בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשח"י.

34

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. איתא1 בזהר2, שחג השבועות הוא למעלה מכל הימים-טובים, ולכן זמנו הוא באמצע, בין פסח לסוכות, להיותו "אמצעיתא דכולא"3. התורה היא הנקודה התיכונה דכל הענינים.

שבועות אינו אלא יום אחד – דלא כפסח וסוכות, שהם שבעה ושמונה ימים – לא משום שהיום-טוב הוא קטן יותר, אלא אדרבה: היום אחד דחג השבועות פועל את הענין ד"ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"4.

וכאמור לעיל5, שאמיתית ענין האחדות הוא בתורה שניתנה בחודש השלישי דוקא.

ב. בקו האמצעי ישנם ב' מעלות: (א) קו האמצעי משובח משאר הב' קוים, כדאיתא בגמרא6: "רב באמצע, גדול מימינו וקטן משמאלו". (ב) קו האמצעי הוא השורש לכל הקוים, כי קו האמצעי עולה עד הכתר7, שורש ומקור לכל הספירות.

וכן בה"אמצעי" דחג השבועות ישנם ב' המעלות: (א) חג השבועות הוא למעלה משאר הימים-טובים, (ב) בשבועות ניתנה תורה, שבה נאמרו כל המועדים.

כאמור לעיל8, עיקר ענין חג השבועות הוא – תורה. מעלת לימוד התורה על קיום המצוות היא בב' ענינים הנ"ל: (א) מצות תלמוד תורה

35

גדולה מכל המצוות9, כמאמר רז"ל10: "ותלמוד תורה כנגד כולם". (ב) תלמוד תורה הוא השורש המביא לכל המצוות11, כמאמר רז"ל12: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"13.

ג. והביאור בזה:

תרי"ג מצוות הם כנגד תרי"ג אברים. רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים14. והתורה היא מוחין.

וכשם שמעלת המוחין על כל האברים היא בשתים – (א) חיות המוחין היא למעלה מהחיות שבכל שאר האברים, (ב) במוח כלולה גם החיות שבכל האברים, והוא שורש להם15 – כן היא מעלת התורה על שאר המצוות, כפי שנתבאר לעיל16.

ד. מעלה נוספת בקו האמצעי – שעולה עד פנימיות ועצמות הכתר<7>, למעלה משורש ומקור הספירות שבכתר.

וכן הוא בתורה, שנוסף על המעלות הנ"ל – שהיא מביאה למעשה המצוות ושהיא למעלה מכל המצוות – שהן מעלות במצות תלמוד תורה, ישנה מעלה גם בתורה מצד עצמה, שהיא חכמתו של הקב"ה, "ואהי'17 אצלו אמון גו'"18.

36

וזהו גם הענין האמיתי בלימוד התורה לשמה, כפשט הלשון – לשם התורה עצמה19: אפילו לא כדי לדעת כיצד להתנהג, וגם לא לשם קיום מצות לימוד התורה, אלא לימוד התורה לשם התורה עצמה.

על דרך משל – ילד שלא ראה את אביו משך זמן, קורא הוא אליו, וכשמבחין בו – תופס הוא את אביו המלך, מחבק ומנשק אותו; שאין זה בשביל התועלת שתהי' לו ממנו, אלא בשביל האב עצמו.

וכן הוא באדם מישראל: כשיש לו רגע פנוי, שבו יכול הוא לתפוס את אביו המלך ע"י תורה, כמאמר רז"ל20: "אותי אתם לוקחים" – אינו חושב בשעת מעשה על שום דבר, לא על "לידע את המעשה", לא על קיום מצות תלמוד תורה. הוא תופס בתורה עצמה, כיון ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"21.

ה. ובפרטיות יותר:

כשם שבפעולת האדם למטה יש חילוק בין קיום המצוות ללימוד התורה, שקיום המצוות קשור עם אברים וכחות פרטיים בלבד, ואילו לימוד התורה הוא באופן שהאדם מתאחד עם התורה להיות לאחדים – כן הוא גם למעלה, שרמ"ח פיקודין הם אברים דמלכא בלבד, ואילו התורה היא כולא חד עם הקב"ה, שבה נמצא עצמותו ית' שלמעלה משרש ההשתלשלות.

ונמצא, שכאשר יהודי לומד תורה, אזי לוקח עצמותו ית' – "אותי אתם לוקחים", ונעשה היחוד של עצם הנפש עם עצמותו ית'.

אמנם, כיון שזהו בחי' העצמות כפי שנתלבש בחכמה דתורה, ובפרט כפי שהתורה ירדה למטה ונתלבשה בשכל אנושי – הרי העצמות הוא בהעלם?

והביאור בזה:

ידוע מאמר הבעש"ט22 "העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס

37

בכולו". ולכאורה אינו מובן הפירוש ד"תופס בחלקו", הרי כל עצם בלתי מתחלק?

והענין בזה23 – שהכוונה ב"תופס בחלקו" היא כאשר העצם הוא בהעלם, ואעפ"כ הרי זה באופן ש"תופס בכולו", שזהו אותו העצם, כיון שבהעצם אין נפק"מ בין העלם לגילוי.

וזהו שע"י לימוד התורה מתאחד עצם הנפש עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, באופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.

ו. עפ"ז יובן גם מאמר הזהר הנ"ל (ס"א) שהיום אחד דחג השבועות פועל את הענין ד"ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – דלכאורה אינו מובן:

ענין הריבוי שבשאר הימים טובים אינו ריבוי שמצד הפירוד ח"ו, אלא ריבוי דקדושה. ובעומק יותר – לא רק ריבוי שמצד הכלים, אלא ריבוי שמצד האורות.

דהנה ידוע ומבואר24 בענין "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"25, שלמעלה האור הוא בריבוי והכלים הם במיעוט, וככל שנמשך למטה נעשה האור במיעוט והכלים בריבוי.

והמשל לזה, מרב שמשפיע שכל לתלמידו, שככל שהתלמיד הוא למטה יותר, צריכה להיות השפעת השכל בריבוי אותיות יותר. והיינו, שבענין השכל כפי שהוא לעצמו, מספיק גם מיעוט אותיות, ובפרט בבחי' החכמה שהיא ברמז בלבד. משא"כ ההשפעה לתלמיד צריכה להיות בריבוי דברים דוקא, וככל שהתלמיד הוא קטן יותר, צריכה להיות ההשפעה בריבוי דברים יותר, משלים והצעות כו'. ומזה מובן, שלמטה יותר הכלים הם בריבוי, והאורות הם במיעוט.

ובנדו"ד, ריבוי הימים בשאר הימים טובים אינו ריבוי שמצד הכלים, אלא ריבוי שמצד האורות – שהרי ידוע שבחג הפסח מאיר גילוי אור נעלה ביותר26. ועד"ז בחג הסוכות שמספר הימים שבו גדול יותר ממספר ימי חג הפסח – שמונה ימים (שהרי אע"פ ששמע"צ הוא "רגל בפני עצמו"27, מ"מ, נקרא בשם "שמיני", שמיני לראשון), והיתרון

38

במספר הימים אינו מצד הכלים אלא מצד האורות – כידוע מעלת האור דשמע"צ, וכפירוש המגיד28 ש"שמיני" הוא מלשון שומן, היינו, שיש בו השמנונית של כל האורות שבכל חודש תשרי.

ועפ"ז אינו מובן: מדוע חג השבועות הוא יום אחד בלבד?

ז. אך הענין הוא – שכל ענין הריבוי ומיעוט שייך רק בבחי' אורות וגילויים, שבזה שייך לומר מיעוט אורות וריבוי אורות, אבל בנוגע להעצמות שהוא בתכלית הפשיטות, לא שייך ענין הריבוי, שכן, גם הריבוי היותר מופלג הוא עדיין בבחי' גבול, וכידוע שגם אור הבלי גבול יש בו איזה הגבלה, משא"כ עצמותו ית' הוא בבחי' אחדות הפשוטה.

