40

אבל בנוגע למילה בשבת, הרי, ע"פ הנ"ל אי-אפשר לומר שהשבת דחוי' אצל המילה, כי אם שהשבת הותרה אצל המילה.

וההסברה בזה:

מהחילוקים שבין דחוי' להותרה – שהצורך לדחות את הלאו מפני העשה מורה על קיומו של הלאו גם במקום העשה, היינו, שיש אפשרות לקיים את העשה כשלעצמו גם ללא דחיית הלאו, במקום שאין לאו, והחידוש הוא, שגם במקום שיש לאו, נדחה הלאו מפני העשה; ואילו היתר הלאו מפני העשה, פירושו, שהלאו לא נאמר מלכתחילה במקום העשה.

וכיון שמצות מילה צ"ל מתוך תנועה של מס"נ למול אפילו בשבת, אי-אפשר לומר שהשבת דחוי' אצל המילה, שמשמעות הדבר שמצות מילה כשלעצמה יכולה להתקיים גם ללא דחיית השבת, שהרי ענין עיקרי במילה היא תנועת המס"נ למול ביום השמיני בכל האופנים, הן בחול והן בשבת, ואם אינו מוכן למול בשבת אינו יכול למול גם בחול, ועכצ"ל, שהשבת הותרה אצל המילה, היינו, שבנוגע למילה לא נאמר מלכתחילה האיסור דחילול שבת.

***

ו. ההתעסקות בהפעולה על הזולת צריכה להיות הן בנוגע לענינים פשוטים דקיום התומ"צ, והן בנוגע ללימוד תורת החסידות.

לכאורה יכולים לטעון: בשעה שצריכים לעורר אודות הנחת תפילין, שמירת שבת, וכיו"ב – מה מקום לדבר אודות לימוד החסידות, ובפרט ענינים עמוקים בתורת החסידות, כמו בענין עולמות הא"ס שלמעלה מאצילות, ביאור החילוק שבין הביטול דעולם האצילות להביטול דעולמות הא"ס שלמעלה מאצילות?!...

התגלות תורת החסידות – ממשיכים לטעון – היא כדי לבוא לאהבה ויראה [כמ"ש הרמב"ם34 "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן כו'", התבוננות בגדולת ה'], שעי"ז תהי' עליית התומ"צ למעלה, שהרי "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא"35; אבל מהי השייכות דהתגלות תורת החסידות למעמד ומצב שצריך לעורר ולפעול אודות קיום התומ"צ?!


34) הל' יסוה"ת פ"ב ה"ב.

35) תקו"ז ת"י (כה, ב). וראה תניא פט"ז ואילך.