בס"ד. ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשח"י

250

(הנחה בלתי מוגה)

ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך1, והיינו, שענין ונברכו בך גו' נעשה ע"י העבודה דופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, שענינה הוא שגם בימה וקדמה וצפנה ונגבה שהו"ע של הגבלה, יהי' ופרצת, שהו"ע של בלי גבול, והיינו שיהי' המשכת בלי גבול בגבול. וזהו ג"כ הענין דקריאת שמע בכל יום, שבה אומרים שמע ישראל גו' הוי' אחד2, דהנה, ידוע הדיוק במ"ש אחד ולא יחיד3, דהגם שהתואר יחיד, שלא שייך שניות כלל, הוא נעלה יותר מהתואר אחד, מ"מ אומרים אחד דוקא, כי הכוונה בזה היא, שגם החי"ת והדל"ת שהם ז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם, יהיו בטלים להא', א"ס, אלופו של עולם4, ובאופן שיהיו מתחברים ומתייחדים עמו, עד שנעשה מזה תיבה אחת, תיבת אחד. ונמצא, שהענין דק"ש הוא להמשיך הבלי גבול (א"ס) בגבול (ז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם שהם בהגבלה), שזהו ג"כ ענין ופרצת ימה וקדמה גו'. אך צריך להבין, מה שייך ענין ופרצת גו' למ"ש ונברכו גו', וגם מה שייך ענין ונברכו גו' לק"ש.

ב) והענין הוא, דהנה5, ק"ש הוא כללות ענין התומ"צ (כפי שיתבאר לקמן, ולכן מרומז בק"ש ענין התורה וענין המצוות, אלא שיש חילוק בין פרשה ראשונה לפרשה שני', שבפרשה ראשונה דק"ש כתיב6 ושננתם גו' וקשרתם, והיינו, שמקדים תורה למצוות, שתחילה נאמר ושננתם דקאי על לימוד התורה, ואח"כ נאמר וקשרתם דקאי על קיום המצוות, כמארז"ל7 הוקשה כל התורה לתפילין. ובפרשה שני' דק"ש הוא בסדר הפוך, כמ"ש8 וקשרתם גו' ולמדתם, שתחילה נאמר וקשרתם דקאי

251

על מעשה המצוות (כנ"ל), ואח"כ נאמר ולמדתם דקאי על לימוד התורה. והענין הוא, דהנה, יש ב' דיעות בדרז"ל9 אם תלמוד גדול או מעשה גדול, והרי אלו ואלו דברי אלקים חיים10, ששניהם אמת, שיש מעלה בתורה ויש מעלה במצוות. וכיון שק"ש הוא כללות התורה והמצוות, לכן נרמז בק"ש הן מעלת התורה והן מעלת המצוות, ע"י הקדימה בכתוב, שמורה על קדימת המעלה, שכתוב אחד מקדים תורה למצוות, וכתוב אחד מקדים מצוות לתורה, לפי שבשניהם יש מעלה. אמנם עדיין צריך להבין, הרי ההכרעה היתה שתלמוד גדול כו'9, וא"כ, איך נאמרה פרשה שני' שלא לפי הכרעת חז"ל.

ג) ויובן בהקדים תחלה כללות ענין הק"ש (שהוא כללות התומ"צ כנ"ל), שעיקרה הוא הפסוק שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכמרז"ל11 כד אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת, והרי ענין אמליכתי' הוא באמירת שמע ובשכמל"ו. והנה, בפסוק שמע ישראל יש ששה תיבות12, שהם כנגד הששה מדות שנימנו בפסוק13 לך הוי' הגדולה גו' כי כל בשמים ובארץ, ובשכמל"ו הוא כנגד מ"ש לך הוי' הממלכה. ומזה מובן, שענין שמע ישראל ובשכמל"ו הוא אותו הענין שבפסוק לך הוי' הגדולה וגו'.

