בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תשט"ז

38

תחתון9. וביאור ב' דעות אלו10, דהנה, בכללות ההשתלשלות ישנו היש האמיתי, שהוא עצמותו ומהותו ית', שהוא אמיתית המציאות, וישנו היש הנברא, שבזה נכללים נבראים ונאצלים היותר עליונים, שכולם נכללים בהיש הנברא. ואופן התהוות יש הנברא מיש האמיתי הוא ע"י האין, דבכדי שתהי' התהוות יש הנברא כפי הכוונה, הרי זה ע"י האין הממוצע. והנה, כשם שכל ממוצע יש בו משני הענינים שהוא ממוצע ביניהם, כמו"כ הוא בהאין הממוצע שיש בו ב' בחינות, כמו ששייך אל יש האמיתי, וכמו ששייך אל יש הנברא, שזהו האין של יש האמיתי, והאין של יש הנברא. והחילוק שביניהם, שהאין של יש האמיתי הוא בביטול לגמרי, היינו שמרגיש שהיש האמיתי הוא המציאות האמיתי, וכל מה שחוץ ממנו הוא אין ואפס. וענינו בעבודה, שכאשר האדם עובד עבודתו כמו שהוא מצד דעת עליון, אזי מרגיש שהיש הראשון הוא אמיתית המציאות, וכל מה שחוץ ממנו הוא אין, וענין זה אינו מצד אמונה בלבד או מצד השגה בלבד, אלא הוא מצד הדעת, כמ"ש רבינו בתניא11 שדעת הוא מלשון התקשרות והתחברות, היינו שענין זה חודר (עס דרינגט דורך) בכל עניניו, שלא נשאר שום ענין בהנפש שלא יורגש בו שלמעלה יש ולמטה אין. וכן הוא בהאין של היש האמיתי, שנרגש בו שהוא אין, והיינו, דלהיות שהאין של יש האמיתי הוא אור, הנה הן מצד הקירוב אל מקורו, הן מצד הדביקות במקורו, והן מצד זה שנרגש בו מקורו, מצד כל הענינים הרי הוא אין באמת. וכל זה הוא בהאין של יש האמיתי. אך האין של יש הנברא, להיות שהיש בהרגשתו הוא יש ומציאות דבר, הרי מקורו שמהוה אותו הוא מכ"ש מציאות, ומה שקוראו בשם אין הרי זה לפי שאינו מושג בו, שלכן קוראו בשם אין. וגם לפי שהאין אינו מסוג המציאות של היש, ולכן קוראו בשם אין, לפי שאינו מסוג מציאות היש, והיינו, שבכדי שתהי' התהוות היש יש הכרח בב' ענינים אלו, שהאין אינו מושג בהיש, ושאינו מסוג מציאותו. וזהו ההפרש בין ב' הבחי' שבהאין, שהאין של יש האמיתי הוא אין באמת, והאין של יש הנברא אינו אין באמת, ומה שנקרא בשם אין הרי זה רק לפי שאינו מושג, ולפי שאינו מסוג המציאות של היש.


9) ראה תו"א יתרו סח, א. לקו"ת פ' ראה כג, ד. שמע"צ פג, א. שה"ש מז, ב. ובכ"מ.

10) ראה ד"ה זה היום – והמאמרים שלאחריו – עתר"ו (המשך תער"ב ח"ב ס"ע א'קמו ואילך). ד"ה תקעו – והמאמרים שלאחריו – תרצ"ד (סה"מ תשי"א ע' 4 ואילך). וש"נ.

11) פ"ג. ריש פמ"ב.