295

יז. והענין בזה:

כללות ענין הכניסה לארץ הי' קשור עם כו"כ מלחמות עד שעשו מארץ כנען – ארץ ישראל.

ולכאורה יכולים לשאול74: למה צריכים בנ"י להכניס את עצמם ("אַריינשפּאַרן זיך") לארץ שבעה אומות, שהם מקולקלים במעשיהם משאר האומות75, ולעשות עמהם מלחמה כו' – וכי מה הי' חסר להם בהיותם במדבר, שהיו מוקפים מענני הכבוד שהגנו עליהם, וקבלו כל צרכיהם מן המוכן, לחם מן השמים ומים מבארה של מרים, ובאופן ש"שמלתך לא בלתה מעליך גו'"76; למה להם כל הקשיים הכרוכים בהכניסה לארץ, ובכללות העבודה בארץ ישראל, אפילו בזמן בית ראשון ועאכו"כ בזמן בית שני?

וכן הוא בנוגע לכללות העבודה – דלכאורה אינו מובן: אם רצונו של הקב"ה שיהודי יקיים תורה ומצוות, למה ישנם נסיונות על זה?

– וכידוע פתגם הרה"צ מבארדיטשוב77, שטען להקב"ה, שאילו הי' מעמיד לעיני בשר את ה"גן-עדן" וה"גיהנם", תמורת תאוות ותענוגי עוה"ז, אזי היו כל בנ"י מקיימים תומ"צ בשלימות! –

אך הענין הוא, שעלה ברצונו להיות נחת רוח לפניו דוקא כאשר האדם מתגבר על הנסיונות כו', ובכללות, שיש לפניו שני דרכים, אשר, על שניהם אומר הקב"ה "ראה נתתי לפניך", ואעפ"כ בוחר הוא בדרך החיים, למלא את רצונו ית'.

וזהו גם מ"ש בגמרא78 "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן, תורה וארץ ישראל והעולם הבא".

והיינו, שעלה ברצונו ית' שמתנות אלו יבואו ע"י יסורים דוקא, שאז יהי' התענוג גדול יותר – כפי שרואים במוחש שכאשר אדם מקבל מתנה, אינו מתענג בזה כ"כ, כי אם בדבר שהתייגע ועמל עליו, וכיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב, אינו רוצה ליתן "נהמא דכיסופא"79, כי אם שלימות הטוב דוקא, עי"ז שהאדם מתייגע על זה.


74) ראה גם תו"מ חי"ג ע' 317 ואילך. וש"נ.

75) ראה תו"כ ופרש"י אחרי יח, ג.

76) עקב ח, ד.

77) ראה גם תו"מ ח"ב ריש ע' 20.

78) ברכות ה, א.

79) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.