ספרי כ"ק אדמו"ר > תורת מנחם > ב – שנת תשי"א – חלק ראשון > שיחת י"ט כסלו ה'תשי"א.

בס"ד. שיחת י"ט כסלו ה'תשי"א.

בלתי מוגה

א. ידוע שכל הענינים דלמטה יש להם שורש למעלה וממנו נשתלשלו למטה, כמאמר "עביד קוב"ה עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה"1, ו"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"2. ומזה מובן גם בנוגע להמאסר והגאולה של רבינו הזקן, בעל התניא והשו"ע – שעל זה נקבע י"ט כסלו למועד תמידי3 (עד ביאת המשיח, וגם לאח"ז) – שהסיבה העיקרית לכך היא מפני שענינים אלה היו למעלה, ומזה נשתלשלו גם למטה.

ובהקדם הסיפור4 שבעת ישיבת רבינו הזקן במאסר במבצר הפטרופבלי ("פּעטראָפּאָוועלסק'ן קרעפּאָסט"), באו אצלו פעם אחת רבותיו, רבו המגיד, ורבי רבו הבעש"ט, מעלמא דקשוט,

– ויש להוסיף, שבואם הי' בהתלבשות בגופים. – כ"ק מו"ח אדמו"ר ביקר פעם במקום מיוחד זה5, וכשחזר משם, שאל אותו אביו, כ"ק אדנ"ע, האם מדור זה מכיל מקום לשלשה אנשים! שאלה זו מוכיחה שבואם הי' בהתלבשות בגופים. וידוע6 שהתגלות הנשמה כפי שבאה בהתלבשות בגוף הוא גילוי נעלה יותר מאשר התגלות הנשמה ללא גוף –

ובין חילופי הדברים (אריכות הדיבור) שהיו ביניהם, שאל אצלם רבינו הזקן מהי סיבת ישיבתו במאסר? והשיבו לו, שנתחזק עליו הקטרוג על כך שמגלה דברי חסידות – רזי תורה, כתרו של מלך – ברבים, ושאל אצלם כיצד יתנהג לאחר שיצא מהמאסר, האם לשנות או להמשיך דרכו בגילוי החסידות ברבים? והשיבו לו, שכיון שהתחיל לגלות חסידות ברבים, עליו להמשיך ולהוסיף עוד יותר.

ונמצא, שסיבת המאסר למטה היתה כתוצאה מהקטרוג שהי'

למעלה על גילוי החסידות ברבים, שלכן נעשה קטרוג גם למטה. וסיבת השחרור והגאולה היתה כתוצאה מזה שבטל הקטרוג למעלה, והסכימו למעלה לשיטתו של רבינו הזקן בנוגע לגילוי והפצת תורת החסידות ברבים.

וזהו תוכן היו"ט די"ט כסלו – דידן נצח – לא רק הנצחון על הממשלה הרוסית, אלא גם ובעיקר הנצחון למעלה, ששיטת רבינו הזקן שצריך לגלות ולהפיץ תורת החסידות ברבים נעשתה שיטה מקובלת והלכה פסוקה.

ב. ובפרטיות יותר – מתבטא הנצחון של שיטת רבינו הזקן בשתים:

א) שייכותה של תורת החסידות לכל ישראל.

– לפני כן היתה מקובלת השיטה שלימוד סתרי תורה שייך ליחידי סגולה בלבד, או לכל הפחות לאלה שתיקנו כבר את כל הענינים הדורשים תיקון, ורבינו הזקן חידש שלימוד החסידות שייך לכל ישראל, אפילו לנשמות הנמוכות ביותר שבעקבתא דמשיחא, ואפילו אלה שעדיין לא מילאו תפקידם ב"עשה טוב", ואפילו אלה שאינם שלמים עדיין ב"סור מרע" – גם הם שייכים ללימוד החסידות.

ובלשונו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע7 – שלאחרי פטרבורג (לאחרי הגאולה של רבינו הזקן) התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", כיון שאז נתקבלה למעלה שיטתו של רבינו הזקן לגלות ולהפיץ תורת החסידות לכל ישראל.

ב) לימוד תורת החסידות (ע"י כל ישראל) באופן של הבנה והשגה כלימוד סוגיא בגליא דתורה8.

– לימוד בהבנה והשגה דוקא הוא תנאי בלימוד תורה שבע"פ דוקא, כידוע שבתורה שבכתב9 "אם מוציא בשפתיו אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ ה"ז מקיים מצות ולמדתם, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לס"ת . . אבל בתורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב

לימוד כלל"10 (כפס"ד המג"א11, והביאו רבינו הזקן12); והחידוש הוא שגם לימוד החסידות – סתרי תורה, קבלה, ששייך למקרא13 – יכול וצריך להיות באופן של הבנה והשגה.

ובלשונו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע<7> – שלאחרי פּטרבורג נתלבשה תורת החסידות בשכל, באופן שגם השכל המלובש במוח הגשמי יכול להבין אלקות.

וזהו תוכן היום-טוב די"ט כסלו – דידן נצח – שנתקבלה שיטתו של רבינו הזקן שתורת החסידות שייכת לכל ישראל, וכאו"א מישראל יכול ללמוד ולהבין בשכלו הענינים דתורת החסידות.

וזוהי ההכנה לביאת משיח צדקנו – כדברי המשיח להבעש"ט במענה לשאלתו אימתי אתי מר, כשיפוצו מעינותיך חוצה14.

ג. ולאחרי י"ט כסלו – שנתקבלה שיטתו של רבינו הזקן שכל אחד מישראל שייך ללמוד ולהבין תורת החסידות – נעשה חוב קדוש על כל אחד מישראל ללמוד חסידות, היינו, שלימוד החסידות אינו דבר התלוי ברצונו ובבחירתו, אלא, ככל עניני התורה שיש חיוב ללמדם.

זאת ועוד:

לימוד התורה צ"ל תיכף בהתחלת היום, שלכן, בברכות השחר מברכים ברכת התורה, ואומרים פסוקים מתושב"כ (פסוקי ברכת כהנים), ומשנה מתושבע"פ. וע"פ מנהגנו לומר ברכות השחר (כולל ברכת התורה) לפני הנחת טלית ותפילין, נמצא, שלימוד התורה צ"ל אפילו לפני קיום המצוות.

ובימינו אלה – קודם ביאת המשיח, כש"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים גו'"15 – צריך להיות כן גם בלימוד החסידות, שתיכף בהתחלת היום, לפני הנחת טלית ותפילין, צריך ללמוד חסידות.

לכאורה יש מקום לטענה: בשלמא לימוד קיצור שולחן ערוך – אי אפשר לדחות, כיון שצריך לידע את המעשה אשר יעשון, אבל לימוד

החסידות, פנימיות התורה – יכולים לדחות עד לאחר שימלא כרסו בש"ס ופוסקים16, ועכ"פ עד שתהי' עבודתו ב"סור מרע ועשה טוב" כדבעי. והמענה על זה: כשם שהחיוב דלימוד נגלה דתורה הוא תיכף בהתחלת היום, אפילו לפני הנחת טלית ותפילין, כך גם החיוב דלימוד תורת החסידות הוא תיכף בהתחלת היום, מבלי הבט על מעמדו ומצבו ב"סור מרע ועשה טוב" (לפני הנחת טלית ותפילין).