וכיון שענין התורה הוא המשכת העצמות שהוא בתכלית הפשיטות, לכן חג השבועות הוא יום אחד.

ונמצא, שחג השבועות הוא יום אחד לא מצד ענין של הגבלה – שהרי אדרבה: שלילת ההגבלה היא בתורה יותר מאשר במצוות, שהרי29 המצוות מוגבלות בזמן ובמקום, וגם במצות תלמוד תורה ישנן הגבלות הזמן (אלו הטרודים בעסקיהם ע"פ תורה – פטורים מלימוד התורה בזמן המוכרח להם לעסקיהם, כמבואר פרטי הדינים בזה בשו"ע הלכות תלמוד תורה30) והמקום (שאסור ללמוד במקומות המטונפים31). אבל בתורה עצמה אין הגבלות כלל, לא של זמן ולא של מקום (כדאיתא בגמרא32: "לאונסו שאני").

אלא, שהעדר ההגבלה שבתורה אינו ענין של המשכה והתפשטות – שהרי כל ענין של המשכה והתפשטות בהכרח שתהי' בו הגבלה והתחלקות, ואילו התורה היא למעלה מהגבלה והתחלקות, שהיא בכל זמן ובכל מקום בשוה – כי אם ענין הקשור עם העצמות, שהעצמות נמצא בכל מקום בשוה.

וזהו גם הטעם שהתורה שייכת לכאו"א מישראל, שגם איש פשוט שלא ידע מאי קאמר הרי הוא ממשיך העצמות ע"י התורה, ואדרבה, כמאמר הבעש"ט33 שבפשיטות של איש פשוט מתגלה פשיטות העצמות,

39

והיינו, לפי שענין התורה הוא המשכת העצמות, ולכן היא למעלה מהתחלקות ובכולם בשוה.

וכיון שהתורה הו"ע שלמעלה מבחי' אורות וגילויים, לכן, הכלי לזה הו"ע הביטול, כמ"ש34 "ונפשי כעפר לכל תהי' (ועי"ז) פתח לבי בתורתך", והיינו, שנעשה בבחי' נקודה דוקא,

אלא, שענינה של נקודה זו אינו מיעוט האור, אלא אדרבה, בדוגמת האור הכלול בהמאור, שאינו באופן של התפשטות, אלא בבחי' נקודה, ואעפ"כ הרי זה אור נעלה יותר באין ערוך מהאור המתפשט, וכאשר מתגלה אור זה – שמתגלה כמו שהוא בעצמותו, שנמשך העצם עצמו – אין בזה הגבלות כלל.

וכאשר יהודי לומד תורה ומתאחד עם העצמות, הרי, ההתאחדות עם העצמות היא לא רק בנוגע לנפשו האלקית, אלא גם בנוגע לנפשו הבהמית, גופו וחלקו בעולם, שהרי מצד העצמות אין הגבלות, שביכלתו לבוא בכל מקום, וכמ"ש בזהר שזהו"ע "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", היינו, שהכוונה דמ"ת היא להמשיך בענינים הארציים הענין ד"אחד"35.

ח. איתא בגמרא36: "דוד מת בעצרת".

והנה, מצינו שדוד אמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי"37, שבהיותו במיצר ודוחק, "כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם"38, הרחק מעיר ציון, ועד ש"גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי'"39 – "הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני"38. ואעפ"כ, נענש על כך שקרא לתורה בשם "זמירות"40, כיון שענין התורה הוא למעלה מזה, שהו"ע שעשועי המלך בעצמותו שלמעלה מגדר העולמות לגמרי41.

ומכאן הוראה לכאו"א מישראל – שגם כאשר מתבונן במעמדו ומצבו, ומוצא שהוא עומד במצב תחתון ביותר, עד לאופן ד"גרשוני

40

מהסתפח בנחלת הוי'", אזי העצה לזה היא – התורה, והיינו לפי שהתורה היא בהעצמות, שבזה אין הגבלות, ולכן שייכת היא לכאו"א מישראל בכל מצב שיהי'; והתורה גופא תוציא אותו ("עס וועט אים אַרויסשלעפּן") ממצבו.

וענין זה הוא במיוחד בפנימיות התורה – שבה העצמות הוא בגילוי.

וזהו הטעם שרבותינו נשיאינו השקיעו שימת-לב ביותר בהפצת פנימיות התורה, גם לאלו שחסר אצלם עדיין בקיום מצוות מעשיות – כי, עצמיות התורה היא למעלה משורש המצוות (כנ"ל), והתורה נמצאת בכל המקומות בהשוואה, ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, הרי זה יפעל עליו כו'42.

ט. איתא בגמרא43: "הקב"ה . . ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום". ועפ"ז כתב בתבואות שור44, שכיון ש"דוד מת בעצרת", הרי מזה ראי' שגם נולד בעצרת.

וכיון שעומדים אנו ביום הולדתו של דוד המלך, שביום הולדתו של אדם "מזלו גובר"45 – יתן השי"ת שיהי' "מזלו גובר" דדוד מלכא משיחא, שיתגלה דוד מלכא משיחא בקרוב ממש.

וכיון שלעתיד לבוא יאמר דוד "אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר46 כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא"47, ועל כוס זה נאמר48 "כוסי רוי'" – הנה גם בזמן המועט שנשאר עד גילוי המשיח, יהי' הענין ד"כוסי רוי'", השפעת רוב טוב בהרחבה לכאו"א בכל המצטרך, וזה יביא לגילוי המשיח בקרוב ממש.

***

י. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.

***

41

יא. ע"פ הנ"ל בענין החילוק בין תורה למצוות – יובן ג"כ טעם החילוק שביניהם לגבי קטנים49:

מכל המצוות – קטנים פטורים. ישנה מצוה מצד חובת חינוך, אבל המצוה היא רק מדברי סופרים50, והמצוה היא על האב, לא על הבן.

אבל בתורה איתא51 "מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה", וישנו חיוב גם על הבן, ש"חייב52 ללמוד את עצמו כשיכיר"53.

והטעם לזה: המצוות הן בהגבלה, אבל התורה, שהיא בלי גבול, היא בכל ישראל.

יב. מטעם זה הוצרכה להיות במתן תורה ערבות הבנים54. במצוות שנצטוו במרה לא הוצרכו לערבות, ודוקא במתן-תורה הוצרכה ערבות.

וע"פ האמור יובן: עיקר ענין מתן תורה אינו נתינת המצוות, אלא נתינת התורה, שחיובה גם על קטנים. וכיון שגם קטנים מחוייבים בלימוד התורה – הרי המעלה היא בהם דוקא55, כפי שמסיים שם במדרש54: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"56.

[ובפרטיות57 יותר:

42

כיון שהתורה שייכת גם לקטנים, צריכה התורה להנתן גם לקטנים, ורק אז יכולה להנתן גם לגדולים.

והביאור בזה – כיון שהתורה היא חכמתו וגם רצונו של הקב"ה, וידוע שבענין הרצון אין התחלקות (שזהו ההפרש בין שכל לרצון, שבשכל שייך שלוקחים חלק מהשכל, משא"כ ברצון, אם ממלאים רק חלק מהרצון, לא נתמלא הרצון כלל58), ולכן, כיון שהתורה שייכת גם לקטנים, הרי לולי נתינה לקטנים, אינה יכולה להנתן גם לגדולים, כי, כאשר חסר פרט מסויים בנתינת התורה, אזי חסר כללות הענין דנתינת התורה.

ויתירה מזה – שעיקר ההדגשה היא בנוגע להקטנים דוקא.

