– לעסקני ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, בחדרו הק' –

בלתי מוגה

א. עומדים אנו עתה בהזמן שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים: ראש-השנה – הוא הזמן שבו ממליכים בני ישראל את הקב"ה למלך, כלשון חז"ל1 "שתמליכוני עליכם"; ב"עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום- הכיפורים"2, "עשרת ימי תשובה" (שבהם נכללים גם ר"ה ויוהכ"פ עצמם) – מבקשים מהקב"ה שיתן שנה טובה ומתוקה; וביוהכ"פ – נעשית ה"חתימה טובה" של בקשות אלו, דהיינו שהקב"ה חותם על כך שיתן לבני ישראל את כל הנצרך: בריאות, פרנסה, ואפילו כבוד.

והנה, כיון שכאו"א יודע כיצד עברה אצלו השנה הקודמת – שהנהגתו היתה כדבעי רק במשך רוב השנה, אבל היו רגעים אחדים שבהם לא התנהג כדבעי – ירא הוא להכנס ("אַריינלאָזן זיך") לחשבונות, שהרי מי יודע מה יהי' הסך-הכל של החשבון... ולכן מבקש מהקב"ה שלא יציב "תנאים" ושלא ייכנס בחשבונות, אלא יתן לו שנה טובה ומתוקה מידו הרחבה, מבלי הבט על הנהגתו בשנה שעברה, ואפילו לא על הנהגתו שתהי' לשנה הבאה, בידעו שאינו אלא בשר-ודם, שפעמים שהוא חזק יותר ופעמים שהוא חלש יותר כו'.

והנה, הסדר בזה הוא – כדאיתא בספרים שכאשר מבקשים בקשה מסויימת, צריך גם המבקש עצמו להתנהג באופן המתאים, פחות או יותר, לבקשה זו, ואזי תתמלא בקשתו.

ובעניננו:

כאשר מבקשים מהקב"ה שיתן דבר מסויים – נשאלת השאלה: כיון שהקב"ה אינו חייב דבר לאף אחד – שהרי אף אחד אינו עושה לו "טובה", שיהי' חייב לו תמורת "טובה" זו – מניין העוז ("וואָס פאַר אַ ברייטקייט האָט מען") לבקש בקשה מהקב"ה?