והענין בזה, דהנה, ענין הגדולה הוא כמ"ש14 גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו, ואמרו רז"ל15 אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו, כי מצד עצמותו ית' הרי לאו מכל אלין מדות איהו כלל16, וכל ענין הגדולה הוא רק בעיר אלקינו, שהוא עולם הדיבור, דכשם שעיר נעשית מריבוי בתים ובית נעשה מריבוי אבנים, כמו"כ שתי אותיות בונות שני בתים כו' עד שאין הפה יכול לדבר17, וזהו גדול הוי' גו' בעיר אלקינו, שהתהוות העולמות מבחי' גדולתו ית' היא ע"י אותיות הדיבור, עיר אלקינו, שהרי התהוות העולמות היא מבחי' המדות, כמ"ש18 זכור רחמיך הוי' וחסדיך כי מעולם המה, וגילוי המדות הוא ע"י ריבוי אותיות הדיבור,

252

ועד"מ באדם שכאשר רוצה לגלות השכל או הרגש המדות לזולתו, הרי זה ע"י ריבוי אותיות הדיבור, ועד"ז יובן למעלה, שגילוי מדותיו ית' הוא ע"י ריבוי אותיות הדיבור, והו"ע ריבוי האותיות וצירופיהם וחילופיהם ותמורותיהם19, שעי"ז נתהוו ריבוי הנבראים. וכיון שדוקא ע"י עיר אלקינו נעשה גדול הוי', אבל מצד עצמותו ית' הרי לאו מכל אלין מדות איהו כלל, וכמ"ש20 ולגדולתו אין חקר, היינו, שגדולתו העצמית היא באין ערוך כלל גם לבחי' גדול הוי' בעיר אלקינו, לכן, הנה מדת גדולתו שבעיר אלקינו היא בבחי' ביטול והתכללות להעצמות, שזהו מ"ש לך הוי' הגדולה, שמדת הגדולה היא טפלה ובטלה לך. והנה, ע"י הביטול והעלאה של מדת הגדולה, אזי רוח אמשיך רוח21, שנמשך תוספת הארה מעצמותו ית' לבחי' הגדולה, שזהו פירוש הב' במ"ש לך הוי' הגדולה, שנמשך מעצמיות אוא"ס לבחי' מדת הגדולה. וכשם שהוא במדת הגדולה, כך הוא גם במדת הגבורה, והתפארת זו מתן תורה22, ושאר המדות, עד לך הוי' הממלכה, מדת המלכות, שבתחלה נעשית העלאת כל המדות (ממדת המלכות עד מדת הגדולה) לעצמותו ית', ואח"כ נמשך תוספת הארה מעצמותו ית' לבחי' הגדולה כו' עד לבחי' הממלכה.

והנה כשם שבפסוק לך הוי' הגדולה גו' מבואר ענין ההעלאה וההמשכה בכל המדות, כן הוא גם בק"ש, שמע ישראל ובשכמל"ו, כי, בפסוק שמע יש ו' תיבות כנגד הו' מדות, ובתיבת אחד הרי החי"ת והדל"ת הם ז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם, שהם בחי' ששה קצוות גשמיים ששרשם הוא ששה מדות עליונות הנ"ל, ובשכמל"ו הוא בחי' המלכות, שהיא שרש הזמן, מלך מלך ימלוך. וכיון שהוא ית' למעלה מגדר זמן ומקום, שהרי בענין המקום כתיב23 הנה מקום אתי, ואמרו רז"ל24 הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וכיון שזמן ומקום שייכים זה לזה25, הרי מובן שכן הוא גם בענין הזמן שהוא באי"ע כלל. וכן הוא גם בכל שאר המדות שהם באי"ע כלל. ולכן הרי הם בהעלאה לעצמותו ית', וע"י ההעלאה נעשה אח"כ ענין ההמשכה. ונמצא, שכללות ענין הק"ש הוא לפעול בכל המדות היחוד עם עצמותו ית' בב' האופנים דהעלאה והמשכה.

