתום, דקאי בכללות על ספירת הבינה, שעל ידה נתהוו עלמין סתימין דלא אתגליין23. והענין בזה, דהנה, החילוק בין ספירת המלכות (מאמר פתוח, שעי"ז נתהוו עלמין דאתגליין) לספירת הבינה (מאמר סתום, שעי"ז נתהוו עלמין סתימין דלא אתגליין) הוא (בכמה ענינים) כמו החילוק בכחות האדם בין כח הדיבור לכח המחשבה, שכח הדיבור הוא דבר נפרד מן האדם, שהרי הבל הדיבור לאחרי שיוצא מפיו נעשה מציאות לעצמו, והאדם שדיבר דיבור זה אינו שולט עליו, כיון שכבר יצא ממנו ונתגלה אל הזולת שיכול להשתמש בו, לינק ממנו כו'. משא"כ מחשבה שהיא בהעלם לעצמו ונשארת אצלו, והיינו, שגם לאחרי שחשב נשארת המחשבה בבעלותו כמו בעת היותה במחשבתו. ודוגמתו למעלה24, שההתהוות

248

שע"י ספירת המלכות, דיבור העליון, היא באופן שהנבראים הם בבחי' יש ומציאות בפ"ע, עלמין דאתגליין, משא"כ ע"י ספירת הבינה, בחי' מחשבה, נעשית התהוות עלמין סתימין דלא אתגליין, שהם בדוגמת הברואים שבים, שכשפורשים ממקום חיותם מיד הם מתים25, והיינו, שגם לאחרי שנעשה נברא מובדל מן המים שבים, נרגש אצלו שמקור חיותו הוא מי הים, ומיד כשפורש ממקור חיותו מתבטל ממציאותו. וכן הוא בנבראים שמתהווים מצד האור האלקי הנקרא ספירת הבינה, שמרגישים את מקור חיותם ואין יכולים לפרוש ממקור חיותם. והבירור (היותר נעלה) שנעשה מצד מדריגה זו הוא לא בדרך מלחמה (דכאשר הנברא מרגיש שאלקות הוא המקור והחיות שלו, אזי אין מקום לענין הפכי שיהי' צורך להלחם עמו), אלא בדרך של שלום.

ד) וזהו לםרבה (המשרה), במ"ם סתומה באמצע התיבה, שתכלית העבודה היא שהירידה דספירת המלכות תפעל עלי' גדולה ביותר, שגם בעלמין דאתגליין שנמשכו מבחי' מאמר פתוח, מ"ם פתוחה שבאמצע התיבה, יהי' הענין דמ"ם סתומה (לםרבה), היינו, שתהי' העבודה באופן של בירור שלא ע"י מלחמה, אלא בירור בתכלית, ביטול במציאות, עד שנשאר רק המציאות דאלקות ואין שום מציאות בלעדו. וזהו לםרבה המשרה, משרה הוא לשון שררה, שזהו תוכן הענין דמלכות, הנה גם שם נמשך הגילוי דמ"ם סתומה.

אמנם אף שכללות ההתהוות היא מבחי' המלכות, אנא אמלוך (כנ"ל ס"ב), מ"מ, לא נאמר כאן לשון מלוכה, אלא לשון שררה (משרה) דוקא, מלשון שר (ולא מלך). והענין בזה, דהנה, החילוק בין מלך לשר הוא, שענינו של המלך (ואמיתית ענין המלוכה) הוא שהעם מקבלים עליהם מלכותו ברצונם הטוב (שזהו העילוי דמלוכה לגבי ממשלה, שמלוכה היא ברצון דוקא26), ומבטלים את כל הרצונות שלהם לגבי רצון המלך, ובענין הספירות נקראת בחי' זו בשם כתר שבכתר, היינו, שכל הכתרים, הרצונות של הענינים שלמטה הימנו, בטלים לגבי כתר זה. אמנם, להיות אשר לא כל אחד יכול (ולא בכל ענין אפשר) לקבל את המלך ואורו כפי שהוא בעצמו, לכן ממנה המלך שרים שהם נמצאים אפילו במקומות רחוקים ובענינים רחוקים, ושם מגלים הם את רצון