ויובן ע"פ המשל הידוע59 מהגבהת הבנין ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתונה דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו.

וכמו"כ בנוגע למ"ת – שהזיכוך בכללות העולמות שנעשה במ"ת הוצרך להתחיל מעוה"ז דוקא, ועד"ז בנוגע לעוה"ז גופא, שהוצרכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לקטנים דוקא, שזהו היסוד גם בנוגע לגדולים].

יג. ופנימיות הענין בזה – שהתורה היא המשכת העצמות, שהוא בכל מקום בשוה.

וזהו ג"כ הטעם שהתורה נקראת בשם "אמת", כמאמר רז"ל60 "אין אמת אלא תורה".

ענין האמת הוא שאין בו הפסק. דבר שיש בו הפסק אינו אמת, כידוע61 בענין "נהרות המכזבין". אמת – "תכון לעד"62.

ענין זה מרומז גם באותיות א' מ' ת', כדאיתא בירושלמי63 שאות א' היא תחלת האותיות, מ' – אמצעית האותיות, ות' – סוף האותיות, וענין האמת הוא שבכל מקום, בתחלה, באמצע ובסוף, הוא בשוה.

ולכן נקראת התורה בשם "אמת", כיון שאין בה הגבלות, מהמדריגות הנעלות ביותר עד התחתונות ביותר. מחד גיסא אומרים

43

שהתורה היא "עומק רום", למעלה מ"לידע את המעשה", למעלה מענינים הקשורים עם עשי'; ולאידך גיסא נמצאת תורה גם ב"עומק תחת", עד לקטנים שפטורים מן כל המצוות.

יד. ועפ"ז יש להוסיף במעלת הקטנים, תינוקות של בית רבן – נוסף על האמור שזהו היסוד גם בנוגע לגדולים, ונוסף על המעלה ד"הבל שאין בו חטא"64 – כיון שדוקא בהלימוד שלהם ישנו גילוי העצמות שבתורה:

דובר לעיל בהמאמר65 אודות פרטי האופנים בלימוד התורה. אמנם, בכל אופנים אלו אין עדיין תכלית הביטול, ולכן, אף שיש בהם בחי' העצמות, הרי זה בהעלם.

ובענין זה היא המעלה דלימוד תינוקות של בית רבן – שזהו אופן נוסף בלימוד התורה – שלימודם אינו קשור עם מציאות וישות כלל, אלא בתכלית הביטול לגמרי, וזהו אמיתית הענין ד"תען לשוני אמרתך"66, "כעונה אחר הקורא"67, היינו, שכאשר הקב"ה אומר "קמץ אל"ף אָ", אזי גם הוא חוזר ואומר "קמץ אל"ף אָ", ולכן בלימוד דתשב"ר ישנו העצמות בגילוי.

ובזה יובן הסיפור הידוע68, שפעם הפסיק רבינו הזקן באמצע דביקותו בשמעו קול ילד בוכה, ויצא מחדרו, וראה שהילד נפל מן העריסה ולכן בכה, ולקחו והחזירו לעריסה והרגיעו עד שנרדם. ואח"כ הוכיח רבינו הזקן מישהו על כך שמרוב דביקותו לא שמע את בכיו של הילד.

והביאור בזה – לפי שבחי' העצמות לוקחים דוקא בתינוקות של בית רבן. והרי רבינו הזקן הי' אומר תמיד "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי גו'"69, "איך וויל נאָר דיר אַליין"70, בחי' העצמות, וענין זה "לקח" רבינו הזקן ע"י תינוקות של בית רבן דוקא.

ועפ"ז ניתוסף נועם ועריבות ("געשמאַק") בהנהגת רבותינו נשיאינו שהקדישו שימת-לב ביותר בנוגע לתינוקות של בית רבן.

44

ובנוגע לפועל:

אלו שנתמנו ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר להיות "מלמדים", צריכים לידע, שאין זה ענין של ירידה, אלא אדרבה, הלימוד עם תינוקות של בית רבן הוא זכות גדולה ביותר, ועליהם לעשות עבודתם בחשק ובחיות, בידעם שעי"ז "לוקחים" בחי' העצמות.

טו. עפ"ז יובן מאמר הזהר71 על הפסוק72 "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וגו'", "ר"ש פתח אז73 ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכו'", ותוכן המאמר הוא:

ספירת העומר הו"ע דנוקבא, שלכן נאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה"74, לשון נקבה (אף שע"פ דקדוק הוצרך לומר בלשון זכר), וזהו גם שמנחת העומר באה משעורים, מאכל בהמה, שזהו ג"כ ענין של נוקבא,

משא"כ בשבועות, שאז מביאים שתי הלחם מחטים דוקא, בחי' דכר, וזהו"ע "אז ירננו עצי היער", בחי' דכר, כידוע ההפרש בין תבואת השדה לתבואת האילן, שתבואת השדה הוא בחי' נוקבא, ותבואת האילן הוא בחי' דכר.

טז. והביאור בזה:

הענין דספירת העומר הוא – בירור המדות של נפש הבהמית, כפי שמבאר רבינו הזקן75 מ"ש74 "וספרתם לכם גו'", "וספרתם" מלשון בהירות, שצריך להאיר, לברר ולזכך את שבעת המדות של נה"ב כפי שכל אחת כלולה משבע, שזהו"ע "מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי"76, היינו, לא רק בירור כללות המדות, אלא שהבירור צריך להיות גם בפרטי המדות. וזהו שהעומר הי' בא משעורים, מאכל בהמה, כיון שענינו הוא בירור המדות דנפש הבהמית.

משא"כ שתי הלחם דחג השבועות שבאות מחטים – הרי חטה מורה על הענין דידיעת אלקות, שזהו שאמרו רז"ל77 "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן", וענינו ברוחניות – ידיעת אלקות.

45

וזהו ענין התורה, כידוע78 שהתורה היא בדוגמת ה"מן" שהי' "לחם מן השמים"79, שלא היו בו כל פרטי הענינים ד"סידורא דפת"80, שהו"ע הבירורים, והיינו, שאין זה ענין של בירורים מלמטה למעלה, כי אם, המשכה מלמעלה למטה, כך, שלא מתעסקים עם ה"מטה" ולא מתעסקים עם "בירורים", אלא מתעסקים רק עם ידיעת אלקות.

והסדר בזה – שקבלת התורה היא לאחרי ספירת העומר, והיינו, שתחילה צריך להיות בירור כל המדות, להפטר מן הרע כו', שכל זה הוא עדיין עבודת הנבראים, שמגעת רק בבחי' השייכת לנבראים; ולאחרי כן בא הענין דנתינת התורה שהיא למעלה מהעולמות.

וענין זה הוא בעיקר בפנימיות התורה81 – כי, אע"פ שכללות כל התורה הו"ע "לחם מן השמים", מ"מ, יש חילוקי מדריגות בתורה גופא, כמו החילוק בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי82, שתלמוד בבלי יש בו ריבוי קושיות ומחלוקת, משא"כ תלמוד ירושלמי הוא בבחינת אור ישר, ועד"ז החילוק בין גליא דתורה ופנימיות התורה, שבגליא דתורה יש קושיות ומחלוקת, וכללות ענינה הוא לברר בירורים (כפי שענין הבירורים הוא ע"י התורה שכללותה הוא למעלה מהתעסקות בענין הבירורים83), שלכן נקראת בשם "אילנא דטו"ר"84, ואילו פנימיות התורה, אף שיש בה דעות שונות, מ"מ, אין זה ענין של מחלוקת כו', ונקראת בשם "אילנא דחיי"84, שלמעלה מהעולמות.