ו"לא בשמים היא"17 – כיון שלאחרי פטרבורג התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שהמעיינות דהבעש"ט והמגיד כפי שנתבארו בתורתו של רבינו הזקן, באים באופן של הפצה עד לחוצה, היינו, לכל אחד מישראל מבלי הבט על מעמדו ומצבו.

ד. וכיון שי"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות"18, הרי זה הזמן המתאים שכל אחד יקבל על עצמו החלטה טובה לקבוע עתים ללימוד החסידות.

– בנוגע ללימוד נגלה דתורה, בודאי יש לכל אחד קביעת עתים, ונוסף לזה, צריך כל אחד לקבל על עצמו שתהי' לו קביעת עתים ללימוד החסידות.

ומעלה יתירה בקבלת החלטה בנוגע ללימוד החסידות בי"ט כסלו – שלהיותו "ראש השנה לחסידות", "ראש" דייקא19, בדוגמת הראש שמנהיג את כל הגוף וע"פ החלטת הראש מתנהג כל הגוף (כשהגוף בריא), בודאי שההחלטות שמתקבלים בו יקויימו בפועל במשך השנה.

ה. ועי"ז זוכים לקיום ההבטחה "אם בחוקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם"20:

"בחוקותי תלכו" – מפרש רש"י – "שתהיו עמלים בתורה".

ועיקר הענין דעמל ויגיעה בתורה הוא בפנימיות התורה – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר21 שלימוד החסידות הוא לימוד עיוני ביותר, כי כל הסוגיות שבתורה זו הם שכלים דקים בסברות עמוקות מאד, דלא זו בלבד שהענינים הנלמדים בסוגיות דתורה זו מהות מציאותם הם

דברים רוחניים, אלא גם ההסברים הדוגמאות והמשלים הם מענינים הנעתקים מחושי המישוש והמוחש והנתפס בתפיסה ממשית, כמו כחות הנפש, וכיו"ב, ולכן יש צורך בעמל ויגיעה ביותר.

וכאשר "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", בלימוד החסידות – אזי יהי' בדרך ממילא "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'".

[ולהעיר מהחקירה בנוגע לכללות הענין דשכר מצוות22 – אם השכר הוא בדרך סגולה, ללא שייכות ישירה לגוף המצוות, או שכך הטביע הקב"ה בהבריאה שמעשה המצוות מביא את השכר באופן טבעי (כשם שטבע האש לשרוף וטבע המים לכבות), ועד"ז בנוגע ל"בחוקותי תלכו" שעי"ז יהי' בדרך ממילא "גשמיכם בעתם"].

ויש להוסיף בדיוק הלשון "ונתתי גשמיכם בעתם", "בעתם" דייקא:

"גשמיכם" סתם, השפעה גשמית23 – כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב24, בודאי יתן השפעה גשמית ("גשמיכם") גם בלאו הכי (ללא לימוד החסידות); אבל, כדי שיהי' "ונתתי גשמיכם בעתם", בלילי רביעית ולילי שבתות25, שאז אין הגשמים מפריעים לשאר ענינים, ועד"ז בנוגע לכללות ההשפעה הגשמית ("גשמיכם") שמשפיע הקב"ה שתהי' באופן שלא תפריע לתורה ועבודה ("בעתם") – מוכרח להיות העמל בתורה, שעיקרו בלימוד החסידות, ועי"ז תהי' בדרך ממילא ההשפעה הגשמית ("גשמיכם") באופן שלא תפריע לתורה ועבודה ("בעתם").

***

ו. בהמשך להאמור לעיל שתורת החסידות נעשית שייכת לכל ישראל, כיון שבי"ט כסלו התחיל עיקר הענין דיפוצו מעינותיך חוצה – יש להוסיף ולשלול טענה נוספת שיכולים לטעון (בנ"י בכלל, ובפרט) בני תורה:

הן אמת – טוענים הם – שלימוד החסידות שייך לכל ישראל, אבל אעפ"כ, כיון שלימוד החסידות אינו נוגע כ"כ להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה (שבשביל זה הי' מספיק בעבר, ומספיק גם כיום, לימוד השולחן-ערוך), ולאידך, ה"ז לימוד שדורש ריבוי זמן –

מוטב להקדיש את הזמן ללימוד הנגלה, שבזה יכולים "אויפטאָן" (לחדש חידושים) שלא בערך.

והמענה לזה – הבהיר משיח (בדבריו להבעש"ט אודות לימוד תורתו, תורת החסידות) בדיוק הלשון "יפוצו מעינותיך חוצה", "מעינותיך" דייקא, כדלקמן.

ז. ביאור החילוק שבין מעין למקוה:

מי מקוה הם נפרדים ממקורם [הן במקוה של מי גשמים, שמי המקוה אינם כמו שהיו במקורם בהעבים שבשמים26, ועאכו"כ במקוה שנעשה מקרח או שלג], משא"כ מי מעין הם מחוברים למקורם (ומי מעין שהפסיקום אין להם דין מעין27).

ומהחילוקים שביניהם לדינא28 – (א) שהמקוה אינו מטהר אלא במ' סאה, והמעיין מטהר בכל שהוא (בכלים דוקא, ולכמה דעות גם באדם29), (ב) המקוה אינו מטהר אלא באשבורן, והמעיין מטהר בזוחלין (והקס"ד דתוס'30 שמטהר דוקא בזוחלין, אף שהמסקנא היא שמטהר גם בזוחלין).

ח. וביאור הענין ברוחניות:

ובהקדמה – שכללות הענין דמי מקוה שנפרדים ממקורם אינו שייך לכאורה ברוחניות, בנוגע לאלקות, כיון שהקב"ה הוא המקור דכל הענינים כולם, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"31, ולא שייך ליפרד ממנו ח"ו.

אמנם, אף שהאמת היא שלא שייך פירוד מאלקות, מ"מ, כדי שיוכל להיות ענין הבחירה (כמ"ש32 "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים"), נתן הקב"ה מקום לטעות שישנם שתי רשויות33, אשר, ענין זה גופא הוא בכח הא"ס, כפי שמבאר רבינו הזקן בשער

היחוד והאמונה34 ש"הן הן גבורותיו של הקב"ה אשר כל יכול לצמצם החיות והרוחניות הנשפע מרוח פיו ולהסתירו כו'", עד שנראה כאילו הוא נפרד מאלקות.

וע"פ הקדמה זו יש לבאר תוכן הענין דמי מקוה ומי מעין בנוגע לטבילה בתורה שנמשלה למים35, "מי הדעת"36 – שגם בלימוד התורה שייך הענין דמי מקוה שנפרדים ממקורם, מצד החסרון שבהרגש האדם הלומד, ולכן צריך להשתדל שלימוד התורה יהי' באופן של מי מעין שמחוברים למקורם.