249

המלך, אבל אין זה באופן שאנשי העם שנמצאים במקומות הרחוקים מבטלים את רצונם לגבי השר, כי אם, שמצד זה שהשר מגלה את רצון המלך, מקבלים הם את ציווי השר. וכן הוא בהשתלשלות העולמות, שפנימיות העולמות שהם נשמות ומלאכים, יכולים לקבל את הארת ספירת המלכות כמו שהיא, שזהו"ע המלוכה, משא"כ בחיצוניות העולמות, ובפרט בעוה"ז הגשמי, צ"ל ההשפעה ע"י שר, שרו של עולם27, שעל ידו נמשכים כל הרצונות והגילויים דאלקות. וזהו לםרבה המשרה, שתכלית היעוד המקוה הוא, שגם במשרה, היינו בחיצוניות העולם, ששם נמשכים כל הענינים ע"י ההתלבשות בבחי' שר, שרו של עולם, הנה גם שם יהי' לםרבה במ"ם סתומה, שיהי' גילוי אלקות כמו במ"ם סתומה, מאמר סתום, ספירת הבינה, שלמעלה מעלמין דאתגליין.

ה) וממשיך בכתוב ולשלום אין קץ, שע"י לםרבה המשרה, שאפילו בחיצוניות העולמות יומשך אלקות בגלוי, אזי יהי' שלום, והשלום יהי' באופן דאין קץ. והענין בזה, דהנה, החילוק בין שלום למחלוקת ורוגזא כמו שהוא למטה באדם התחתון, הוא החילוק שבין מוחין דקטנות ומוחין דגדלות (בלשון הקבלה והחסידות). והיינו<23>, מי שיש לו גדלות המוחין, הנה גם כאשר עושים היפך רצונו, ומבלי הבט על גדלות המוחין שלו הרי זה ענין שנוגע לו, ביכלתו לשלוט ברוחו ולהעלים ולהסתיר הרוגזא שלו, והרוגז אינו מונע שיעשה טוב וחסד גם עם מי שעשה היפך רצונו. משא"כ בקטן, מי שיש לו קטנות המוחין, הנה מיד כשעושים משהו שלא לפי רוחו, הרי הוא מתכעס ומתרגז ובוכה וצועק. וכמו כן רואים כביכול למעלה, כפי שמצינו בנוגע לבנין ביהמ"ק, שעז"נ28 ביום שמחת לבו, זה בנין ביהמ"ק29, וביחד עם זה כתיב30 על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה, לפי שביום שהוסד הבית נשא שלמה את בת פרעה31, והיינו, שהאף והחימה אינם בסתירה לשמחת לבו, כי, מצד גדלות המוחין יש מקום לב' הענינים, שתהי' שמחת לבו, ועשיית טוב וחסד כל זמן שביהמ"ק הראשון הי' קיים, ובפרט בימי שלמה שאז קיימא סיהרא באשלימותא32, בה בשעה