וענין זה שיש צורך בבחי' התורה שלמעלה מהעולמות הוא לא רק כדי שעי"ז תהי' עבודת הבירורים כדבעי (ע"ד המבואר בקונטרס עץ החיים85 שיש צורך בענין יחודא עילאה כדי שהעבודה דיחודא תתאה תהי' כדבעי) – שהרי לא זהו תכלית התורה; תכלית התורה היא – לשם התורה עצמה. יש אמנם בתורה ענין הפעולה בעולם, אבל זוהי המדריגה התחתונה שבתורה, ואילו אמיתית ענין התורה הוא – אור שלמעלה מהעולמות לגמרי.

ואע"פ שאמיתית ענין התורה הוא אור שלמעלה מהעולמות לגמרי,

46

הנה החידוש דמ"ת הוא – שגם אור התורה שלמעלה מהעולמות יומשך ויורגש בפנימיות בעולם, ויפעל בנפש הבהמית ובגוף (שהרי גם צדיק גמור שנמצא במדריגה נעלית ביותר קשור עם גוף), אלא, שהפעולה בהגוף אינה ענין של בירורים כו', יציאה מהרע כו', שזהו"ע הקשור עם העולם, כי אם ענין של עליות בקדושה גופא, ע"ד טבילת כהן גדול ביוהכ"פ86, וכיו"ב.

כלומר: ענין התורה הוא המשכת אור ועליות בקדושה. ואעפ"כ, הרי זה פועל בעולם ובהגוף, שגם הם יתאחדו עם דרגת הקדושה שלמעלה מהעולמות.

וזהו החידוש דמתן תורה:

ענין המצוות הי' גם קודם מ"ת – ז' מצוות בני נח, ובפרט המצוות שניתנו במרה. ואף שמצוות אלו אינם בדומה להמצוות שניתנו במ"ת87, מ"מ, כללות ענין המצוות הי' גם לפנ"ז. וכמו"כ הי' לימוד התורה גם קודם מ"ת, כמארז"ל88 "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם כו'".

אבל קודם מ"ת הי' זה בא' מב' האופנים: או ענין של בירורים ששייך לעולם, שזהו"ע המצוות, וכן המדריגה התחתונה שבתורה ששייכת לענין הבירורים (וכמו הענין דיחו"ע שלצורך העבודה דיחו"ת), או אור שלמעלה מהעולמות, שזהו אמיתית ענין התורה, אבל באופן שלא הי' קשור עם העולם.

והחידוש דמ"ת הוא – המשכת עצם התורה, ובאופן שיומשך בעולם בפנימיות.

יז. וכיון שמ"ת פעל המשכת עצם התורה שאינו בשביל ענין הבירורים, צריך להיות לימוד התורה לשמה – לשם התורה עצמה, היינו, לא בשביל ידיעת ההלכה, שזהו"ע "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"<12>, וגם לא בשביל חיוב מצות תלמוד תורה, אלא בשביל התורה עצמה, בידעו שהתורה חכמתו ורצונו של הקב"ה, ועל ידה לוקחים את העצמות.

ומזה מובן גם שלימוד התורה צריך להיות ללא הגבלות, כאמור

47

לעיל (ס"ז) שאע"פ שבמצות תלמוד תורה ישנם הגבלות, הרי בתורה עצמה אין הגבלות כלל, ונמצאת בכל זמן ובכל מקום.

יח. עפ"ז89 יובן מ"ש בגמרא90 "הלל מחייב עניים ור' אלעזר בן חרסום מחייב עשירים": אם יבואו עניים ועשירים ויטענו שלא למדו מצד הטרדא – יביאו להם ראי' מהלל ומר' אלעזר בן חרסום.

ולכאורה, ממה נפשך: אם זוהי אמתלא של שקר, ובאמת הי' להם זמן ללמוד – לא זקוקים להלל ולר' אלעזר בן חרסום, שהרי זהו ציווי מפורש91: "והגית בו יומם ולילה". אם הי' רגע אחד שהי' ביכלתו ללמוד ולא למד – הרי הוא בכלל "כי דבר ה' בזה גו'"92; ואם באמת לא הי' להם זמן ללמוד – איך אפשר לחייבם?

ומכאן ראי', שיש אפשרות שמצד הדין, מצד קיום מצות תלמוד תורה, פטור הוא, ואעפ"כ, מצד החיות והעונג שצריך להיות בלימוד התורה, ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" – הרי הוא תופס ("כאַפּט זיך צו") בתורה גם כאשר ע"פ דין פטור הוא.

[וענין<57> זה אינו מצד מצות תלמוד תורה, שהו"ע המצוה שבתורה – שהרי ענין המצוות הוא בהגבלה, אלא מצד התורה עצמה, שבה נמצא העצמות, ולכן הרי היא למעלה מהגבלות, שנמצאת בכל זמן ובכל מקום.

יט. ועפ"ז יש לבאר גם הענין ד"מחייב עניים . . מחייב עשירים" ברוחניות – "אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת"93:

כאשר בא "עשיר בדעת" וטוען שעבודתו היא למעלה מלימוד התורה, שהרי תורה ענינה השגה, ואילו הוא יתעסק בענינים של מס"נ שלמעלה מהשגה – אזי אומרים לו ש"ר' אלעזר בן חרסום מחייב עשירים": אם רצונך לעסוק בענין של מס"נ כדי להגיע לבחי' העצמות שלמעלה מהגבלה – דע לך, שבחי' העצמות לוקחים ע"י התורה דוקא, כמשנ"ת בארוכה בהמאמר94.

ועד"ז כאשר בא "עני בדעת" וטוען שאין ביכלתו ללמוד תורה כיון שאינו מבין מה שלומד – אזי אומרים לו ש"הלל מחייב עניים": גם

48

מי ש"לא ידע מאי קאמר", יכול הוא לומר אותיות התורה, ועי"ז לוקח בחי' העצמות, שכן, מצד העצמות אין חילוקים, והוא בכל המדריגות בשוה, כמשנ"ת בארוכה בהמאמר<94>].

כ. בנוגע לפועל – יש להתמיד בלימוד התורה ("האַלטן אין איין לערנען תורה").

אין ללמוד כדי לצאת ידי חובת השו"ע (וסוף-כל-סוף הרי זה מביא לעריכת חשבון שע"פ שו"ע יכול הוא לצאת ידי חובתו ב"פרק א' שחרית ופרק א' ערבית"95), כי, נוסף לכך שצריך בירור אם החשבון הוא אכן ע"פ שו"ע, שהרי יתכן שיש לו יותר פנאי, ובמילא גם ע"פ שו"ע מחוייב הוא ללמוד יותר, הנה נוסף לזה, אפילו אם אמנם כן הוא כפי שסבור, מ"מ, מצד העונג והחיות בתורה יש לעסוק תמיד בלימוד.

וכן אין לעשות חשבונות, שהענין ד"גדול תלמוד" הוא בשביל לידע את המעשה, ולכן, כשתבוא לפניו שאלה, יתיישב וילמד היטב את הדין ממקורו בחומש, עם הגמרא וכל הראשונים ואחרונים, עד לשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן; אבל בשעה שאין זה נוגע למעשה – אינו לומד. יש לדעת, שעיקר ענין התורה היא תורה בשביל תורה, ויש לעסוק בלימוד התורה בכל רגע, ו"יגדיל תורה ויאדיר"96.

[ואם<57> הדברים אמורים בנוגע לגליא דתורה, הרי זה במכ"ש בנוגע לפנימיות התורה, שלהיותה "אילנא דחיי", בודאי שאין בה הגבלות. ועוד זאת, שלימוד פנימיות התורה נוגע גם ללימוד גליא דתורה – שהרי מבואר בתניא97 ש"כשלומד שעות הרבה רצופות", הנה בכל שעה ושעה, כשמשתנים צירופי השמות ששולטים בשעות היום, "יש לו להתבונן בהכנה זו של מסירת נפשו לה'", שבשביל זה צריך להתבונן בגדולת הוי' כו', וא"כ, מוכרח הוא ללמוד תחילה ענינים אלו בפנימיות התורה, שאז יוכל להתבונן כו'].