ט. וביאור הענין:

איתא בגמרא37 "מאי דכתיב38 מי האיש החכם ויבן את זאת . . על מה אבדה הארץ . . על עזבם את תורתי וגו' . . שלא ברכו בתורה תחילה", ומפרש הר"ן39 ש"ודאי עוסקין היו בתורה תמיד . . (אלא) שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עלי', שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה".

והענין בזה40 – שלימוד התורה צריך להיות באופן שניכר שהתורה היא תורת ה', שלכן מקדימים לברך ברכת התורה, "ברוך אתה ה' נותן התורה", שעי"ז נעשה החיבור עם נותן התורה, ולא עוד אלא שמדייקים "נותן התורה" לשון הוה41, כמו במתן-תורה, ועד שאמרו חז"ל42 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", דאף שבמתן-תורה היו בני ישראל בדרגא נעלית עד שהיתה אצלם מעין נבואת משה43, משא"כ עתה כו', מ"מ, גם היום ישנו הענין דמתן-תורה, "נותן התורה" לשון הוה, ולכן צ"ל לימוד התורה באימה וביראה כו' כמו בשעת מתן-תורה44.

ונמצא, שלימוד התורה בהקדמת ברכת התורה, תורה לשמה,

שנרגש החיבור עם נותן התורה – הוא בדוגמת מי מעין, מים חיים שמחוברים למקורם, ובלשון חז"ל45 "זכה (ללמוד לשמה) נעשית לו סם חיים", מצד החיבור עם הקב"ה (נותן התורה), מקור החיים, כמ"ש46 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים גו'"; משא"כ כשלומד תורה ושוכח על נותן התורה, תורה שלא לשמה, שעז"נ45 "לא זכה כו'" – ה"ז בדוגמת מי מקוה, מים, אבל לא מים חיים שמחוברים למקורם, כיון שאצלו ה"ז באופן של פירוד כו'.

ובענין זה מודגש החילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות:

בנגלה דתורה – יכול להיות הלימוד באופן ששוכח על נותן התורה, בדוגמת מי מקוה שנפרדים ממקורם; משא"כ בלימוד תורת החסידות – כיון שנושא הלימוד הוא בעניני אלקות, ידיעת סדר השתלשלות וכו', ישנה בדרך ממילא ההתקשרות עם הקב"ה, נותן התורה, בדוגמת מי מעין שמחוברים תמיד למקורם.

י. עפ"ז יש לבאר גם פרטי הדינים דמקוה ומעין (מ' סאה או כל שהוא, אשבורן או זוחלין) – בנוגע ללימוד התורה:

מקוה (נגלה דתורה) אינו מטהר אלא במ' סאה, שכל גופו עולה בהם47 – שיש צורך בלימוד התורה בריבוי מופלג, "ספי לי' כתורא"48, עד שנעשה מכוסה בתורה, היינו, שמציאותו הגשמית והחומרית מתבטלת בתורה ("ער ווערט אַזוי פיל פאַרגאָסן מיט תורה ביז אַז זיין גשמיות און חומריות ווערט נתבטל אין דעם"), ולולי זאת, יכול להיות באופן ש"נעשית לו סם כו'".

אבל מעין (תורת החסידות) מטהר בכל שהוא – כי, הפעולה דתורת החסידות היא אפילו בלימוד של שעה אחת [ע"ד מארז"ל49 "יש קונה עולמו בשעה אחת", "מיט איין קער"50], שיש בזה לבטל כל מציאותו (כולל גם הענינים הטפלים שלו, ע"ד מ"ש51 "ורחץ את בשרו", "את הטפל לבשרו"52) במי תורת החסידות (מעין)53, כפי שרואים במוחש

שע"י לימוד החסידות משתנים כל ההשקפות, ועד שמתהפך לגמרי מן הקצה אל הקצה.

וגם להדעה שמעין מטהר בכל שהוא רק כלים, משא"כ טהרת אדם היא רק במים שכל גופו עולה בהם, הרי, כאשר מי המעין מתערבים במקוה מים שכל גופו עולה בהם, מעלים את מי המקוה להיות כמו מי מעין שמטהרים בזוחלין54:

זחילה (זוחלין) – מורה על החיות, מים חיים, דכל חי מתנענע, משא"כ העדר הזחילה (אשבורן) מורה על החסרון בהמים שאינם מים חיים [ולכן יש סברא בתוס' שמעיין מטהר בזוחלין דוקא], וכשממשיכים המעין לתוך המקוה, נעשים גם מי המקוה מים חיים.

וענינו בתורה – שלימוד החסידות (מעין, שמחובר למקורו) פועל גם בלימוד הנגלה (מקוה), שגם בלימוד הנגלה יהי' נרגש החיבור עם נותן התורה, תורה לשמה, "זכה נעשית לו סם חיים".

יא. וענין זה (הפעולה דלימוד החסידות בלימוד הנגלה, בדוגמת פעולת המעין במקוה) מרומז (ככל הענינים) גם בנגלה דתורה:

על הפסוק55 "והי' אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו", איתא בגמרא56 "אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות" – כל ששה סדרי משנה, נגלה דתורה. ומסיימת הגמרא: "ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו", ובהמשך הענין: "אי יראת ה' היא אוצרו אין, אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלי', הלך והעלה לו, א"ל עירבת לי בהן קב חומטין כו'" (ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מלהתליע57) – שהשמירה דכל ששה סדרי משנה (נגלה דתורה) שלימודן יהי' כדבעי (תורה לשמה), היא, "יראת ה' היא אוצרו", שנעשית ע"י לימוד פנימיות התורה58, ובפרט תורת החסידות, כפס"ד הרמב"ם59 "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם וכו'", התבוננות בגדולת ה', שזהו התוכן דלימוד החסידות.

כלומר: הפעולה דלימוד החסידות בלימוד הנגלה היא בדוגמת פעולת עירוב קב חומטין בכור חיטין שעי"ז נשמרים החיטין. ובסגנון

דלעיל – בדוגמת עירוב מי מעין במי מקוה, שעי"ז נעשים מי המקוה מים חיים.

ויש להוסיף, שפעולת לימוד החסידות בלימוד הנגלה צריכה להיות באופן שנעשים מציאות אחת ממש – לא רק כמו תערובת יבש ביבש (כמו קב חומטין בכור חיטין), אלא גם כמו תערובת לח בלח (כמו מי מעין במי מקוה), שהעירוב הוא באופן שנעשים דבר אחד (כמובן מחילוקי הדינים שבין תערובת יבש ביבש לתערובת לח בלח60).

יב. המורם מכל האמור לעיל:

אין מקום לטענה שחבל לאבד זמן על לימוד החסידות כשיכולים בשעה זו "אויפטאָן" בלימוד הנגלה באין ערוך – כיון שלימוד החסידות הוא כמו מעין שמטהר בכל שהוא, כך, שע"י לימוד החסידות פועלים רבות גם בנוגע ללימוד הנגלה שיהי' באופן דתורה לשמה, "סם חיים".