253

ד) ועפ"ז יובן שענין ק"ש הוא כללות כל ענין התומ"צ, לפי שגם ענין התומ"צ הוא לפעול היחוד הנ"ל. והענין בזה, כדאיתא בכתבי האריז"ל26 שקודם כל מצוה צריכים לומר לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'. ולכאורה אינו מובן מהו ענין יחוד קוב"ה ושכינתי', הרי אמרו רז"ל27 עה"פ שמע ישראל, אמר הקב"ה כל מה שבראתי בראתי זוגות כו', אבל כבודי אחד ומיוחד, וא"כ איך שייך לומר שצריך לפעול יחוד קוב"ה ושכינתי'. אך הענין הוא, דקוב"ה ושכינתי' הם סובב וממלא, קוב"ה הוא סובב, כי לשון קדוש היינו שקדוש ומובדל מעולמות, ושכינתי' הוא ממלא, שזהו לשון שכינה ע"ש ששוכנת ומתלבשת בתחתונים28. וענין סובב וממלא הוא כמו ענין השם שהוא רק הארה בלבד ממנו ית', ועד"מ באדם להבדיל הבדלות אין קץ, שמצד חכמתו ובינתו נקרא בשם חכם וכו', הנה שמות אלו אינם מצד עצמותו של האדם כי אם מצד ענינים שניתוספו בו, ועד"ז יובן למעלה, שהשמות אינם מצד עצמותו ית', אלא כמרז"ל29 לפי מעשי אני נקרא. וכיון שהשמות קוב"ה ושכינתי' הם רק בהארה בלבד, ובהארה זו יש התחלקות בין סובב לממלא, לכן צריך לפעול יחוד קוב"ה ושכינתי', והו"ע יחוד האור שמתלבש בעולמות עם האור שלמעלה מעולמות, ויחוד הוא בשני אופנים, בדרך העלאה ובדרך המשכה. וזהו ג"כ מ"ש30 וידעת גו' כי הוי' הוא האלקים, ואיתא בזהר31 למנדע דהוי' ואלקים כולא חד, והו"ע יחוד הוי' ואלקים או יחוד הוי' ואד', דהנה, הוי' הוא למעלה מהטבע, והוא אור הסובב שלמעלה מהעולמות, ואלקים בגימטריא הטבע32, והוא אור הממלא, וכן בחי' אד' הוא מלשון אנת אשתמודע אדון על כולא<16> שהוא אור הממלא השייך לעולמות. וכיון שב' בחי' אלו הם מובדלים זה מזה, הנה על זה היא העבודה לחברם יחד, בתחילה בדרך העלאה, שזהו"ע שילוב אד' ואלקים בהוי', ואח"כ בדרך המשכה, שזהו"ע שילוב הוי' באד' ואלקים.

והנה יחוד זה הוא בכללות ע"י הק"ש, שבה אומרים הוי' אלקינו הוי' אחד, ופירש רש"י, הוי' שהוא אלקינו עתה הוא עתיד להיות הוי'

254

אחד, והיינו כמרז"ל33 ע"פ34 ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא, ומשני, לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה, לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני בי"ה ונקרא אני באד', אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא בי"ה ונכתב בי"ה. והענין בזה, שנקרא הוא בגילוי, ונכתב הוא בהעלם, וזהו שעכשיו נקרא אד' ונכתב הוי', שהוי' שלמעלה מעולמות הוא בהעלם, ובגילוי הוא רק אד', אבל לעתיד יהי' היחוד בגילוי, והיינו שגם הוי' יהי' בגילוי. וזהו ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד, דעכשיו רק הוי' אחד, אבל בשמו (בחי' אד') אפשר להיות פירוד, אבל לעתיד יהי' גם שמו אחד, לפי שגם באד' יאיר בחי' הוי'. ועפ"ז יובן גם מה שירושלים נקראת עיר אלקינו, והיינו לפי שבעיר אלקינו מאיר גדול הוי' בגילוי, והו"ע יחוד הוי' ואלקים, ולכן בביהמ"ק היו קורין את השם ככתבו35. וזהו גם משנת"ל במאמר הקודם36 הטעם שבביהמ"ק לא היו עונים אמן, אף שגדול העונה אמן יותר מן המברך37, לפי שענין עניית אמן הוא לפעול שיהי' היחוד בגילוי, ובביהמ"ק לא הוצרכו לזה, כיון שמצד עצם ענינו הי' בו היחוד בגילוי, שזהו שבביהמ"ק כתיב38 כוננו ידיך, ב' ידים39, וניתן בין שתי אותיות40, הוי' ואד'. והנה, יחוד זה פועלים ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, שבכל מצוה ומצוה נעשה ענין היחוד באופן פרטי, וק"ש הוא כללות היחוד. וזהו שק"ש הוא כללות כל התורה ומצוות, כיון שבק"ש הוא כללות ענין היחוד, ובמצוות נעשה ע"י כל מצוה יחוד פרטי.