כא. וזהו החידוש דמתן תורה:

אע"פ שכבר יצאו ממצרים, וסיימו ספירת העומר שענינה הוא בירור כל פרטי המדות, ולאח"ז הי' גם הענין ד"תמימות" (שמטעם זה מאחרים להתפלל מעריב בליל שבועות98) – הנה כל זה אינו מספיק

49

עדיין, כיון שזוהי עבודת הנבראים בלבד; וצריכים עדיין לילך למתן תורה, שענינה "לחם מן השמים" שאין בו הגבלות, ובאופן שהאדם צריך לטבול ולהטביל ("איינטונקען") את כל מציאותו בתורה – טבילה אותיות הביטל99.

ועל זה נאמר בזהר על הפסוק "וביום הביכורים גו'" – "אז ירננו כל עצי היער לפני ה'":

בתחילה הי' הענין דספה"ע, עבודת הבירורים שמלמטה למעלה, בחי' נוקבא – שזהו ענין שמגיע רק בבחי' האור שבסדר השתלשלות; אמנם, ע"י הקרבת המנחה חדשה בחג השבועות שבאה מן החטים, בחי' דכר – נמשך אור שלמעלה מהעולמות, שזהו מש"נ "אז ירננו כל עצי היער (בחי' דכר) מלפני הוי'", בחי' שלמעלה מהשתלשלות.

והדיוק בזה – שגם כאשר מדובר אודות "כל עצי היער", שהם אילני סרק100, הנה ע"י התורה יכולים גם הם לבוא לבחי' "לפני הוי'", והיינו, לפי שהתורה היא המשכת העצמות, שהוא בכל מקום בשוה, שלכן ישנה המשכת העצמות גם בלימוד התורה של "עני בדעת" ש"לא ידע מאי קאמר" (כנ"ל סי"ט), ויתירה מזה, אפילו אלו שנמצאים במצב ד"גרשוני מהסתפח בנחלת הוי'" (כנ"ל ס"ח), הנה גם הם שייכים להמשכת העצמות שבתורה, וזהו שגם "עצי היער" יכולים לבוא למעמד ומצב ד"לפני הוי'".

וע"פ האמור לעיל (סט"ז) שבתורה גופא עיקר הענין ד"לחם מן השמים" שלמעלה מהבירורים הוא בפנימיות התורה – הרי הענין המדובר שהתורה יכולה להוציא ("אַרויסשלעפּן") מכל מעמד ומצב, קאי בעיקר על פנימיות התורה.

וזהו מ"ש בזהר "ר"ש פתח אז ירננו כל עצי היער וגו'":

ר' שמעון – המקור דפנימיות התורה – פתח צינור חדש101, שגם אם מצד ענין המצוות וגם מצד לימוד גליא דתורה, שיש בהם הגבלות, ישנם כאלו שאינם שייכים כו', הרי כאשר מדובר אודות פנימיות התורה, מאור שבתורה102 – אין בזה הגבלות, כך, שאפילו אלו שהם בבחינת

50

"אילני סרק", יטבלו ויטבילו את עצמם בפנימיות התורה, ועי"ז יצאו ממעמדם ומצבם, ויתירה מזה, שיגיעו "לפני הוי'".

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כל ענין ישנו גם כפי שהוא כפשוטו. ובנדו"ד, שאפילו אלו שהם בבחינת "אילני סרק", במעמד ומצב עצוב וקודר ("פאַרכמאַרעט") – הנה "אז ירננו", שגם הם ינגנו וישמחו, אלא מאי? השאלה היא לשמחה זו מה עושה? – יהי' זה על חשבונו של ר' שמעון!...

[וצוה שינגנו ניגון שמחה].

***

כב. בא' מהתוועדויות חג השבועות103 אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שחג השבועות הוא יום טוב של ראשי הישיבות והרבנים (עכ"ל).

וכן מובן בפשטות, שהרי ענינם של ראשי הישיבות והרבנים הוא תורה. ובפרט בנוגע לרבנים שיש להם "סמיכה", שאע"פ שה"סמיכה" עתה אינה הענין ד"סמוכים", הרי זה קשור עכ"פ עם הענין דסמוכים איש מפי איש עד משה רבינו104.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אַ רבני'שן ניגון" או "אַ ישיבה'שן ניגון"].

***

כג. דובר אודות טענת המלאכים שהתורה תינתן להם, "תנה הודך על השמים"105, שזהו מצד "דינא דבר מצרא", להיותם "בשמים", בסמיכות מקום למקומה של התורה; ותוכן תשובתו של משה רבינו "למצרים ירדתם כו'"106, שנתינת התורה למטה היא כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים, וכאשר הלוקח חפץ בקרקע לבנין בית קיי"ל ד"ישוב עדיף ולית בה משום דינא דבר מצרא"107 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 28 ואילך (להלן באים כמה ענינים שלא נכללו בשיחה המוגהת).

בסעיף ד, בענין ג' הלשונות שמצינו בתורה – ירושה, מכירה ומתנה:

51

וביאור ג' ענינים אלו:

ענין הירושה שבתורה הוא – שלכאו"א מישראל יש אות בתורה מצד עצם נשמתם, כמרומז בר"ת ד"ישראל": "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"108, שענין זה אינו תלוי בעבודה ויגיעה כלל, אלא בא בירושה מצד עצם הנשמה.

ענין המכירה שבתורה – השגת התורה הבאה ע"י יגיעה דוקא, בדוגמת דבר הנמכר, שאינו בא בחנם אלא ע"י נתינת מעות דוקא, וברוחניות הו"ע היגיעה.

וענין המתנה שבתורה – שע"י עבודתו ויגיעתו נותנים לו מלמעלה הרבה יותר מכפי ערך יגיעתו.

כלומר: גם במתנה יש צורך בעבודה – שהרי "אי109 לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא"110, אלא שהנתינה אינה בגדר תשלומין על עבודתו, כמו במכירה, שקונה החפץ תמורת המעות ולפי ערך המעות, אלא שנותנים לו בדרך מתנה הרבה יותר מכפי יגיעתו; משא"כ בירושה, שאין צורך בעבודה מצד היורש כלל.

[קודם סעיף ו:]

לכאורה הי' מקום לומר עוד טעם לדחיית טענת המלאכים:

דינא דבר מצרא הוא דוקא כשנכסי המצרן סמוכים לשדה הנמכרת בלי שום הפסק, או גם כשיש הפסק שעשוי להתבטל; אבל כשיש ביניהם הפסק שאינו עשוי להתבטל – "אפסיק משוניתא (שן סלע מפסיק בין שדה זו לשדה של מצרן) או ריכבא דדיקלא" – אזי "לית בה משום דינא דבר מצרא"111. וטעם הדבר – לפי שכל הטענה דבר מצרא הוא ששדה זו סמוכה לשדותיו ולכן נוחה לו יותר, אבל כשיש הפסק – בטלה טענתו.

ועד"ז בעניננו: כיון שמקומם של המלאכים הוא ברקיע החמישי, הנקרא מעון112, ואילו הקב"ה ותורתו נמצאים למעלה מרקיע השביעי (כמ"ש113 "לרוכב בערבות", דהיינו שהוא למעלה מרקיע השביעי

52

הנקרא ערבות114), נמצא שיש הפסק גדול ביניהם, ולכן בטל דינא דבר מצרא.