ולא עוד אלא שע"י לימוד החסידות ניתוסף חשק, ועי"ז גם הבנה והשגה בלימוד הנגלה, שנעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה61 גם בלימוד הנגלה.

וכמרומז במאמר חז"ל62 "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר63 כי אם בתורת ה' חפצו": כדי לבוא למעמד ומצב שיהי' "לבו חפץ" בתורת ה', צריך להיות אצלו אהבת ה' – ע"י לימוד החסידות (כמובא לעיל פס"ד הרמב"ם<59> "היאך היא הדרך לאהבתו כו'"), וכשיהי' לבו חפץ בתורה, אזי יצליח שלא בערך בלימוד והבנת התורה.

***

יג. בהדיוק ד"מעינותיך", מעין דוקא שמחובר למקורו – מודגש גם החיבור להמקור דתורת החסידות, נשיאי החסידות, החל מהבעש"ט ואדמו"ר הזקן, ואנו אין לנו אלא הנשיא שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר.

– ישנם כאלה שעושים חקירה ושקו"ט, בקל וחומר ובגזירה שוה וכו', אודות מעלתם של רבותינו נשיאינו, מי גדול ממי וכו'. והמענה לזה – לכל לראש – שאין זה נוגע אלינו, כיון שאנו אין לנו אלא הנשיא שבדורנו.

דוגמא לדבר בנגלה דתורה – הקדימה דכיבוד אביו לכיבוד זקנו64:

בכיבוד אב ואם, האב קודם לאם מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו65. ובכיבוד אביו ורבו, הרב קודם את האב מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו66. ולכאורה, עפ"ז הי' צ"ל כן גם בנוגע לאביו וזקנו, שזקנו קודם לאביו, כיון שהוא ואביו חייבים בכבוד זקנו?

וההסברה בזה:

מצות כיבוד אב, עם היות שקיומה צ"ל מצד ציווי הקב"ה ולא מצד הטעם, ה"ה מצוה שיש בה טעם – משום שאביו הביאו לעולם.

ולכן, "אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא"67 – דכיון שהטעם דכיבוד אביו הוא משום שהביאו לעולם, הרי רבו שמביאו לחיי העולם הבא קודם לאביו שהביאו רק לעולם הזה.

אבל בנוגע לאביו ואבי אביו – מובן בפשטות שאביו שהביאו לעולם קודם לאבי אביו ששייכותו אליו אינה אלא באופן של סיבה בלבד68.

ודוגמתו בנדו"ד – שאנו אין לנו אלא נשיא דורנו, ששייכותנו אליו היא באופן ישיר, כמו אביו ורבו שמביאו כו', ואילו השייכות לרביים שלפניו היא באופן של סיבה, כמו אבי אביו כו'.

ועוד ועיקר – שלאמיתו של דבר אין חילוק בין הרביים69:

לכל רבי יש ענין מיוחד שלו, וביחד עם זה, ה"ה גם "ממלא מקום אבותיו"70, היינו, שממלא את כל המקום (כל פרטי הענינים) של אבותיו ללא חסרון כלל (שהרי אם יש חסרון בפרט אחד, אינו "ממלא מקום" ביחס לפרט זה).

– מצינו אמנם בגמרא70 שיתכן ש"אינו ממלא מקום אבותיו בחכמה" כי אם "ביראת חטא", אבל, אין זה שייך בנוגע לרבותינו נשיאינו, כי, כל רבי הוא גם מלך (יראה) וגם רב (חכמה), כמו משיח<71>, ובמילא, ה"ה "ממלא מקום אבותיו" בכל הענינים.

ואדרבה: נוסף לכך שכל רבי הוא "ממלא מקום אבותיו" בכל הענינים – ניתוסף אצלו עוד ענין שלפנ"ז לא הי' בגלוי (ויתכן שלפנ"ז לא הי' בכלל, אבל, לנו נוגע רק שלפנ"ז לא הי' בגלוי).

ולכן, אנו אין לנו אלא הנשיא שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלהיותו "ממלא מקום אבותיו" ה"ה כולל את כל הרביים, ולא עוד אלא שעל ידו ניתוסף עוד ענין שלא נתגלה עד לדורנו זה – קרוב לביאת המשיח – "יפוצו מעינותיך חוצה" באופן שלא הי' כמותו בכל הדורות שלפנ"ז!

ושני טעמים להוספה המיוחדת בהפצת המעיינות חוצה בדורנו זה72: (א) בגלל התגברות החושך ביותר יש צורך באור גדול ביותר להאיר את החושך, (ב) בגלל שכבר מתנוצץ אור המשיח.

ומזה מובן גודל ההכרח בההתקשרות והחיבור עם המעיין – המקור דתורת החסידות – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבכח זה נעשית ההפצה גם ב"חוצה", היינו, שלא זו בלבד שלא מתפעלים מה"חוצה", אלא אדרבה, שהמעיינות באים באופן של הפצה גם ב"חוצה", כיון שהמעיין אין לו הגבלות כלל, ומטהר אפילו זב ומצורע<28>.

ועוד והוא העיקר, שפעולה זו (הפצת המעיינות חוצה) נעשית ההכנה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

יד. ובענין זה (ההתקשרות אל הרבי) צריך לנצל את הזמן עד לה"יאָרצייט" – כל י"ב (ובפרט י"א) החדשים שבהם נמצאת הנשמה גם למטה (כמבואר גם בנגלה דתורה73) – שבזמן זה יכולים "אַריינכאַפּן" שלא בערך לגבי הזמן שלאח"ז.

ולכל לראש – "אַריינכאַפּן" בנוגע לענין ההתקשרות:

אמרו חז"ל74 "שכר מצוה מצוה", היינו, שהשכר מצוה הכי גדול הוא המצוה עצמה75, החיבור וההתקשרות (מצוה מלשון צוותא חיבור76) עם הקב"ה, אשר, אע"פ ש"אין ערוך לך . . בעולם הזה ואין זולתך . . לחיי העולם הבא, אפס בלתך . . לימות המשיח ואין דומה לך . . לתחיית המתים" [וכפי שמאריך כ"ק מו"ח אדמו"ר בההמשך דראש השנה77

בביאור ד' ענינים אלו], מ"מ, בחסדו הגדול ירד על הר סיני ונתן לבנ"י המצוות שעל ידם יהיו בצוותא וחיבור עם מצַוה המצוות – ה"ז שכר הכי נעלה.

וכמו כן בנדו"ד – שהענין הכי נעלה שיכולים "אַריינכאַפּן" עד היאָרצייט, הוא, ההתקשרות אל הרבי, שנעשית ע"י לימוד תורתו והליכה באורחותיו.

טו. ובהתאם לכך – הנני להציע כמה דברים שיעשה כל אחד עד היאָרצייט78:

בנוגע ללימוד משניות – יקבל כל אחד על עצמו ללמוד ולסיים עד היאָרצייט חמשה פרקי משניות, שכן, משנה אותיות נשמה79, וחמשה פרקים במשנה הם כנגד חמשה השמות שנקראו להנשמה, נפש רוח נשמה חי' יחידה80.

