140

וביאור הענין והמוסר-השכל בעבודת האדם:

עיקר התעסקות האדם במשך ימי השבוע היא בעניני הרשות שאינם עניני קדושה10, ל"ט מלאכות דעובדין דחול, שבהם נעשית עבודת האדם (שלא יהי' באופן של נהמא דכיסופא11) בבירור וזיכוך עניני הרשות והעלאתם לקדושה, שעי"ז נעשית גם עבודת ששת ימי החול מצוה, כלשון הכתוב12 "ששת ימים תעבוד", לשון ציווי13.

והנתינת-כח לעבודת ששת ימי החול בבירור עניני הרשות והעלאתם לקדושה, היא, מיום השבת, שמוקדש כולו לתורה ועבודה (תפלה), "כולו לה'"14, וממנו לוקחים כח על כל ימי השבוע, להמשיך הקדושה גם בעניני הרשות (כמבואר בחסידות15 בתוכן ענין ההבדלה).

ג. ועד"ז בנוגע לשבת מברכים חודש טבת, שממנו נמשכת ברכה וחיות על (כל ימי השבוע, גם) ר"ח טבת שכולל כל ימי חודש טבת:

חודש טבת הוא "ירח שהגוף נהנה מן הגוף"16.

וענינו בעבודת האדם – בנוגע לעבודת הגוף:

ובהקדם המדובר לעיל17 שהמצוות ניתנו לנשמות בגוף ובשביל הגוף דוקא, ולכן עיקר החיוב דקיום המצוות הוא המעשה, גוף המצוה, שהרי, אם כיון כל הכוונות ולא עשה את מעשה המצוה, לא יצא י"ח (ולא זו בלבד שלא קיים המצוה, אלא גם עבר עבירה בכך שביטל מצות עשה), ואם עשה את מעשה המצוה ללא כוונת המצוה, נשמת המצוה, אף שיקבל עונש על העדר כוונת המצוה, מ"מ, יצא י"ח קיום המצוה (שלכן חייב בברכת המצוה, ועונים אמן על ברכתו).

ובנוגע לאופן עבודת הגוף – ידועה תורת הבעש"ט18 על הפסוק19 "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו", שאין להשאיר את הגוף במעמדו ומצבו כפי ש"רובץ תחת משאו"

10) אבל לא ענינים של היפך הקדושה, ח"ו, שאינם שייכים כלל לבנ"י.

11) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.

12) יתרו שם, ט.

13) ראה שיחת ש"פ חיי שרה ס"ג (לעיל ע' 83). וש"נ.

14) לא רק כמו יום טוב, ש"חציו לה' וחציו לכם" (פסחים סח, ב).

15) ראה סהמ"צ להצ"צ מצות מילה פ"ה.

16) מגילה יג, א (נת' בלקו"ש חט"ו ע' 382 ואילך).

17) שיחת ש"פ חיי שרה ס"י (לעיל ע' 88).

18) כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

19) משפטים כג, ה.