אמנם, נוסף על כך שגם טענה זו אינה מבוארת בתשובת משה רבינו הנזכרת בגמרא, יש לדחות גם את הטענה עצמה:

אילו היתה התורה ניתנת למלאכים – אזי הי' מתבטל בדרך ממילא ההפסק שבינם לבין הקב"ה, כפי שמצינו בנתינת התורה לישראל למטה, שנאמר במתן-תורה "אנכי", ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית"115, דהיינו שעצמותו ומהותו ית' נתן את עצמו בתורה, וכמאמר<20> "אותי אתם לוקחים". ובהפסק העשוי להתבטל – אמרינן דינא דבר מצרא.

[בסיום הענין אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

כיון שמחר עומד להתקיים אי"ה כינוס שבו יתאספו כדי לדבר בדברי-תורה – הנה ענין הנ"ל יהי' בתור השתתפות שלי בהכינוס.

אפשר לקבל ענין זה בתור נגלה, ואפשר לקבלו בתור חסידות; ופשיטא – שבהכינוס יורגש הענין ד"תורה תמימה"116, דהיינו שאף שידובר בו אודות ענינים שבגליא דתורה, יהיו ענינים אלו חדורים בחיות פנימי של פנימיות התורה. והיינו שלימוד התורה יהי' בביטול, כמ"ש<34> "ונפשי כעפר לכל תהי'", ודוקא ע"י הקדמה זו – "פתח לבי בתורתך".

וכיון שהתורה ניתנה במדבר, מקום הפקר, להורות שכולם שייכים לתורה117 – בוודאי ישתתפו בזה כולם, הן אלו שהזמינום והן אלו שלא הזמינום, ויקויים "יגדיל תורה ויאדיר"<97>.

*

כד. הענין118 ד"יגדיל תורה ויאדיר" מצינו בשני קצוות הפכיים119:

במקום אחד120 נאמר לשון זה לגבי מלמדי תינוקות – שאין בזה השגת גבול, כיון ש"יגדיל תורה ויאדיר". והרי זהו אופן של ראשית תחלת הלימוד, עומק תחת.

53

במקום אחר121 מדובר לגבי סימני דג טהור. איתא בגמרא: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", ולמה נאמר גם סנפיר – משום "יגדיל תורה ויאדיר". כאן המדובר הוא כבר בענין של תורה מצד עצמה, למעלה מ"לידע את המעשה".

ובכל האופנים בלימוד התורה – מהעליון ביותר ועד התחתון ביותר – אומרים "יגדיל תורה ויאדיר" ו"אותי אתם לוקחים".

וזהו ג"כ מ"ש122 "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ו"אין<60> אמת אלא תורה"123, שבכל מיני האופנים – "לכל אשר יקראוהו" – ב"אמת", שהיא תורה, אזי "קרוב ה'", דהיינו שלוקחים בזה העצמות, כי העצם – כשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו<22>, העצם הוא בכל מקום בהשוואה.

כה. יתן השי"ת שיעסקו בלימוד התורה בכל האופנים, ובכולם באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר", שעי"ז תהי' ההולדה שבאה מ"יום חתונתו זה מתן-תורה"124 – בדומה לעצמותו יתברך, ויפעלו בנין העולם125, שיעשו מה"מטה" – וע"י המטה גם מה"מעלה" – דירה לו יתברך.

***

כו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר126, שאדמו"ר הזקן הי' נוהג לעבור לפני התיבה בחג השבועות, וכן הי' נוהג בשאר מנהגי יאָרצייט, מצד היאָרצייט של הבעש"ט. והיינו, שכיון שאדמו"ר הזקן הי' תלמידו של המגיד, ממלא-מקומו של הבעש"ט – הנה ע"י המגיד היתה לו שייכות גם עם הבעש"ט, ולכן נהג יאָרצייט ביום הסתלקותו.

ואף שהשייכות של אדמו"ר הזקן עם הבעש"ט לא היתה127 אלא ע"י המגיד, וכידוע128 שאדמו"ר הזקן הי' קורא את הבעש"ט בשם "זיידע" (ולא "טאַטע", כפי שהי' קורא את המגיד), אעפ"כ הי' נוהג יאָרצייט ביום הסתלקותו כמו ביום יאָרצייט של אב.

54

והביאור בזה – ע"פ המדובר פעם129 שב"מאור" לא שייך ענין ההשתלשלות: ענין ההשתלשלות שייך רק באור, אבל לא במאור, כי במאור – "כולא חד", ולכן כל רבותינו נשיאינו, מהבעש"ט עד כ"ק מו"ח אדמו"ר, הם "כולא חד".

ויובן בתוספת ביאור, ע"פ משנת"ל (ס"ה) בענין "העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו", שמטעם זה ע"י לימוד התורה לוקחים את העצמות ("אותי אתם לוקחים"). וכיון ש"צדיקים דומים לבוראם"130, הרי כשם שהקב"ה הכניס את עצמו בתורתו, כך צדיקים הכניסו את עצמם בתורתם. ולכן, כל אלו שלמדו תורתם של הנשיאים בביטול והנחת עצמותו – לקחו בזה את העצם של הנשיאים, עד שהעצם של הנשיאים נתאחד עמהם, ונעשו "כולא חד".

כז. והנה, לכאורה, ע"פ ביאור זה הי' צ"ל כן גם בגליא דתורה, דהיינו שגם תלמידיו של גדול בנגלה דתורה היו צריכים להיות דבר אחד עם בעל התורה. אבל, לאמיתו של דבר יש חילוק בזה בין גליא דתורה לפנימיות התורה.

ובהקדמה:

בענין "העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו", דובר לעיל שלכאורה אינו מובן הפירוש ד"בחלקו", שהרי כל עצם בלתי מתחלק. ונתבאר, שהכוונה בזה היא להעצם כפי שהעמיד עצמו בציור מסויים, שבציור זה נמצא העצם בהעלם, שזהו "בחלקו". ואעפ"כ, כיון שבעצם אין חילוק בין העלם וגילוי, אלא הוא אותו העצם, לכן, הנה ע"י התפיסא "בחלקו" תופסים "בכולו".

ונמצא, שיש בזה ב' ענינים: (א) ענינו של החלק כפי שהוא בציורו, דהיינו הענין שבו נצטייר; (ב) העצם שהעמיד עצמו בציור זה. ושני ענינים אלו קשורים זה בזה, שהרי העצם הכניס עצמו בהחלק כפי שהוא בציורו דוקא. ולכן, לקיחת העצם היא ע"י הגישה והשימת-לב ("צוטראָגן זיך") אל הציור דוקא, שעי"ז לוקחים בהעלם את העצם.

ועפ"ז מובן בנוגע ללימוד התורה – שאף שהעצם שבתורה הוא אצל הרב ואצל התלמיד בהשוואה, הרי ציור התורה אצל התלמיד הוא באופן אחר מציורה אצל הרב. וכיון שענין הלימוד הוא מתוך גישה

55

ושימת-לב ("צוגעטראָגנקייט") אל הציור, נמצא, שענין התלמיד הוא ענין נבדל מענין הרב, ורק בהעלם יש בזה העצם דהרב.

אמנם, כל זה הוא בגליא דתורה, שעיקר לימודה הו"ע ההבנה והשגה, כפי שמשיג בשכלו (שכל הלומד) דוקא, שזהו היפך ענין הביטול וההתקשרות, אלא שבהעלם נעשה עי"ז ענין ההתקשרות.

משא"כ בפנימיות התורה – הרי עיקר הלימוד אינו ענין ההשגה, אלא ביטול והתקשרות להרב. והיינו, שאף שיש בזה ריבוי השגה, מ"מ, בההשגה גופא נרגש בגילוי שהמטרה אינה ההשגה, אלא הביטול וההתקשרות, וההשגה אינה העיקר, אלא אמצעי לענין ההתקשרות.