– בפעם הראשונה שראיתי שמדליקים חמש נרות בעת התפלה ביאָרצייט (וכן בשנת האבלות), כשהייתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בפּאַריז81, שאלתי אצלו טעם הדבר, ולא השיב, ולאחר זמן אמר, שחמש הנרות הם כנגד חמש השמות שהנשמה נקראת בהם, נפש רוח נשמה חי' יחידה82.

וע"י לימוד חמשה פרקי המשניות יתוסף בחיזוק ההתקשרות עם הרבי – לא רק נפש עם נפש (שזה נעשה ע"י לימוד פרק אחד), ולא רק רוח עם רוח (ע"י שני פרקים), ולא רק נשמה עם נשמה (ע"י שלשה פרקים), ולא רק חי' עם חי' (ע"י ארבעה פרקים), אלא גם יחידה ... (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק בבכי ואח"כ סיים) עם יחידה (ע"י חמשה פרקים),

ויתירה מזה – שע"י יחידה, עם היותה רק שם לעצם הנשמה, מ"מ, כיון שנקראת "יחידה" ע"ש שמיוחדת עם בחי' יחיד83, נעשה על ידה גם ההתקשרות והדביקות דהעצם בהעצם!

[לאחר שחילקו המשניות – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכיון

שכבר חילקו המשניות פעם אחת, יוסיפו ויחלקו עוה"פ מחר לאלה שעדיין לא השתתפו בהחלוקה, וסיים:]

והעיקר – שילמדו המשניות, בעל-פה או בפנים, עם ריבוי מפרשים או מעט מפרשים וכו', ויסיימו עד היאָרצייט, ושלא יצטרכו לעורר ולהזכיר על זה, שהרי בודאי כולם קיבלו זאת על עצמם מתוך חביבות (ע"ד מארז"ל84 בנוגע למצות מילה – "מצוה שקיבלו עליהם בשמחה"85).

טז. והצעה נוספת – בנוגע ללימוד תורתו:

א' שאל במכתב אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כיצד תהי' ההתקשרות שלו אליו מאחר שאינו מכירו פנים,

– השואל לא ראה את הרבי, והי' נדמה לו שגם הרבי לא ראה אותו... –

והשיב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר86 שההתקשרות היא ע"י לימוד תורתו ושמירת התקנות וכו'. – הרבי לא אמר לו שיתקשר אליו ע"י עניני מופתים, או ע"י נסיעה אליו, אלא ע"י לימוד תורתו כו'.

ובהתאם87 לכך הנני להציע שלקראת היאָרצייט ישנן כל אחד המאמר (כולו או חלקו) שנתן כ"ק מו"ח אדמו"ר ליום הסתלקותו88, ומזמן לזמן, כשנמצא במבוכה, או שישנם אצלו ספקות, או במצב ש"פגע בך מנוול זה"89 – יחזור במחשבתו מאמר זה.

– בהשיחה די"ט כסלו90 סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשנת תר"ף, שנת הפרידה, שבה נפרד מאביו כ"ק אדנ"ע, הרבה כ"ק אדנ"ע לדבר עמו אודות המאמר ד"ה והדרת פני זקן שבלקוטי תורה (סוף פרשת קדושים)91. במאמר זה מבאר גודל המעלה שדברי תורה חקוקים

במוחו, שאז, גם בשעה שאינו עוסק בתורה, הקב"ה שוכן עד בקרבו (ולכן צריך לעמוד מפני ת"ח92 גם בשעה שאינו עוסק בתורה, מפני שדברי תורה חקוקים במוחו).

ועד"ז בעניננו: השינון והבקיאות בהמאמר – מלבד התועלת להתקשרות בעת חזרת המאמר, הרי, גם בשאר הזמנים יהי' מוחו ממולא בתורתו של הרבי, שבתורה זו מסר הרבי את עצמו ("דער רבי האָט זיך אָפּגעגעבן") לחסידים, ובמילא, נמצא הוא בהתקשרות תמידית עם הרבי, וכלשון הלקו"ת: "בלי שום הפסק ופירוד לעולם אפילו רגע אחד".

ובענין זה לא נוגע כ"כ הכמות, שינון כל המאמר, או (אם מצד איזה סיבה שהיא אינו יכול לשנן כולו) מחצית המאמר; בעיקר נוגע האיכות – שיהיו חקוקים במוחו, אותיות החקיקה93, מים חיים, זוחלין, מי מעין, שמחוברים עם המקור, עצם הנפש...

יז. והצעה שלישית – שבכל יום ויום עד להיאָרצייט יוסיף כל אחד בנתינת הצדקה.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם בשם אביו כ"ק אדנ"ע94, שכללות הענין דאמירת קדיש אחרי הרביים הוא לא (כ"כ) בתור סגולה עבורם, אלא (בעיקר) עבור אלה שאומרים הקדיש. ועד"ז בנדו"ד, שנתינת הצדקה היא לא בתור סגולה עבור הרבי, אלא עבור נותני הצדקה, שעי"ז יתוסף בההתקשרות שלהם.

נתינת הצדקה צריכה להיות מתוך כוונה לקיים מצוה של הקב"ה, אבל, ביחד עם זה, בודאי שפעולה זו תועיל גם לחיזוק ההתקשרות.

יח. וההתחלה בזה – בקבלת החלטה טובה עתה בנוגע לכל ג' הענינים הנ"ל,

לימוד משניות – קו התורה, לימוד המאמר – שבתורה גופא ה"ז שייך לקו העבודה, ונתינת הצדקה – גמילות חסדים, שהם ג' העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים95,

ו"ה' יראה ללבב"96, שכל אחד מקבל על עצמו בלבב שלם ובנפש חפצה לקיים כל הענינים הנ"ל.

ומעלה יתירה בקבלת החלטה טובה בכהנ"ל בי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות – שעי"ז ניתוסף בברכת כתיבה וחתימה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות97, ולכל לראש בנוגע לענין ההתקשרות, על כל השנה כולה.

יט. ועי"ז שמנצלים את הזמן באופן האמור עד היאָרצייט – נפעל גם בנוגע להמעמד ומצב שלאחרי היאָרצייט:

אע"פ שביום היאָרצייט עולה הנשמה למעלה בעילוי שבאין-ערוך98, הרי, על פי דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר99 (אודות אביו כ"ק אדנ"ע) שרועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם, מובן, שעלייתו של הרבי למעלה (ביום היאָרצייט) היא באופן שלוקח עמו את החסידים והמקושרים שלו, שבהיותם נשמות בגופים יתעלו עמו בכל העליות שלו.

וכדי שנשמות בגופים יוכלו להתעלות בכל עליות אלו יש צורך בעשיית כלי – ע"י ההוספה בג' הענינים הנ"ל, ג' העמודים שעליהם העולם עומד.

והעיקר – שבמהרה בימינו יבוא הרבי בעצמו, נשמה בגוף, ויוציא אותנו מן הגלות, גלות גשמי וגלות רוחני, אל הגאולה.

