255

גם כשעומד במקום שאסור לו להפסיק, ובמילא אין לו ברירה אלא להקדים ולצאת מבית-הכנסת (כדי שלא ישמע הברכה).

וכיון שלא מצינו בשום מקום שהעומד במקום שאסור להפסיק לעניית אמן צריך לצאת מבית-הכנסת, מוכח, לכאורה, שעניית אמן הו"ע של חיוב.

אבל באמת אין זו ראי', כי, גם אם נאמר שעניית אמן היא בשביל לשלול שלא יתפרש כמו שאינו מסכים ח"ו להברכה, אין הכרח לצאת מבית-הכנסת כשאינו יכול לענות אמן, כי, שלילת הקס"ד שאינו מסכים ח"ו להברכה אינה מוכרחת להיות בנוסח דעניית אמן דוקא [וראי' לדבר, שבבית המקדש היו עונים בנוסח "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"5, ולאו דוקא בנוסח "אמן"], אלא גם עצם העובדה שעומד בתפלתו ומשבח את הקב"ה בפסוקי דזמרה, "הללו את ה' מן השמים", או שאומר "אמת ויציב ונכון", "עזרת אבותינו", וכיו"ב, שוללת את הקס"ד שאינו מסכים ח"ו להברכה6.

ג. לכאורה יש להביא ראי' שעניית אמן הו"ע של חיוב – מזה שאין מפסיקין בעניית אמן באמצע התפלה:

באם נאמר שעניית אמן הו"ע של חיוב – אפשר לבאר הטעם שאין מפסיקין בעניית אמן באמצע התפלה, כיון ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"7 (משא"כ אם נאמר שעניית אמן הו"ע של שלילה).

אבל באמת, אי אפשר לומר שהטעם שאין מפסיקין לעניית אמן הוא משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כי, מטעם זה אין להפסיק גם במקום שמותר להפסיק, כמו ב"הודו לה' קראו בשמו", וכן באמצע לימוד התורה.

ועכצ"ל, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אינו טעם שלא להפסיק בעניית אמן [וההסברה בזה – שכשם שמפסיקין מפני כבוד מלך בשר ודם לומר "יחי המלך", עאכו"כ שמפסיקין לומר "יחי מלכו של עולם"], וזה שאין מפסיקין לעניית אמן הוא במקום שאסור להפסיק לשום דבר.

ד. ויש לומר, שבחקירה זו (אם עניית אמן הו"ע של חיוב או

5) ברכות סג, א ובפרש"י. רמב"ם הל' תעניות פ"ד הט"ו.

6) ראה עד"ז טושו"ע (ואדה"ז) או"ח ס"צ ס"ח (ס"ט).

7) סוכה כה, סע"א. וש"נ.