ה) אמנם עדיין צריך להבין איך אפשר לפעול היחוד ע"י המצוות, דבשלמא בתורה שענינה הבנה והשגה שהו"ע רוחני, אפשר לפעול על ידה היחוד, אבל המצוות שהם גשמיים (וכידוע שגם המצוות דחובת הלבבות הם ג"כ בבשר לב הגשמי דוקא41), איך אפשר שעל ידם יפעלו היחוד. ויובן בהקדים דיוק הלשון מעשה גדול, ולא מצוות גדולות, דלכאורה הול"ל הלשון תורה גדולה או מצוות גדולות, ולמה אומר הלשון תלמוד ומעשה. והענין הוא, דמעשה הוא מלשון כפי', וכמו גט

255

המעושה42, וכן מעשין על הצדקה43, וזהו הלשון מעשה גדול, לפי שעיקר מעלת המצוות היא (לא מצד המצוה עצמה, כי אם) מצד הכפי' שבהמצוה, שכופה ומכריח את עצמו לעשות המצוה אע"פ שאין רצונו בכך, וכמו בנתינת הצדקה, כללות המצוות44, שכופה את עצמו ליתן מעותיו שנתייגע עליהם ביגיעת נפש ויגיעת בשר, וגם כאשר לא נתייגע עליהם מ"מ הרי במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו45, ואעפ"כ נותנם לעני להחיות רוח שפלים45, ועד"ז ישנו ענין הכפי' בכל המצוות. והענין בזה, שכאשר האדם עושה ביטול הרצון וצמצום בנפשו מפני רצון ה', עי"ז פועל גם למעלה בחי' צמצום וביטול הרצון כביכול, שיומשך להיות היחוד דהוי' ואלקים, והיינו, להמשיך את אור הסובב ולייחדו עם אור הממלא, שזהו מה שנפעל ע"י קיום המצוות, וכמו מצות תרומה, כמ"ש46 ויקחו לי תרומה, שעי"ז פועל גם ענין התרומה למעלה, שהו"ע ארוממך אלקי המלך47, בב' הפירושים שבזה48, שבתחילה פועל לרומם בחי' אלקי המלך לבחי' הרוממות דכתר, ואח"כ פועל המשכת הרוממות דכתר לבחי' אלקי המלך. וכל זה הוא ע"י ענין הכפי' והביטול שבמצוות, שעי"ז מגיע באור הסובב שלמעלה מהעולמות, ופועל להמשיכו ולייחדו עם אור הממלא, שהו"ע יחוד הוי' ואלקים. וזהו הטעם שכללות ענין היחוד נעשה בק"ש, לפי שק"ש הו"ע הביטול דמס"נ, למסור נפשו באחד, ועד"ז הוא בכל המצוות, שהעיקר הוא הכפי' והביטול שבהם, ועי"ז פועלים היחוד. וזהו ג"כ שק"ש הו"ע כללות כל המצוות, לפי שהביטול דק"ש הוא ביטול כללי, וכן גם היחוד שבק"ש הוא יחוד כללי, ובמצוות הנה בכל מצוה ומצוה יש כפי' בענין הפרטי שבמצוה ההיא, ועי"ז פועל ג"כ יחוד פרטי.

ו) והנה נת"ל שעיקר ענין היחוד בגילוי יהי' לעתיד, וכיון שעיקר ענין היחוד נעשה ע"י הכפי' שבקיום המצוות, לכן הנה לעתיד יהי' מעשה גדול49, וכידוע שההכרעה שתלמוד גדול היא רק עכשיו, כיון שמצד ענין ההשתלשלות גדלה מעלת התלמוד על המעשה, לפי שהמצוות הם בגשמיות והתורה ברוחניות (כנ"ל), אבל לעתיד שיהי' המשכת אור הסובב שלמעלה מהשתלשלות, אזי יהי' מעשה גדול, לפי שעיקר המשכת

256

אור הסובב הוא ע"י המעשה דוקא. ועפ"ז יובן מש"נ בפרשה שני' דק"ש וקשרתם ואח"כ ולמדתם, לפי שבפרשה שני' דק"ש קאי אודות עיקר ותכלית הכוונה שיהי' לעתיד, לאחרי המעמד ומצב שעליו נאמר50 השמרו לכם גו' וסרתם גו', שלאח"ז באה עבודת התשובה, כמ"ש51 ובקשתם משם את הוי' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דבכל לבבך ובכל נפשך הו"ע הק"ש), וע"י התשובה באה הגאולה52. ולכן נאמר בפרשה שני' דק"ש וקשרתם תחלה ואח"כ ולמדתם, לפי שלעתיד יהי' מעשה גדול. וזהו ג"כ מ"ש וקשרתם, מצות תפילין דוקא, לפי שכל עיקר ענין הק"ש הוא לפעול שהיחוד יהי' בגילוי, וענין זה מרומז במצות תפילין, שהתפילין הם מקלף גשמי שהוא דומם הנעשה מחי, ועל קלף זה כותבים הוי' אחד, והיינו שהגשמי עצמו נעשה מיוחד. והוקשה כל התורה לתפילין, שזהו ג"כ תכלית כל המצוות לפעול היחוד בגשמיות, וכנ"ל שבק"ש הוא בכללות ובכל המצוות הוא בפרטיות.

