בס"ד. שיחת יום א' פ' ויגש, מוצאי נר ה' דחנוכה, ה'תשח"י.

299

– לתלמידי ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, בחדרו הק' –

בלתי מוגה

א. בענין המצוות מצינו שכל מצוה כלולה מכל שאר המצוות1.

ומובן הדבר, דכיון שכל המצוות באים מהקב"ה שהוא אחדות הפשוטה, ובמילא גם כל הענינים הקשורים עמו הם באופן של אחדות פשוטה, הרי כאשר רצונו ית' שענין מסויים יתבטא בריבוי פרטים דוקא, אזי כל פרט הוא בבחי' אחדות פשוטה, והוא כולל בתוכו את כל שאר הפרטים2.

ועפ"ז מבואר בחסידות הטעם ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"3 – כיון שכל מצוה, איזו שתהי', היא מעין וכוללת את כל שאר התרי"ג מצוות1.

ונוסף להתאחדות הכללית שיש בכללות המצוות – יש גם התכללות בסוגי מצוות מסויימים, דהיינו שכל המצוות השייכות לסוג אחד, יש ביניהם שייכות והתכללות גדולה יותר מאשר שייכותם עם מצוות אחרות.

ולדוגמא: מצוות עשה, ומצוות לא-תעשה – שיש להם גדר מיוחד, המתבטא בדינים מיוחדים, כמו "עשה דוחה לא-תעשה"4, וכן שכל מצוות לא-תעשה הם בחומר מלקות5. ועד"ז ישנם הסוגים דאיסור וטומאה וכו'6. ומובן, שהשייכות בין המצוות השייכות לסוג אחד, היא גדולה יותר מאשר שייכותם עם מצוות אחרות.

ונוסף לזה מצינו שייכות גדולה עוד יותר בין שתי מצוות:

א) איתא בירושלמי7 בענין לימוד תורתו של רשב"י "כגון אנו שעוסקין בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין", כיון ש"זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון".

300

ב) מצינו בגמרא8 בענין לימוד התורה של בנו, ש"אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו" ("ילמוד בנו, והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו"), שמזה מוכח שלימוד התורה של בנו נחשב כמו לימוד שלו ממש.

[כלומר: כאשר הממולח הוא אדם אחר שאינו בנו, אינו מחוייב ליתן ממונו כדי שילמד הממולח9, כיון שעי"ז לא תהי' אצלו מעלת לימוד התורה, אלא מעלת "תמכין דאורייתא" בלבד, ולכן מוטב שילמד בעצמו. משא"כ כשהממולח הוא בנו, מחוייב ליתן ממונו שילמד בנו, כיון שלימוד התורה של בנו הוא כמו לימוד שלו ממש].

ונמצא מב' דוגמאות אלו, שנוסף על ההתאחדות הכללית של כללות המצוות, וכן ההתאחדות של המצוות שבסוג אחד, ישנו עוד אופן של התאחדות במצוות – התאחדות גמורה ממש, שב' המצוות ענינם אחד, אלא שנעשה ע"י אדם אחר (כבדוגמא הב') או באופן אחר (כבדוגמא הא').

ב. כשם שישנם כמה דרגות של התכללות במצוות התורה, כן הוא בנוגע לבנ"י שלהם ניתנו מצוות התורה:

כל ישראל מחוייבים בכל התרי"ג מצוות, שהרי רמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא-תעשה הם כנגד שס"ה גידים10, וכיון שכאו"א מישראל יש לו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, יש לו שייכות לכל המצוות.

אבל אעפ"כ, כשם שבמצוות ישנם כמה סוגים (כנ"ל), כן הוא בבני-אדם, שיש בהם כמה סוגים. והיינו, שנוסף על המבואר באגה"ק11 שלכאו"א מישראל יש ענין (ע"פ הגורל) שבו עליו להיות "זהיר טפי"12, שהוא ענינו הפרטי של אדם זה – הנה מלבד זאת ישנה גם התחלקות סוגים כלליים, בהתאם להתחלקות הסוגים שבמצוות, ולכל סוג של בני-אדם ישנו סוג המצוות השייך להם ביחוד, וכמו המצוות שבכהנים, לויים וכו'.

