212

ט. הענין דשימוש ורכיבה על החמור הוא – שעי"ז יכול האדם ועניניו לבוא למקום כזה, שמצד גבהו או ריחוקו, אי אפשר להגיע אליו ללא החמור.

וכן הוא גם בענין רכיבה על החמור ברוחניות,

– ש"חמור" מורה על "חומר", כהפירוש הידוע של הבעש"ט<20> על הפסוק<21> "כי תראה חמור גו'" –

היינו, שע"י בירור וזיכוך החומריות והגשמיות, יכולים להגיע ולהתעלות למדריגה כזו שהנשמה מצד עצמה אינה יכולה להגיע לשם, כמ"ש47 "ורב תבואות בכח שור"48.

י. בזמנו של אברהם אבינו – התחלת שני אלפים תורה, דהיינו, בהתחלת העבודה – לא הי' יכול עדיין החומר והגשם להעלות את האדם עצמו, כיון שהגשם עצמו לא נעשה עדיין קדושה, כמבואר בריבוי מקומות49 שהיתה עדיין הגזירה ד"בני רומי לא ירדו כו'"50; הפעולה היתה יכולה להיות רק בהדברים המסייעים – עצים ומאכלת – שע"י העבודה דבירור הגשם, יהיו הם באותו זמן מסייעים לקדושה.

אצל משה רבינו, נעשה ע"י החמור עלי' בענינים התחתונים של האדם עצמו – כיון שלאחרי גלות מצרים ומתן-תורה נעשה זיכוך גם בחומר העולם, עד שהגשם עצמו נעשה קדושה ע"י המצוה.

– וכידוע החילוק בין קודם מתן-תורה ולאחר מתן-תורה: קודם מתן-תורה לא הי' הגשם כלי שמתאחד עם רוחניות, והעבודה התבטאה רק בכך שהעולם לא ינגד, ואפילו יסייע להמשכות שע"י העבודה, אבל שהגשם עצמו, בפנימיותו, יהי' קדושה – הרי זה נעשה ע"י מתן-תורה.

וכמו בהמקלות ורהטים דיעקב – הנה הגם שע"י העבודה דמקלות ורהטים נמשך אור כמו ע"י מצות תפילין51, מ"מ, לא הי' זה בפנימיות ובקליטה, והראי', שלאחרי העבודה לא נשאר אור בהמקלות, כיון שגם לפנ"ז לא הי' זה בדרך קליטה והתאחדות.


47) משלי יד, ד. וראה לקו"ת האזינו עה, ב.

48) והיינו, שמבלי הבט על כך שבהמה היא למטה ממין האדם, מ"מ, כיון ששרשה היא מבחי' ש"לפני מלך מלך לבני ישראל" (שלכן יש לבהמה כח – כפשוטו – יותר מאשר לאדם), הנה כאשר הבהמה מונהגת ע"י

האדם, יכול האדם להגיע למקום כזה שלולי הבהמה אין בכחו להגיע לשם (מהנחה בלתי מוגה).

49) ראה תו"מ חט"ו ע' 231. וש"נ.

50) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

51) ראה זח"א קסא, ב ואילך. סד"ה ויצג את המקלות – להצ"צ – באוה"ת (ויצא רכג, ב).