349

אשתו של לוט מהו שתטמא א"ל מת מטמא ואין נ"מ מטמא (נדה ע, ב). בן שונמית מהו שיטמא א"ל מ"מ ואין חי מטמא מתים לעת"ל צריכין הזאה ג' וז' או אין צריכין א"ל לכשיחיו נחכם להם א"ד לכשיבוא מ"ר עמהם.

ובתוס' דבן השונ' פשיטא לי' דא"צ הזאה ורק מתים משום שנא' וזרקתי עליכם. וצ"ל טעם החילוק כן צ"ל הקושיא שהובאה בשם ראשונים מפני מה לא לבן הצרפית דקדם לבן השונמית. גם צ"ל אחר המענה הא' דמת דוקא מטמא למה שאלו אבן השונמית. ועוד כמה דיוקים.

ויל"פ: לטומאת המת צ"ל ב' תנאים: סילוק הנשמה וכמשנה פ"ק דאהלות המת אינו מטמא עד שתצא נפשו. ודוקא נשמת הגוף ולא אבר פרטי. שלכן כמה חילוקים בין טומאת המת וטומאת אבר מן החי (עדיות פ"ו) ושמירת מציאות הגוף אף שנשתנה הצורה וכמו בשר שנימוח ונעשה ליחה שמטמא או עצמות שהרקיבו וכדאיתא בנזיר (מט ושם) וכן תמצית הדם צללתא דדמא (זבחים עט. חולין פז) ואפילו נשרף אם לא נתבלבלה צורתו. אבל נשרף עד שנתבלבלה צורתו או שנפרך ונעשה כקמח טהור (נדה כז, ב. נה, א) – ואולי י"ל החילוק שאז עדיין דומיא דעצם ודם משא"כ בנתבלבלה –

והנה נציב מלח הוא ענין נסיי וכדאיתא בברכות (נד, ב הרואה קי"ס ויד משה) ובנס יל"פ בב' אופנים: דצ"ל עשיית הנס כל משך זמן היותו. וכמו בהסדרה דנהפכו המים לדם הנה בכל רגע ורגע ממשך המכה הי' נעשה הנס דהפיכת המים לדם או להיפך דברגע הא' נהפכו המים לדם ומשם ואילך ה"ה מים בטבע ואדרבה צריך נס ע"ד הראשון, להפוך המים לדם. – והנה לא עביד קוב"ה ניסא למגנא אם אפשר בלאה"כ. וא"כ הנ"ל תלוי בבירור הדבר מה קשה יותר השנות דבר קל כ"פ או עשיית דבר קשה פ"א. והוא ע"ד האיבעייא בשבת ר"פ מפנין למעוטי במשוי עדיף או בהליכה. והנה שם אפשטי דמעוטי בהליכה עדיף אבל בתוס' שם מפרש דה"מ כשאין טרחא ביותר או שא"צ לשנות המנהג וא"כ בנדו"ד עדיין ספק הוא.

וזהו שאלת אנשי אלכסנדריא סילוק נשמה הי' כאן אבל ספק אם בכל רגע ורגע נהפכת לנציב מלח מפני דאין עושין נס למגנא לשנות בעיקרו הרי מטעם זה גופא י"ל דלא נשתנה עצם מציאות גופה ורק כפי