ונמצא, שבגליא דתורה ישנו העצם כפי שבא בדבר נבדל (שזהו ענין ה"חלק", כנ"ל), משא"כ בפנימיות התורה ישנו העצם בגילוי, שהרי לא העמיד עצמו בדבר נבדל, אלא בענין שכל מהותו – גם בגילוי – הוא שעל ידו לוקחים את העצם.

ולכן תלמידיו של הנשיא, שלמדו את פנימיות התורה שגילה, ואופן לימודם לא הי' בשביל ההשגה שבזה, אלא כל ענין הלימוד הי' כדי לקחת את עצם הרב – הרי השגה זו אינה מעלימה על העצם, ואדרבה כו'131. ולכן נעשה תלמיד זה ממלא מקומו של הרב, שהפירוש ד"ממלא-מקום" הוא – שיש בו בגילוי כל עניניו של הרב132.

כח. וזהו הטעם שרבינו הזקן נהג יאָרצייט ביום הסתלקותו של הבעש"ט – כי, עי"ז שהי' תלמידו של המגיד, שהי' תלמידו וממלא-מקומו של הבעש"ט, נעשה גם רבינו הזקן תלמידו של הבעש"ט בגלוי, אף שקבלתו היתה ע"י המגיד.

וע"ד המבואר133 בנוגע למשה רבינו, ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון"134 – דלכאורה: הרי משה הוא משבט לוי, ואילו משיח הוא מבני דוד שמשבט יהודה – שהפנימיות דמשה היא הפנימיות דמשיח (היינו שגם בגלוי הרי זו אותה פנימיות), אלא שזהו בגוף וציור אחר.

56

וכן הוא בנוגע לכל הנשיאים, מהבעש"ט עד כ"ק מו"ח אדמו"ר ועד בכלל – שהם "כולא חד" גם בגילוי.

כט. עפ"ז יש לבאר הנהגת רבותינו נשיאינו, שלמרות החיוב לומר דבר בשם אומרו135, ו"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"136, ובפרט ע"פ מ"ש המג"א בסימן קנו137 "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו"138, מ"מ, לא הקפידו רבותינו נשיאינו על כך139:

רבינו הזקן בספר התניא – אף שכתב כמה ענינים ששמע מרבותיו, כמ"ש ב"דף השער": "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים", אעפ"כ, רק ב' פעמים מזכיר את הבעש"ט (בשער היחוד והאמונה140 ובאגרת הקודש141), וב' פעמים את הרב המגיד (בח"א142 ובאגרת הקודש143).

וכן אדמו"ר האמצעי – אף שכתב בהקדמתו לספריו שהם ענינים מרבינו הזקן עם ביאורים, אעפ"כ אינו מציין בכל ענין מה אמר רבינו הזקן ומה הביאור שלו.

וכן הצמח צדק – אף שמעתיק כמ"פ מדברי אדמו"ר הזקן ומסיים "עד כאן לשונו", מ"מ, משמע שלא ציין זאת אלא בכתיבת המאמר, ולא באמירת המאמר, שהי' אומר כל הענינים יחד, מבלי לציין איזה ענינים הם מרבינו הזקן, איזה ענינים מאדמו"ר האמצעי, ואיזה ענינים הם משלו.

וגם מה שציין בכתיבת המאמר "עכ"ל" – לא הי' זה אלא בהדרושים שכתב לעצמו, ולא בהדרושים שכתב על מנת לפרסם. וגם מה שציין זאת בהדרושים שכתב לעצמו, משמע, שאין זה מצד הענין ד"האומר דבר בשם אומרו", אלא מטעם אחר – כיון שהקטעים

57

שמרבינו הזקן אינם מבוארים, ולכן ציין לעצמו "עכ"ל", כדי לחזור ולעיין בקטע זה, ולבאר גם הענינים שעדיין לא ביאר במאמר זה.

וכן בנוגע לאדמו"ר מהר"ש ולרבותינו נשיאינו שלאחריו – אף שיש במאמריהם כמה וכמה ענינים מרבותינו נשיאינו שלפניהם, לא מצינו שיקפידו לציין המקור על כל ענין.

ל. ע"פ נגלה יש לבאר ענין זה בשני אופנים144:

א) החיוב על אדם לומר דבר בשם אומרו אינו חל על תלמיד שחוזר דבר הלכה שקיבל מרבו, כיון שהכל יודעים שעיקר תורתו היא ממה שקיבל מרבו145. ואפילו מי שקיבל משני רביים, הנה אם אחד מהם הוא רבו מובהק, הרי אותו דבר הלכה שקיבל מרבו המובהק אינו צריך לומר בשמו.

ב) ישנו עוד אופן שאין אדם חייב לומר דבר בשם אומרו – באם146 אחרי ששמע ההלכה משיגה בשכלו הוא ונתעצמה עמו. כלומר: אף שאין זו המצאה שלו, אלא שמע זאת ממישהו אחר, מ"מ, לאחר ששמע הדבר, התייגע בזה עד שנתעצם בשכלו. וכיון שעכשיו אומר זאת (לא מצד שמיעתו, אלא) מפני שכך מתקבל בשכלו – אינו צריך לאומרו בשם אומרו.

ועפ"ז מתורץ מה שמצינו בגמרא מאמרי ר' אליעזר הגדול ("רבי אליעזר אומר") בלי הזכרת שמו של רבו, אף ש"לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם"147. ואין לומר שהוא מפני שלא הי' לו אלא רב אחד, שהרי אמר "מרבותי"148. ובהכרח לומר שהטעם שלא אמר דבריו בשם אומרם הוא כיון שנתעצם עם ההלכה, כנ"ל.

לא. ע"פ האמור יש לבאר כמה ענינים נוספים:

א) מצינו149 כמה ענינים שנשמעו מן השמים, ע"י בת-קול וכדומה, ועל סמך זה נפסקה ההלכה. ולכאורה, הרי "אין משגיחין בבת-קול"150, והתורה "לא151 בשמים היא"?

58

והתירוץ לזה – שהכלל שאין לפסוק על-פי בת-קול הוא דוקא כאשר גם לאחר שמיעת הבת-קול לא נתקבל הדבר בשכלו, ופוסק רק ע"פ הבת-קול; אבל אם לאחר ששמע את הבת-קול נתעצם הדבר בשכלו – אזי לא שייך הכלל "לא בשמים היא", כיון שאינו פוסק מצד "שמים", אלא מצד שכלו שלו.

ב) איתא בגמרא152: "הני שב שמעתא דאיתאמרן בצפרא בשבתא קמי' דרב חסדא בסורא, בהדי פניא בשבתא קמי' דרבא בפומבדיתא (אף שהמרחק בין סורא לפומבדיתא הוא יותר ממהלך יום אחד), מאן אמרינהו . . דלמא יוסף שידא (דלא מינטר שבתא) אמרינהו".

ולכאורה אינו מובן: אם הלכות אלו נמסרו מסורא לפומבדיתא – היו צריכים להזכירם בפומבדיתא בשם אומרם (שבסורא), וכיון שלא נזכרו בשם אומרם, יש להוכיח, שהלכות אלו נתחדשו בכל ישיבה בפ"ע? ועוד: אם "יוסף שידא אמרינהו" – כיצד אפשר לסמוך על זה בפסק הלכה?

והתירוץ לזה – שלאחר ששמעו את ההלכה מ"יוסף שידא" נתעצמה ההלכה בשכלם, ובזה אתי שפיר גם שלא הוצרכו לומר את ההלכה בשם אומרה.

לב. עפ"ז יש לבאר גם ע"פ נגלה טעם הנהגת רבותינו נשיאינו, שמביאים בהמאמרים כו"כ ענינים מרבותינו נשיאינו שלפניהם, ואינם מזכירים אותם בשם אומרם – שזהו כיון שנתעצמו עם הענין.