250

שישנו גם ענין בלתי רצוי שנוגע ומעורר אף וחימה (שלכן מאריך אף וגבה דילי'33, כאשר הגיע הזמן לתבוע ענין זה). וכמו"כ מצינו גבי שאול, אל שאול ואל בית הדמים34, אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים כו' שהרג נוב עיר הכהנים כו'35, היינו, שמענישים על חטאו ובאותה שעה תובעים עלבונו, וכל זה הוא לפי שמצד מוחין דגדלות אין סתירה בין ב' קוים הפכיים. והנה, כללות ענין מוחין דקטנות הוא שהמוחין הם קשורים עם המדות, והיינו, שהמוחין אינם ענין לעצמם, אלא העיקר הוא הרגש (ומעשה) האדם, ולצורך זה משתמש גם בשכל, ולכן נעשה גם השכל מדוד ומוגבל לפי המדות שלמטה הימנו, שזהו"ע קטנות המוחין, ואז ההנהגה היא בקו אחד, או בקו זה או בקו ההפכי, ולא שייך שיהיו ב' קוין בבת אחת, כיון שהם בסתירה זל"ז. אמנם, כאשר נמשך בחי' בינה (לםרבה, במ"ם סתומה), ובבינה גופא לא רק חיצוניות בינה, אלא פנימיות בינה שהיא פנימיות עתיק (כידוע36 שכשם שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק37, כך גם פנימיות בינה היא פנימיות עתיק), פנימיות התענוג, שהוא כח עליון ביותר, הרי זה פועל הענין דגדלות המוחין, שמצד זה אפשר לסבול כל הענינים, ואין מקום לענין של מחלוקת, שזהו"ע לשלום אין קץ. ועד כדי כך, שמצד הענין דגדלות המוחין (לםרבה במ"ם סתומה) נעשה ענין השלום אפילו בחיות טורפות, כמ"ש38 לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי, החיות הטורפות הן מסיגי הפסולת דגבורות העליונות דקדושה, וכאשר נמשך מבחי' מוחין דגדלות אזי נמתקים הגבורות בריבוי החסדים (ריבוי ההשפעה דטוב וחסד), ואינם בבחי' גבורות כלל. ומסיים בכתוב מעתה ועד עולם, דכיון שנעשה הבירור בשלימות (שלא נשאר מציאות ללעו"ז כלל), ביטול במציאות (כנ"ל ס"ד), הרי זה מעתה ועד עולם, שלא שייך בזה שינויים, כיון שיש רק מציאות אחת (המציאות דאלקות) בלבד.

ו) והנה כל ענין שבימות המשיח דורש הכנה בעבודה בזמן הגלות, שזה נעשה כלי להמשיך ולקבל את אור המשיח. ומזה מובן

251

שגם ענין השלום (לםרבה המשרה ולשלום אין קץ גו') צריך להיות בעבודה בזמן הגלות, ובפרט שתכלית העבודה היא בשביל עשיית השלום, כמ"ש39 פדה בשלום נפשי, ודרשו חז"ל40 דקאי על העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, וכמשנ"ת במאמר שלפנ"ז41 שכללות העבודה היא בג' ענינים (ג' קוין, גמ"ח, קו הימין, עבודה, קו השמאל, ותורה, קו האמצעי) ששלשתם הם ענין השלום, שעל ידם עושים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה42.

והענין בזה, דהנה בכל אחד מישראל יש שתי נפשות, נפש האלקית (הנקראת נפש השנית) ונפש הבהמית43, שהם הפכים זמ"ז. נפש האלקית היא חלק אלקה ממעל ממש<16>, וכמ"ש44 נשמה שנתת בי טהורה היא, ולכן, מצד עצמה שייכת היא רק לעניני אלקות, היינו, שכל רצונה, וכל פרטי הכחות חב"ד (ההבנה והשגה) שלה הם רק לענינים רוחניים וביחוד ענינים אלקיים, ובמילא, גם המדות שנולדים מהשכל נפש האלקית, האהבה והיראה שנולדים מההתבוננות, אינם אלא לעניני אלקות. משא"כ בלעו"ז, בנפש הבהמית, עיקרו הוא המדות שבלב, שהו"ע הרגשת עצמו (וואָס ער פילט זיך), והיינו, שאין זה כמו המדות דנפש האלקית, שמצד זה שהנפש האלקית בכללותה רואה ומבינה ומשיגה אלקות, עומדת היא באופן של ביטול, ולכן לא שייך בה הרגש עצמו, לא רק במוחין אלא אפילו לא במדות, אבל נפש הבהמית היא להיפך, שעיקרה מדות, אלא שלהיותה בציור אדם, יש בה גם שכל, אבל רק שכל שנוגע למדות. וזהו כללות ההפרש בין יצר טוב ליצר הרע, דיצר הוא מלשון צורה, היינו מה שנמשך בגילוי (הבכן) מהתבוננות שבמוחין, ובזה ישנו יצר טוב, ציור הטוב, שהם המדות דנפש האלקית45, שגם הם (כמו המוחין) בביטול, ולעומת זה הו"ע יצר הרע, המדות דנפש הבהמית45, שזהו"ע הרגש עצמו, שלכן רוצה כל הענינים לעצמו, ועד שאפילו את השכל מנצל הוא לצורך המדות, היינו שמשתמש בשכלו למצוא דרכים כיצד למלאות את התאווה שבאה מצד מדותיו שבלבו, או באופן נעלה יותר, למצוא בשכלו הצדקה והסברה והיתר על תאוות לבו. ויתירה מזה, שאפילו הענינים השכליים דנה"ב שלכאורה אינם שייכים