וגם זה נעשה ע"י ההוספה בג' ענינים הנ"ל: לימוד המשניות – כמארז"ל100 "אין כל הגלויות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות"; לימוד המאמר, תורת החסידות – שזוהי ההכנה לביאת המשיח<14>; ונתינת הצדקה – "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"101.

וע"פ דברי המשיח לר' יהושע בן לוי (במענה לשאלתו "לאימת אתי מר") שיבוא "היום", "היום אם בקולו תשמעו"102 – הרי בכל יום ויום יכולים וצריכים לקוות שהיום יבוא הרבי ויוציא אותנו מן הגלות אל הגאולה, במהרה בימינו אמן.

***

כ. בהמשך לחלוקת המשניות (כנ"ל סט"ו) – הרי ע"פ מנהג ישראל בכגון-דא, יש לבאר ענין מסויים בהתחלת המשניות (ובסיומן103), במשנה הראשונה דמסכת ברכות.

ולהעיר, שבמשנה זו מרומזים כל ששה סדרי משנה: זרעים – נוסף לכך שמסכת ברכות היא הפתיחה דסדר זרעים, ה"ז מרומז גם בענין התרומה ("כהנים נכנסים לאכול בתרומתן"), מועד – מרומז בזמן דקריאת שמע ("מאימתי קורין את שמע כו'"), נשים – מרומז ב"בית המשתה" ("מעשה ובאו בניו מבית המשתה"), נזיקין – מרומז ב"להרחיק אדם מן העבירה", קדשים – מרומז ב"הקטר חלבים ואברים", וטהרות – מרומז בכניסת הכהנים לאכול בתרומתן, לאחרי שנטהרו ע"י הטבילה, והעריב שמשן.

[הביאור בדברי המשנה "הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אם כן למה אמרו חכמים עד חצות וכו'", וההוראה בעבודת האדם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 948 ואילך104].

***

כא. בהמשך להאמור לעיל שהעצה להתקשרות היא ע"י לימוד תורתו והליכה באורחותיו – הרי, מהענינים העיקריים באורחותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, הוא, ההשתדלות בטובתו של הזולת.

הסדר של הרבי הי' להשתדל לעשות טובה לכל יהודי הן ברוחניות והן בגשמיות. – הרבי לא הי' מקדים לעשות חקירה ודרישה אודות מצבו הרוחני, אלא לכל לראש הי' עושה לו טובה בגשמיות, למלא חסרונו בדבר שביקש ממנו, או בדבר שחסרונו הי' ידוע לרבי בעצמו, ואח"כ הי' משתדל להשפיע עליו ברוחניות.

השתדלותו של הרבי בטובתו של הזולת היתה עד כדי מסירת נפש, כולל גם מסירת הרצון (כי נפש פירושה רצון105) – להניח שאר עניני קדושה שלו בשביל לעשות טובה ליהודי.

ולהעיר מפתגם הצ"צ אודות רבינו הזקן106 – בעל השמחה – שכל עניני המס"נ שלו הם כלא לגבי המס"נ לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות ד"ועמך לא חפצתי"107, ולהתמסר לעשיית טובה ליהודי (ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות)!

– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר108 שפעם בשמיני עצרת צוה אביו (כ"ק אדנ"ע) לקרוא לחסידים להתוועד עמהם, באמרו, שאע"פ ששמע"צ הוא זמן נעלה ביותר בדוגמת ראש השנה, מ"מ, צריכים מס"נ עבור טובת החסידים. – ולכאורה, למה צוה לקרוא להחסידים בשמיני עצרת (שהוא כמו ראש השנה) דוקא, ולא קרא להם בשמחת תורה או באסרו-חג? אלא, משום שעשיית חשבונות וקביעת זמן לנוחיותו ה"ז שייך להנהגה ע"פ שכל, משא"כ בהנהגה של מס"נ לא שייך לעשות חשבון ש"ימסור נפשו" רק ... בזמן היותר נוח לו – שהרי זה היפך תנועת המס"נ שיוצא ממציאותו לגמרי.

ובנוגע לפועל: כל אלה שרוצים להתקשר אל הרבי, צריכים ללכת באורחותיו ולהתעסק בהשפעה על הזולת, ולדוגמא (בלשון הכתוב109) "כי תראה ערום" – ללא ציצית ותפילין – "וכסיתו", וכיו"ב.

כב. ובהתאם לכך היתה ההצעה110 שלקראת י"ט כסלו ישתדל כל אחד לפעול על מנין יהודים במחשבה דיבור ומעשה: במחשבה – ענין מסויים בנוגע לעבודת התפלה, בדיבור – בנוגע לתלמוד תורה, ובמעשה – בנוגע לקיום המצוות.

ובהקדמה – ש"כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"111, וכיון ש"על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"<95>, מובן, שהפעולה דקיום נפש אחת מישראל, עולם מלא, היא, ע"י ג' הקוין-עמודים תורה עבודה וגמ"ח: תורה – דיבור, עבודה – תפלה (תפלות במקום קרבנות תקנום112), עבודה שבלב113

– מחשבה, וגמ"ח (כללות המצוות114) – מעשה (ולכל הפחות – אחד מג' הקוין).

ומעלה יתירה בהפעולה (לא רק על נפש אחת, אלא גם) על עשרה מישראל – "אכל בי עשרה שכינתא שריא"115.

ובענין זה ניתנה "הנחה" – שבהמנין יכולים לכלול גם קטנים, ע"פ דברי הרא"ש116 שבהשראת השכינה על עשרה מישראל נכללים גם קטנים.

ובנוגע לפועל:

רבים השלימו – ב"ה – עד י"ט כסלו את הפעולה על מנין יהודים, אבל, יש כאלה שלא השלימו המנין, ויש גם כאלה שאפילו לא התחילו הפעולה בזה.

והעצה לזה – ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר117 בביאור הלימוד וההוראה מענינו של פסח שני, שאף פעם לא אבוד ("עס איז ניטאָ קיין פאַרפאַלן"), יכולים תמיד לתקן, אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שהי' זה ברצונו, מ"מ, יכולים לתקן, ולא עוד אלא שעושים מזה יו"ט ("אַ גאַנצער יו"ט מיט אַ גאַנצן שטורעם") כמו פסח ראשון, וכל זה בשביל מיעוט מישראל (שהרי רובו של ציבור אינו נדחה לפסח שני118), ועד ליחיד מישראל, כיון שאצל הקב"ה חשוב ויקר אפילו יהודי אחד.

וזהו המוסר-השכל בנוגע לעניננו – שכל מי שעדיין לא השלים המנין שלו, יכול וצריך להשלים את המנין עד להיאָרצייט ביו"ד שבט (וכל המקדים הרי זה משובח), ולידע שזהו"ע שנוגע להתקשרות עם הרבי (ע"י ההליכה באורחותיו) בנפש רוח נשמה חי' ויחידה119.

***

כג. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם שהרביים נותנים כל הענינים, וחסידים צריכים לעשות "כלים" כדי שהברכות יומשכו למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזונא רויחי.

