153

בלתי מוגה

א. יום הש"ק זה – פרשת ויגש – הוא יום השבת שלפני יום סיום י"א חודש דאמירת הקדיש.

וע"פ המדובר לעיל1 (מיוסד על דברי האוה"ח2) שיום השבת כולל את כל ימי השבוע, שכולם מקבלים חיותם מיום השבת, והנהגתם תלוי' באופן הנהגה דיום השבת – יש לבאר הקשר והשייכות דיום סיום אמירת הקדיש לשבת פרשת ויגש, כדלקמן.

ונוסף לזה, יש ביום הש"ק זה שמחה של יהודי שהקב"ה הראה לו נס בנוגע להצלת בתו לאריכות ימים ושנים טובות3, וכן שמחה של יהודי שנולדה לו בת, שמחה של חתן שזה-עתה נסתיימו אצלו שבעת ימי המשתה4, וכן יום הולדת – שגם ענינים אלה, ענינים פרטיים של בנ"י, הם בהשגחה פרטית, ובמילא, שייכים גם הם לשבת פרשת ויגש, כדלקמן.

ב. בנוגע למאורע של נס הצלת בת (ועד"ז לידת בת) של יהודי – יש להקדים תחילה שורש הענין של בן ובת למעלה (כידוע5 שכל הענינים דלמטה נשתלשלו מלמעלה), בעבודת ה':

דובר כמ"פ6 ש"בן" מורה על עבודה ע"פ שכל, ומתוך תוקף, "איש דרכו לכבוש"7, ו"בת" מורה על עבודה מתוך קבלת עול, "אשה כשרה כו' עושה רצון בעלה"8.

ועבודתו של יהודי צריכה להיות בב' האופנים (בן ובת) – עם היותם לכאורה הפכיים זמ"ז:

1) שיחת ש"פ וישב ס"ב (לעיל ע' 139).

2) בראשית ב, ג.

3) בתו של הנ"ל היתה חולה מסוכנת, ונתרפאה ע"י מופת של כ"ק אדמו"ר שליט"א, שהבטיח להנ"ל שבתו תתרפא בתנאי שיקבל עליו ענינים מסויימים בקיום התומ"צ, וכך הוה. ובשבת זו נתן "קידוש" לרגל הנס של החלמת בתו (ראה ספר ימי בראשית ע' 282 ואילך. ע' 325) – המו"ל.

4) ואף שעיקר השמחה היא בשבעת ימי המשתה, שרק בהם אין אומרים תחנון, מ"מ, נמשכת השמחה בכל השנה הראשונה, כמ"ש (תצא כד, ה) "נקי יהי' לביתו שנה אחת ושמח גו'".

5) ראה תניא רפ"ג.

6) שיחת ש"פ וישב סי"ד (לעיל ע' 149). וש"נ.

7) יבמות סה, ב.

8) תדבא"ר פ"ט. הובא ברמ"א אה"ע סו"ס סט.