252

כלל למדות, שבכללות הו"ע חכמות חיצוניות, הרי כללות העסק בהם הוא במציאות היש לאחר שנתהוה, והיינו, שהעסק אינו באופן התהוות היש מן האין, אלא כל ענינם הוא לידע מהות היש ועניניו, החוקים המדידות וההגבלות שבו, שזהו היפך השכל דקדושה, שעיקר ענינו להתבונן איך נתהוה היש מאין, עד שגם לאחר שנתהוה הרי באמת לאמיתו גם עכשיו הוא אין. והנה, כיון שב' הנפשות מצד עצמם הם הפכים זמ"ז, הנה על זה העבודה לעשות שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שיהי' שלום בין נפש האלקית ונפש הבהמית, והיינו, שלאחרי שנתלבשה הנשמה בגוף ונה"ב הנה תכלית העבודה ואופנה הוא שנפש האלקית תתבונן באלקות (לא רק ע"י ענינים של נפש האלקית, אלא) גם ע"י ענינים של נפש הבהמית, ויתירה מזה, שע"י ההתבוננות בענינים השייכים לנפש הבהמית, היינו, ענינים גשמיים, נעשית גם ההבנה והשגה דנפש האלקית בבחי' השגה מוחשית ממש, כמ"ש46 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, היינו, שניתוסף בנפש האלקית שהענין דמי ברא אלה יהי' אצלה (לא רק באופן של הבנה והשגה בשכל, אלא גם) באופן של ראי' (ראו), ע"ד ראי' מוחשית. ועי"ז שההתבוננות דנפש האלקית היא בענינים גשמיים, ביכלתה לבאר ולהסביר גם לנפש הבהמית, עד שגם נפש הבהמית תהי' שייכת להבנה והשגה בטוב אלקי, ומההבנה והשגה במוחין יומשך גם בהמדות, שהאהבה ויראה של נפש הבהמית ואפילו של היצה"ר יהיו רק אהבת ה' ויראת ה', כמ"ש47 ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך48, שזהו"ע השלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה.

וע"י הכנה זו במשך העבודה בזמן הגלות לברר את נפשו הבהמית וחלקו בעולם, שעי"ז עושה שלום בין נפשו האלקית והבהמית, אזי נעשה הענין דפדה בשלום נפשי, פדיית נפשו הפרטית49, הניצוץ אלקי, חלק אלקה ממעל ממש שבו, ועי"ז שכל ישראל יחד עוסקים בעבודה זו, מקרבים ופועלים את הפדי' והגאולה הכללית בימות המשיח. וזהו גם כללות הענין דמתפלל עם הציבור, דקאי על עבודת הבירורים שמקבצים ועושים ציבור מכל הניצוצות שנפלו למטה ונתלבשו בענינים גשמיים, לחברם ולהעלותם למעלה. ועי"ז ממשיכים ופועלים את הגאולה

253

האמיתית והשלימה, שאפילו במשרה, בענינים היותר תחתונים שמקבלים ההשפעה ע"י ההתלבשות בשרו של עולם, הנה גם שם יומשך בחי' מ"ם סתומה באמצע התיבה, לםרבה המשרה, ועי"ז פועלים שיהי' שלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו גו' מעתה ועד עולם, גאולה שלימה שאין אחרי' גלות50, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

**********


1) ישעי' ט, ו.