ולהוסיף, שענין זה (שהרביים נותנים כל הענינים) מודגש ביותר

אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר – כידוע120 שכאשר קיבל את הנשיאות מאביו כ"ק אדנ"ע, ביקש שנשיאותו תהי' בחסד וברחמים, כך, שבודאי נותן כל הענינים בחסד וברחמים, אלא שצריכים לעשות "כלים" כדי שתהי' ההמשכה למטה מעשרה טפחים.

ומהו ה"כלי" להמשכת הברכה – אמרו חז"ל בסוף המשניות: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר121 ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

כד. והענין בזה122:

ברכתו של הקב"ה היא בלי גבול, "עד בלי די"123, וכפי שמצינו שכאשר משה אמר לבנ"י "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים"124, "אמרו לו, משה, אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו'125, אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם"126, בלי קצבה.

וכיון שהברכה (של הקב"ה) היא בלי גבול – איך שייך "כלי מחזיק ברכה", הרי "כלי" ענינו הגבלה, ואיך יכול להיות "מחזיק ברכה" שהיא בלי גבול127?

והמענה לזה – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה . . אלא השלום", ש"שלום" מורה על חיבור שני הפכים128 (כמו אש ומים129), שעם היותם בסתירה וניגוד זל"ז ובמילא לוחמים זב"ז, מ"מ, מתחברים יחד – בכח האין-סוף, שלהיותו כל יכול ונמנע הנמנעות130, בכחו וביכלתו לחבר הפכים.

ועפ"ז יש לבאר דברי הגמרא131 (בתיווך הסתירה דב' הפסוקים

בנוגע למספר המלאכים, "אלף אלפים ישמשונה ורבו רבבן גו'"132, "היש מספר לגדודיו"133 (בתמי')) "אלף אלפים ישמשוני' מספר גדוד אחד, ולגדודיו אין מספר" – דלכאורה, ישנו כלל ע"פ חכמת החקירה (והובא גם בספרי חסידות134) שמדבר מוגבל לא יכול להיות בלי גבול, ומריבוי הכי גדול של חלקים מוגבלים לא יתהווה בלי גבול, וכיון שבכל גדוד ישנו מספר מוגבל של מלאכים, איך יתכן שיהיו המלאכים באופן ד"אין מספר"? – אלא, ענין זה הוא בכח הא"ס, שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות.

ומזה מובן גם בנדו"ד – שכיון שהקב"ה הוא כל יכול ונמנע הנמנעות, בכחו וביכלתו לחבר הפכים, להמשיך ברכה בלתי מוגבלת ב"כלי מחזיק ברכה", שהו"ע השלום.

וענין השלום קשור עם תורה ומצוותי' דוקא135 ("כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"136), שגם בהם מודגש הענין דחיבור הפכים: מחד גיסא, יש בהם מדידה והגבלה – לא מבעי בנוגע למצוות שיש להם שיעור ומדה, ויש מהן שתלויות בזמן ומקום, אלא אפילו בנוגע לתורה שחיוב לימודה בכל זמן ובכל מקום ישנם כמה הגבלות, ולדוגמא: אסור ללמוד תורה במקומות מטונפים137, ואסור ללמוד תורה קודם ברכת התורה138, וכן "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב"139, וכיו"ב; ולאידך גיסא, הרי הם בלי גבול – כמ"ש "רחבה מצוותך מאד"140, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"141.

כה. ובהתאם לכך צריכה להיות גם העבודה למטה באופן של שלום שענינו חיבור הפכים. ולדוגמא:

מחד גיסא – תובעים ענין של מסירת נפש, להניח את השכל על הצד, ולהאמין בנסים ונפלאות כו', ולאידך גיסא – תובעים להתייגע ולהשתדל להבין כל דבר ע"פ שכל דוקא.

ועד"ז בנוגע לעבודה שבלב זו תפלה<113> – שאע"פ שתובעים הנהגה ע"פ שולחן-ערוך, וע"פ שו"ע צריכים לדלג חלקים מסויימים בתפלה בשביל להתפלל בציבור (אם איחר לבוא לביהכ"נ והציבור עומדים באמצע התפלה)142, מ"מ, אומרים הרביים שאין לעשות כן143, כי אם להתפלל כל התפלה על הסדר, והתפלה צריכה להיות בכוונה דוקא (כפס"ד הרמב"ם144 ש"כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה"), ובהקדמת הענין ד"כובד ראש" ("אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"145), ובשביל זה כדאי להפסיד תפלה בציבור, ולהפסיד אפילו זמן תפלה146, כי העיקר שתהי' התפלה עצמה כדבעי.

ועד"ז בנוגע לבעלי עסקים – שמחד גיסא צריכים לפרנס בני ביתם, ועד שאמרו חז"ל147 "עושה צדקה בכל עת148 . . זה הזן בניו ובנותיו כו'", ולאידך גיסא אומרים שצריכים לתת לצדקה ללא שיעור, ועד "כל אשר לו", כמ"ש149 "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"150.

כו. וע"י העבודה באופן של חיבור הפכים, ענין השלום, נעשה "כלי מחזיק ברכה" להמשכת כל הברכות – שנעשים "כלים" לברכותיו של הרבי, שיומשכו בחסד וברחמים, ולמטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזונא רויחי.

ועד שזוכים להברכה העיקרית – הגאולה השלימה, שגם היא מרומזת בענין השלום:

ובהקדמה – שהתחלת המשניות היא במ"ם פתוחה, "מאימתי", וסיום המשניות במ"ם סתומה, "בשלום"151.

והענין בזה – כידוע152 שמ"ם פתוחה רומז על ענין הגלות, כמ"ש153 "חומות ירושלים אשר המ פרוצים" (מ"ם פתוחה בסוף התיבה),

ומ"ם סתומה רומז על ענין הגאולה, כמ"ש154 "לםרבה המשרה" (מ"ם סתומה באמצע התיבה, שמורה על שלילת האפשרות ליניקת החיצונים<152>).

וזהו הרמז בהתחלת וסיום המשניות – "מאימתי (במ"ם פתוחה) קורין את שמע בערבית", שקאי על הזמן דחושך הגלות, ועי"ז שגם בחשכת הגלות (ערבית) "קורין את שמע", שהו"ע המס"נ על אחדות הוי', אזי באים לענין ה"שלום" (במ"ם סתומה), שקאי על הגאולה השלימה.

כז. (אח"כ אמר:)

ינגנו עתה הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", שתוכנו (כמדובר לעיל155) שאין לדאוג, כי אם, להתקשר אל הרבי, ובמילא יומשכו כל ההשפעות.

(באמצע הניגון הפסיק כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר:)

כל נברא הוא מוגבל, ואפילו הנפש, כשמתלבשת בגוף ה"ה מוגבלת בהגבלות הגוף. ובענין זה יש מעלה לאחרי ההסתלקות – שכיון שבטלו הגבלות הגוף, אזי ההשפעה היא ללא הגבלות כלל (כמבואר באגה"ק156).

אלא, שכל זה הוא מצד הרבי, שנמצא עכשיו בכל מקום, ומשפיע ללא הגבלה, אבל מצד הכלים, מצד המקבלים, ישנה הגבלה.