וכמו"כ ישנו סוג בני-אדם שהם כהנים ולויים ברוחניות – כמ"ש הרמב"ם13: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם

301

אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו כו'" – שעיקר עבודתם היא תורה ותפלה, שצריכים להיות שניהם, כמארז"ל14 "כל האומר אין לו אלא תורה כו' אפילו תורה אין לו", וכמו"כ לא מספיק תפלה בלבד, אלא צ"ל גם ההמשכות שע"י תורה, כפסק רז"ל15 שצריך לילך "מבית הכנסת לבית המדרש".

ג. וכמו"כ יש התחלקות פרטים בתורה ותפלה גופא: בתורה – יש גליא דתורה ופנימיות התורה, וכן בתפלה – יש גליא דתפלה, שהו"ע התפלה כפי שמדובר אודותי' בגליא דתורה, ויש גם "עבודה שבלב זו תפלה"16, שזוהי פנימיות התפלה כפי שמבואר בפנימיות התורה.

ויש צורך בשני הענינים – הן גליא דתורה והן פנימיות התורה: גליא דתורה ללא פנימיות – אינה מספקת, שהרי חסרה כל הפנימיות; ולאידך, גם פנימיות התורה ללא גליא דתורה אינה מספקת, כמבואר בכ"מ17 בענין "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"18, שאפילו הנשמות שבגן-עדן, שהם מופשטים מגופים, צריכים להענין ד"תלמודו בידו" (גליא דתורה), ועאכו"כ שנשמות בגופים למטה זקוקים בהכרח לגליא דתורה, בשביל בירור העולם בכלל, וביחוד בירור "עולם קטן", זה האדם19.

ד. כמו"כ יש גם במצוות גליא ופנימיות: הגליא – היא העשי' שבמצוה, והפנימיות – היא הכוונה שבמצוה.

אמנם, אף ששני ענינים אלו ישנם בכל המצוות, מ"מ, בכללות נחלקות המצוות לשני סוגים: יש מצוות שעיקר ענינם הבולט הוא העשי' (גליא) שבהם, ויש מצוות שעיקר ענינם הבולט הוא הכוונה (פנימיות) שבהם.

ובכללות – הרי זה החילוק בין חנוכה ופורים, כמבואר בלבוש20 (והובא בט"ז21 ונתבאר בארוכה בתורת החסידות22), שאף שבשניהם הי' ענין המס"נ, מ"מ, בפורים הי' זה בשייכות להגוף, ובחנוכה – בשייכות להנשמה. ועפ"ז מובן, שבפורים בולט בעיקר הגליא שבמצוה, ובחנוכה בולט בעיקר הפנימיות שבמצוה.

302

וזהו הטעם שנס חנוכה הי' בשמן, וכן תקנת חכמים בענין ימי החנוכה היא ע"י הדלקה בשמן, דקאי על פנימיות התורה, כידוע23 שמים (וכן לחם) ענינם גליא דתורה, יין – ענינו רזין דתורה, ושמן – רזין דרזין.

וע"פ האמור לעיל (ס"ב), שהתחלקות הסוגים במצוות היא בהתאם לסוגים בבני-אדם, ולכל סוג בבני-אדם יש סוג מצוות השייך אליהם ביחוד – מובן, שמצות חנוכה, שענינה בשמן (שהו"ע הכוונה, רוחניות שבמצוה), היא מסוג המצוות השייך ביחוד לסוג בני-אדם שהם בבחי' כהנים ברוחניות, שהם התלמידים הלומדים פנימיות התורה.

ה. מכל האמור מובן, שימי החנוכה הם זמן מסוגל להתעורר ולהתחזק בלימוד פנימיות התורה, וכן בפנימיות ענין התפלה, "עבודה שבלב".

וכל זה באופן ד"מוסיף והולך", דהיינו להוסיף בתמידיות ("האַלטן אין איין מוסיף זיין") מיום ליום ומלילה ללילה, בהתאם לההוראה מימי החנוכה, שהרי הלכה כבית-הלל ש"מוסיף והולך"24,

ועד שמגיעים (לא רק למספר שבעה, שהו"ע שלימות ההיקף, אלא) למספר שמונה, שהוא למעלה מההיקף ולכן שומר את ההיקף25,

והרי זהו ג"כ ענין פנימיות התורה (ובפרט רזין דרזין), שהוא ענין שלמעלה מהיקף ההשתלשלות לגמרי.

