141

(המשא דתומ"צ), ולשברו ע"י תעניות וסיגופים, אלא "עזוב תעזוב עמו", שהעבודה צריכה להיות עם הגוף דוקא, לבררו ולזככו.

ובהדגשה יתירה בנוגע לחודש טבת – כי, תקופת טבת היא תקופת הקור, שמורה על העדר החמימות והחיות דקדושה (היפך מתקופת תמוז, תקופת החום, שמורה על החמימות והחיות דקדושה20), כך, שמעמד ומצב הגוף הוא בתכלית הירידה, ואעפ"כ, גם במעמד ובמצב זה אין להשאיר את הגוף "רובץ תחת משאו", אלא צריכים לעבוד עם הגוף, לבררו ולזככו, ועד שעבודת הגוף תהי' באופן ש"הגוף נהנה".

ואף שהעיקר הוא עבודת הגוף, מ"מ, הנתינת-כח לעבודת הגוף נמשכת ע"י הנשמה – ע"ד הנתינת-כח לעבודת ימי החול (בדוגמת הגוף) מיום השבת (בדוגמת הנשמה).

ד. ויש לבאר דוגמת זה בכללות עם ישראל ובכללות חיי האדם – שהרי הענין דמיני' מתברכין כולהו יומין ישנו בכל הדרגות דעולם שנה ונפש:

כללות עם ישראל נחלקים לב' סוגים, ישכר וזבולון, כמ"ש "שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך"21, שהם בדוגמת שבת וחול: ישכר העוסקים בתורה הם בדוגמת שבת, וזבולון שעוסקים בעניני העולם הם בדוגמת ימי החול. וכשם שהנתינת-כח לכל ימי השבוע נמשכת מיום השבת, כך גם הנתינת-כח לזבולון לעסוק ולהצליח בפרנסה היא ע"י ישכר, היינו, ש"שמח זבולון בצאתך" הוא עי"ז ש"ישכר באוהליך".

כלומר: אף שפרנסתו של ישכר נעשית ע"י זבולון ("זבולון . . יוצא לפרקמטיא . . ומשתכר ונותן לתוך פיו של ישכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולון לישכר, שתורתו של ישכר ע"י זבולון היתה"22), כשם שהאכילה דשבת היא ע"י הטירחא דכל ימי השבוע ("מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"23), וכדאיתא בזהר24 "אינון חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט לית לון אלא מה דיהבין להון אינון חולין (עמי הארץ), כגוונא דיום השבת דלית לי' אלא מה דמתקנין לי' ביומא דחול" – הרי, ההתעסקות של זבולון בפרנסה היא ע"י

20) ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 109 ואילך.

21) ברכה לג, יח. וראה תניא אגה"ק ס"ה (קט, א).

22) פרש"י עה"פ.

23) ע"ז ג, סע"א.

24) ח"ג קכד, סע"ב ואילך (ברע"מ).