והעצה לזה – לבטל הגבלת הכלי, ואז יכולים לקבל ההשפעה ללא הגבלות.

ובזה גופא – יש אופן של ביטול (הגבלת) הכלי ע"י שעושים בו נקב כמלא רימון157, אלא, שאז אין זה כלי לקבלה, כיון שכל מה שנותנים בו נשפך ויוצא לחוץ ע"י הנקב. ויש אופן אחר – להשאיר הכלי שלם, אלא לקבעו ולחקקו בקרקע158.

וביאור הענין דקבעו וחקקו בקרקע בעבודה דכל יום159 – שמיד בהתחלת היום, כשנעשה ברי' חדשה ("חדשים לבקרים גו'"160), אומר (לפני נט"י) "מודה אני לפניך"161, שהו"ע הביטול והמסירה ונתינה ("ער

לייגט זיך אַוועק און גיט זיך אַוועק אינגאַנצן"), שעי"ז מתבטלת הגבלת הכלי, ויכולים לקבל השפעה בלי גבול.

וישנה עצה נוספת – לבטל ההגבלות ע"י ענין השמחה, כידוע162 ששמחה פורצת גדר.

– מצינו גם ש"מלך פורץ גדר"163, אבל לא כדאי להמתין שהמלך בעצמו ישבור את ההגבלות, כי, כשהמלך בעצמו שובר אין זה דבר הרצוי164, ומוטב לבטל ההגבלות לבד, כאמור, ע"י שמחה שפורצת גדר.

ולכן, ינגנו הניגון הנ"ל – שתוכנו הוא ההתקשרות אל הרבי – בשמחה גדולה, מתוך כוונה לבטל כל ההעלמות וההסתרים וכל המדידות וההגבלות, ואז לא תהי' מניעה מצד הכלים, ויוכלו לקבל את ההשפעות של הרבי כפי שהם מצדו, בלי גבול.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה גדולה].

***

כח. קודם ההפסק עד להתוועדות הבאה ברצוני לבאר עוד ענין – מ"ש רבינו הזקן במכתבו הידוע165 אודות הגאולה די"ט כסלו (החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו<18>) – "הפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ":

[הביאור בזה (שישנה הנהגה דשם הוי' באופן של קטנות – השגחה פרטית שניכרת בהנהגה בדרכי הטבע; הנהגה דשם הוי' באופן של גדלות ("הגדיל") – הנהגה שלמעלה מהטבע, והנהגה דשם הוי' באופן של הפלאה ("הפליא") – הנהגה שבאין ערוך ומובדלת מהנהגת הטבע, וגילוי אור החסידות בי"ט כסלו הוא באופן ד"הפליא הוי' והגדיל", ולאידך, תכלית הכוונה היא שגם הגילוי ד"הפליא הוי' והגדיל" יומשך בארץ דוקא, "לעשות בארץ") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ס"ע 284 ואילך.

ובהמשך הענין – בנוגע להנהגה דשם הוי' – אמר:]

כללות ההנהגה עם בני ישראל היא משם הוי', כתורת רבינו הזקן

(שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה די"ט כסלו166): "שמע ישראל, אַ איד דערהערט, אַז הוי' אלקינו . . הוי' איז אלקינו, און אלקינו איז הוי'", ובמילא, כל עניני ההנהגה עם בנ"י הם משם הוי'.

ובלשון הכתוב167 "הוי' רועי", היינו, שהחיות שלהם (שזהו"ע המרעה) היא משם הוי', ולכן, "לא אחסר", ולא עוד אלא ש"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה – הוי' – עמדי"168, היינו, שגם "בגיא צלמות", במצב ש"גלו לאדום", "דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום"169, ולא רק הוא אלא גם השכינה כביכול, כמארז"ל170 "גלו לאדום שכינה עמהם", וכמ"ש171 "השוכן אתם בתוך טומאותם", "כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה כו' שאין לך עלבון גדול מזה"172 – גם במצב כזה נמצאים תחת הנהגת שם הוי', ובמילא אינם משועבדים לטבע, ואינם צריכים להתפעל מהטבע ("לא אירא").

ובלשון המשנה173 – הלכה פסוקה – "כל המקבל עליו עול תורה (עול מלכות שמים) מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (עול בשר ודם), כלומר, שלא שייך אצלו עול בשר ודם, ולא עוד אלא שגם כשנמצא במצב שיש עליו עול בשר ודם, עול מלכות ועול דרך ארץ, צריך לידע שלאמיתתו של דבר ה"ה בן חורין שאין עליו שעבוד, אלא שנמצא במצב ובמקום זה כדי למלא שליחותו של הקב"ה, להניח תפילין ליהודי, וכיו"ב.

– בשעה שלקחו את רבינו הזקן למאסר, מצאו פתקא שכתב: "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי"174, כלומר, מרדיפת השרים ("שרים רדפוני") אינני מתפעל ("חנם"), כיון שיהודי אינו משועבד להנהגת הטבע, אלא ש"מדברך פחד לבי"...

[ובסיום הענין – בהמשך להמדובר שהתכלית היא להמשיך הגילוי בארץ, "לעשות בארץ" – אמר:]

תכלית הכוונה, היא, שגם בענינים הגשמיים והחומריים – באכילתו ושתייתו, בשינתו, ובהליכתו ברחוב – יהי' ניכר שהוא חסיד של הרבי ומקושר אל הרבי. וע"ד שמפרש הרבי175 מ"ש באברהם אבינו

"עקב אשר שמע"176, שגם בה"עקב" ניכר שזהו "עקב" של אברהם אבינו. וזהו תוכן הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" בעבודת האדם – שהמעיינות דתורת החסידות צריכים לבוא ולהתגלות גם ב"חוצה" שבאדם, בענינים חיצוניים, ענינים גשמיים וארציים.

וכשממשיכים את אור החסידות גם בענינים ארציים, "לעשות בארץ", אזי תומשך ברכה והצלחה באופן ד"הפליא הוי' והגדיל" הן ברוחניות והן בגשמיות.

בנוגע לאופן המשכת הברכה, כיצד ואיך תהי' המשכת הברכה – אין אנו צריכים לדאוג, צריכים לסמוך על הרבי שהוא ידאג לכך:

אם יהי' מספיק בהמשכה משם הוי' כפי שמתגלית בעניני השגחה פרטית בדרכי הטבע – תהי' המשכת הברכה באופן כזה; אם יהי' צורך בהמשכה משם הוי' באופן של גדלות ("הגדיל"), נסים גלויים – תהי' ההמשכה באופן כזה; ואם יהי' צורך בהמשכה שהיא באופן של הפלאה ("הפליא"), ענינים שאין להם שייכות כלל לדרכי הטבע – תהי' ההמשכה באופן כזה;

הדבר שתלוי בנו, הוא, לעשות "כלים" להמשכת הברכה – ע"י לימוד תורתו והליכה באורחותיו נצח סלה ועד177, מתוך מסירה ונתינה ("זיך אינגאַנצן אַוועקגעבן").

**********

---