ואף שענין זה הוא למעלה מהשתלשלות לגמרי, מ"מ, צריך שלא ישאר בבחי' מקיף, אלא להאיר על ידו את "פתח ביתו מבחוץ"24 – תחלה את ה"חוץ" שבו גופא, הגוף ונפש הבהמית26 [כפי שניתנה האפשריות לכך עי"ז שתורת החסידות המשיכה את הענינים ד"רזין דרזין" בהבנה והשגה, ובמילא יכולים הם לחדור גם בנפש השכלית, ועל ידה – גם בנפש הבהמית ובגוף], ולאחרי כן – גם את ה"חוץ" הרחוק ממנו, ה"חוץ" של העולם, שגם הוא יואר בהאור ומאור שבתורה27.

*

303

ו. איתא בספרים28, שע"י ענינים של עשי' בפועל, נעשה קיום בהענין שמדברים אודותיו. ובזה מבארים הטעם שמצינו בענין הנבואה שהנביא הוצרך לעשות פעולות בענינים גשמיים – כדי שתהי' להנבואה אחיזה בגשם, ועי"ז יהי' לה קיום למטה.

וזוהי מעלה נוספת שישנה בענין העשי' שבמצוות (מלבד מעלת העשי' עצמה) – שהעשי' מעוררת ומחזקת את כוונת המצוה.

וכשם שישנו ענין זה בעשיית המצוות, כן הוא בענינים של "מנהג ישראל תורה"29.

ובעניננו – מנהג ישראל ליתן "מעות חנוכה"30, והנתינה היא בכסף גשמי; לא "אלפי זהב וכסף"31, אהבה ויראה32, אלא כסף כפשוטו, שהוא דבר גשמי, שיש בזה גם המעלה ש"במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו", כמ"ש בתניא33.

ולכן יתנו עתה "מעות חנוכה", שזהו ענין של עשי' בפועל, כדי לחזק ולקיים את כל האמור לעיל בענין חנוכה – שהימים האלו מסוגלים להתעורר ולהתחזק בלימוד פנימיות התורה, שעי"ז "יכול לקנות חיי נפשו".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הק' לכל תלמיד שקל אחד – דמי חנוכה].

**********


1) ראה סה"מ תרנ"ה ע' לז. המשך תרס"ו ס"ע סח. ע' תקכב. סה"מ קונטרסים ח"ב תלה, ב.

2) ראה גם שיחת ליל שמח"ת סכ"ז ואילך (לעיל ע' 104 ואילך).

3) סוכה כה, סע"א. וש"נ.

4) שבת קלב, ב. ועוד.

5) ראה רמב"ם הל' סנהדרין רפי"ח.

6) ראה יבמות קג, סע"ב.

7) ברכות ושבת פ"א ה"ב.

8) קידושין כט, ב (ובפרש"י).

9) הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ז.

10) ראה זח"א קע, ב. ועוד.

11) סוס"ז.

12) שבת קיח, סע"ב.

13) סוף הל' שמיטה ויובל.

14) יבמות קט, ב.

15) ברכות בסופה. וש"נ.

16) תענית ב, א.

17) ראה לקו"ת ואתחנן ו, ג. שה"ש כב, ד.

18) פסחים נ, א. וש"נ.

19) תנחומא פקודי ג. וראה אדר"נ ספל"א. ובכ"מ.

20) או"ח סעת"ר.

21) שם סק"ג.

22) סה"מ תש"ח ע' 118. סה"ש תש"א ע' 66. ועוד.

23) ראה שיחת נר ה' דחנוכה דאשתקד (לתלמידי יתות"ל) ס"ה (תו"מ חי"ח ע' 315). וש"נ.

24) שבת כא, ב.

25) ראה גם מכתב ח' טבת שנה זו (אג"ק חט"ז ע' ר).

26) ראה גם מכתב ח' טבת שנה זו – "בענינים המדוברים בעת החלוקה כאן דהאי שתא כו'" (אג"ק חט"ז ע' ר).

27) ראה שו"ת הרשב"א ח"א ס"ט. ובכ"מ.

28) ראה דרשות הר"ן דרוש ב. רמב"ן לך לך יב, ו. לבוש על הרקאנטי לך לך שם.

29) ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. מהרי"ל הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.

30) ראה "היום יום" כח כסלו. לקוטי לוי"צ אג"ק ע' שנח.

31) תהלים קיט, עב.

32) תו"א ר"פ וישב.

33) פל"ז (מח, סע"ב).