299

ואח"כ נותנים לו את כל השרביט, כמבואר פרטי הענינים בזה בדרושי פורים10.

ב. ומימי הפורים ה"ז נמשך גם על כל השנה כולה:

ענינו של פורים הוא גמר ושלימות מתן-תורה, כמ"ש11 "קיימו וקבלו היהודים", "קיימו מה שקבלו כבר"12 (במ"ת), וכתיב13 "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", שבמ"ת היתה רק ההתחלה ("החלו") בלבד, וגמר ושלימות הקבלה היתה בימי הפורים14.

וכיון שמתן-תורה הו"ע כללי שנוגע לכללות מציאותם של בנ"י (שמציאותם היא תורה ומצוותי') על כל השנה, הרי בודאי שענינו של פורים – גמר ושלימות מתן-תורה – הו"ע כללי שנוגע לכללות מציאותם של בנ"י על כל השנה.

ובנוגע לעניננו:

מימי הפורים למדים כלל, שכאשר רואים שאין עצה... "כל עבדי המלך גו' יודעים" שאין להכנס אל החצר הפנימית... לא צריכים להתפעל, אלא להדחק שמה ("שפּאַרן זיך אַהינצו")!

ובהתאם לכך נעשית ההנהגה על כל השנה כולה – שכאשר רואים שאין ברירה אחרת, אזי, "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת"...

ג. מאמר ד"ה וקבל היהודים את אשר החלו לעשות15 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

***

ד. בהמשך להמדובר לעיל (במאמר16) אודות החילוק שבין המס"נ דחנוכה להמס"נ דפורים – יש להוסיף בזה עוד ענין ע"פ נגלה דתורה

10) ראה תו"א מג"א צג, סע"ד ואילך. ובכ"מ.

11) אסתר ט, כז.

12) שבת פח, א.

13) שם, כג.

14) ראה ד"ה וקבל היהודים גו' דפורים קטן תרפ"ז שי"ל בקונטרס פורים שנה זו (סה"מ תשי"א ע' 180 ואילך). ד"ה זה שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 285 ואילך).

15) כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל (בניגון של מאמר): וקבל היהודים את אשר החלו, והפסיק קצת בבכי, ואח"כ חזר והתחיל עוה"פ וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר ... (המו"ל).

16) פ"ג (לעיל ע' 287). פ"י (לעיל ע' 294).