2) צד, א (בנוגע לחזקיהו – שעליו נאמר פסוק זה – ש"ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח").

3) ראה סנהדרין שם: "מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום וכו'".

4) ראה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות אות מ"ם (ב) ע' רג ואילך. וש"נ.

5) בהבא לקמן – ראה ד"ה וזה אשר תעשה עזר"ת (סה"מ עזר"ת ע' מו ואילך). וראה גם אוה"ת נח ח"ג תרלז, ב ואילך.

6) זח"ב קסא, סע"א ואילך.

7) שבת קד, א.

8) ראה פירש"י שם. הובא גם בסה"מ תרכ"ט ע' רכה.

9) אד"ר – הובא בדרמ"צ קע, סע"ב. וראה לקו"ת נשא כא, ד.

10) תקוני זהר בהקדמה (יז, א).

11) ראה לקו"ת בשלח א, ב.

12) ראה פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) בערכו. ובכ"מ.

13) ראה לקו"ת במדבר ב, סע"ב. אוה"ת נח שם.

14) בראשית ד, ז.

15) משלי ה, ה. וראה אוה"ת נ"ך ח"א ע' תקסד ואילך.

16) תניא רפ"ב.

17) ראה גם מכתב כ"ב כסלו שנה זו (אגרות-קודש חי"ב ע' קסה ואילך) – מענה על שאלה בענין זה.

18) פ' ראה טו, יח.

19) ראה לקו"ת תצא לז, סע"ב ואילך. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תרמח ואילך. סהמ"צ להצ"צ קו, ב ואילך. ועוד.

20) ראה מאמרי אדה"ז שם ע' תרנה.

21) ראה זח"ג קפח, ב. סה"מ תרנ"ט ס"ע קס ואילך. תש"ד ע' 103.

22) נצבים ל, טו.

23) ראה אוה"ת נח שם.

24) ראה גם סה"מ תרנ"ט ע' קמה ואילך. תש"ד ס"ע 70 ואילך.

25) ע"ז ג, ב.

26) לקו"ת דרושים לר"ה נה, סע"ב. נו, סע"ב.

27) ראה יבמות טז, ב.

28) שה"ש ג, יא.

29) תענית כו, ב.

30) ירמי' לב, לא.

31) ראה ויק"ר פי"ב, ה. במדב"ר פ"י ד.

סדר עולם רבה פט"ו. פירש"י: למלכים-א ג, ג. ירמי' עה"פ. לתהלים קכז, א. וראה ביאוה"ז א, א. לב, ג. ועוד.

32) ראה זח"א קנ, א. רכה, ב. רמג, א. זח"ב פה, א. זח"ג מ, ב. מו, א. שמו"ר פט"ו, כו.

33) ב"ר פס"ז, ד. ירושלמי תענית פ"ב סה"א. ועוד.

34) שמואל-ב כא, א.

35) יבמות עח, ב.

36) ראה המשך וככה תרל"ז פי"א. סה"מ

תרמ"ד ע' קצג. הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ ה'ש"ת ע' 50.

37) ראה פע"ח שער הק"ש פט"ו. לקו"ת נצבים מט, ד. וראה הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ שם ע' 49.

38) ישעי' יא, ט.

39) תהלים נה, יט.

40) ברכות ח, א.

41) ד"ה פדה בשלום דש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו (לעיל ע' 214 ואילך).

42) סנהדרין צט, ב.

43) ראה תניא פ"א ופ"ב.

44) בברכת אלקי נשמה (ברכות ס, ב).

45) ראה תו"א מקץ לח, ב.

46) ישעי' מ, כו.

47) ואתחנן ו, ה.

48) משנה ברכות נד, א. ספרי ופרש"י עה"פ.

49) ראה תניא אגה"ק סוס"ד.

50) ראה תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.