ז) וזהו ופרצת ימה וקדמה גו' ונברכו בך כל משפחות האדמה, דהנה, ונברכו הוא לשון נפעל, והו"ע הכפי', שהגם שאינם רוצים, מ"מ, נעשה ונברכו לשון נפעל, שפועלים בהם ענין הברכה וההמשכה ואסיפת כל הניצוצות כו'. וע"י הכפי' להיות ונברכו בך כל משפחות האדמה, אזי נעשה ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, שגם בימה וקדמה גו', שהם בהגבלה, יהי' ופרצת, שהוא המשכת הבל"ג, והיינו שיהי' יחוד הוי' ואלקים בגילוי, בגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

**********


1) ויצא כח, יד.

2) ואתחנן ו, ד.

3) ראה תו"א וארא נה, ב. ובכ"מ.

4) ראה סמ"ק הובא בבית יוסף או"ח סי' סא. שו"ע ודאדה"ז שם סעיף ו. לקו"ת תזריע כג, ג. וראה ברכות שבהערה 11.

5) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה ושננתם תרל"ו (סה"מ תרל"ו ח"ב ס"ע רפד ואילך). וראה גם ד"ה ושננתם במאמרי אדה"ז תקס"ז ע' דש ואילך. אוה"ת ואתחנן ע' רלח ואילך. ד"ה אני לדודי בסה"מ תרל"ג ח"ב ע' תעח ואילך. ועוד.

6) ואתחנן ו, ו-ז.

7) קידושין לה, א.

8) עקב יא, יט.

9) קידושין מ, ב.

10) עירובין יג, ב. וש"נ.

11) ברכות יג, ב.

12) ראה זח"א יב, א.

13) דה"א כט, יא.

14) תהלים מח, ב.

15) ראה זהר ח"ג ה, א. זהר חדש תשא מד, א.

16) תקו"ז בהקדמה (יז, ב).

17) ספר יצירה פ"ד מי"ב (בקצת דפוסים – מט"ז).

18) תהלים כה, ו. וראה לקו"ת מסעי צג, ג. ובכ"מ.

19) ראה תניא שעהיוה"א פ"א.

20) תהלים קמה, ג.

21) ראה זח"ב קסב, ב.

22) ברכות נח, א.

23) תשא לג, כא.

24) ב"ר פס"ח, ט. הובא בפרש"י עה"פ.

25) ראה תניא שעהיוה"א פ"ז.

26) ראה פע"ח שער הזמירות ספ"ה. שער רוח הקודש (תל-אביב, תשכ"ג) לח, ב. לקו"ת ואתחנן ט, א. ר"ה נה, ג. סא, א. תו"מ סה"מ אלול ע' רמה. וש"נ.

27) דב"ר פ"ב, לא.

28) תניא פמ"א (נז, ב ואילך).

29) תנחומא שמות כ. שמו"ר פ"ג, ו.

30) ואתחנן ד, לט.

31) ראה זהר ח"א יב, א. ח"ב ס, ב.

32) פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ראשית חכמה שער האהבה פ"ו (ד"ה והמרגיל). של"ה פט, א. קפט, א. שו"ת חכם צבי סי"ח. תניא שעהיוה"א רפ"ו. לקו"ת פ' ראה כב, סע"ב ואילך.

33) פסחים נ, סע"א.

34) זכרי' יד, ט.

35) משנה סוטה לח, סע"א ואילך.

36) ד"ה ציון במשפט תפדה פ"ב (לעיל ע' 211).

37) נזיר בסופה.

38) בשלח טו, יז.

39) פרש"י עה"פ.

40) ראה סנהדרין צב, א. לקו"ת נשא כא, ג.

41) סה"מ תרצ"ז ע' 215; 282. וש"נ.

42) גיטין פח, ב.

43) ב"י לטור יו"ד סרמ"ח.

44) ראה תניא פל"ז (מח, ב).

45) ישעי' נז, טו.

46) תרומה כה, ב.

47) תהלים קמה, א.

48) ראה תו"א מקץ מ, ג ואילך.

49) ד"ה ושננתם וד"ה אני לדודי שבהערה 5.

50) עקב יא, טז.

51) ואתחנן ד, כט.

52) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.