וכידוע הסיפור153, שפעם הוצרך כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע לומר מאמר ממאמרי אביו, כ"ק אדמו"ר מהר"ש, והמאמר עדיין לא נתעצם עמו, ונסע על ה"אוהל" של בעל המאמר, כדי להתעצם עם המאמר, ולאחרי כן אמר את המאמר.

ומזה מוכח שאמירת המאמרים אצל רבותינו נשיאינו היא באופן שתחילה מתעצמים עם המאמרים.

ובמכ"ש מזה שגם בגליא דתורה ישנו ענין זה, כנ"ל, ועאכו"כ שכן הוא בפנימיות התורה, שענינה (גם בגילוי) הוא ההתקשרות עם בעל המאמר (כנ"ל סכ"ז), דהיינו שהלימוד הוא באופן שמניח עצמו הצדה ומתעצם עם הענין ד"אנכי" (ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית"<115>) של בעל

59

המאמר, ו"בעל השמועה עומד כנגדו"154, ולימודו הוא בבחינת "תען לשוני אמרתך"<66>, "כעונה אחר הקורא"<67>.

וכאמור לעיל, מטעם זה נהג רבינו הזקן יאָרצייט ביום הסתלקותו של הבעש"ט, כיון שהי' תלמידו של ממלא-מקומו, ו"כולא חד".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע].

***

לג. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שכל המשתתפים בה"תהלוכה" לבתי-כנסיות יאמרו "לחיים", ואח"כ אמר:]

אמרו155 חז"ל156: "אם פזרת רגלך על העני ועל המצוה, נתקיים עליך ברוך157 אתה בבואך וברוך אתה בצאתך".

דיוק הלשון בדברי רז"ל צריך ביאור:

א) "על העני" – קאי על צדקה. וא"כ, מהו הפירוש "על העני ועל המצוה", וכי אין מצות צדקה בכלל המצוה? אדרבה, צדקה נקראת בכל תלמוד ירושלמי סתם "מצוה"158.

לכאורה מרומז כאן שצדקה היא כמו כללות כל המצוות, "שקולה כנגד כל המצוות". אבל, דבר זה נתפרש בש"ס159, ולמה צריך לומר זאת כאן ברמז?

ב) בנוגע לרגלים מתאים לשון הליכה או ריצה. ומהו פירוש הלשון "פזרת"?

לד. גוף האדם נחלק בכלל לשלשה חלקים: ראש, גוף ורגל. ובפרטיות, נחלק לרמ"ח אברים.

וכן הוא במצוות, שבפרטיות נחלקים לרמ"ח מצוות עשה,

– בספר חרדים מחלק את המצוות לפי האברים, כל מצוה לאבר ששייכת אליו –

60

ובפרטיות נחלקים לשלשה160: מצוות הקשורות עם הבנה, כמו ידיעת גדולת הבורא, תלמוד תורה וכו' – ראש. מצוות הקשורות עם הרגש הלב, כמו אהבת ה', יראת ה' ואהבת ישראל – גוף. ומצוות מעשיות הקשורות, בעיקר, עם קבלת-עול – רגל.

הבנה והרגש הם מוגבלים. גם קבלת-עול הבאה ע"י השגה והרגש, דהיינו שמבין ומרגיש שצריך לקבל עול מלכות שמים, היא מוגבלת. אבל קבלת-עול כפי שהיא בעצם – היא בלי-גבול.

וזהו פירוש "פזרת רגלך": "פזרת" פירושו התפשטות, בלי-גבול. מתי והיכן יכול להיות "פזרת", בלי-גבול – ב"רגלך", קבלת-עול, רגל בטהרתה (רגל שברגל161), כפי שאינה קשורה עם מוח ולב. כאשר הרגל קשורה עם מוח ולב – שייך בזה הילוך, ולכל היותר – ריצה; אבל במצב של "רגלך" בעצם – אזי "פזרת", בלי-גבול162.

לה. אמנם, כיצד יכול אדם, בר-דעת, לפעול בעצמו להניח את שכלו וההרגש שלו, ולעמוד בתנועה של "פזרת רגלך"?

הנה על זה נאמר ההמשך – "על העני": עליו להתבונן במעמדו ומצבו, ואז יראה שהוא "עני", עני בדעת, ובמילא אין לו להתחשב בשכלו, ועד"ז בהרגש הלב, ויפעל בעצמו הענין ד"פזרת רגלך" על המצוה בכלל, ועל מצוה סתם – מצות הצדקה – בפרט. הוא ירוץ ברגליו, ללא חשבונות כלל, כדי ליתן לאדם מישראל צדקה בגשמיות וצדקה ברוחניות.

לו. השכר על זה הוא – "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך":

"בבואך" פירושו – אתערותא דלעילא הבאה קודם העבודה והיא נתינת כח לה; "בצאתך" פירושו – אתערותא דלעילא הבאה לאחר האתערותא דלתתא163.

ובזה ישנו הענין ד"ברוך" – שהאתערותא דלעילא תהי' נעלית הרבה יותר מכפי ערך עבודתו. כלומר: לאחרי עבודתו ובאופן ד"פזרת",

61

בלי-גבול, נותנים לו הרבה יותר מכפי יגיעתו, כי "באתר שלים"164 (שלימות העבודה) – "קודשא בריך הוא שריא"165.

לז. אין דרשת רז"ל הנ"ל יוצאת מידי פשוטה:

כל אלו שקיימו בפועל "פזרת רגלך", שהלכו ל"תהלוכה" מרחק כמה שעות, שבזמן זה הי' ביכלתם לשבת במנוחה ולעסוק בעניניהם, ואעפ"כ הלכו באופן ד"פזרת" כדי להשפיע "לעני" ברוחניות – יקויים בהם "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך": "בבואך" ו"בצאתך" שבכל יום, שבכל שבוע, שבכל חודש ושבכל שנה, וגם "בבואך" ו"בצאתך" שבעבודתם – ברכה "בבואך", בנתינת הכח מלמעלה להצליח בעבודתם במילוי השליחות בכל מקום שהולכים, וברכה "בצאתך", שלאחרי העבודה בשליחותם יראו פרי טוב בעמלם, "עולמך תראה בחייך"166,

ויצליחו בעניניהם הפרטיים – בלימוד התורה, בקיום המצוות בהידור ובעבודת התפלה, שעבודת התפלה היא חוט השדרה של כל הענינים167, וגם ברכה בכל המצטרך להם בכל עניניהם הגשמיים.

*

לח. כ"ק168 מו"ח אדמו"ר סיפר169 אודות שלש תורות ששמע הרה"צ מבארדיטשוב מהבעל שם טוב. אחת התורות היא:

"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה"170. "מלאכה" פירושה התעסקות באהבת ישראל. כדי שיהי' לתורה קיום, בהכרח שיהי' עמה התעסקות באהבת ישראל171.

ותורה זו פעלה על הרה"צ מבארדיטשוב, שהנהגתו כל ימיו תהי' התעסקות באהבת ישראל.

לט. כיון שסיפור זה הגיע אלינו, הרי זה ראי' שהוא נוגע לנו, שהרי הכל הוא בהשגחה פרטית, בשביל הוראה בעבודה.

62

כשם שבנוגע לכללות ענין החסידות אמר רבינו הזקן172 שאינה בשביל כתה או מפלגה אלא עבור כל ישראל,

– שהרי חסידות היא הכנה לגאולה העתידה173, שתהי' בשביל כל ישראל174; במילא גם ההכנה להגאולה העתידה, חסידות, היא בשביל כל ישראל –

כך גם אהבת ישראל, כללות כל התורה175 – והבעש"ט קבעה בתור יסוד בחסידות – נוגעת לכל ישראל.

מ. כל יהודי צריך לפעול באהבת ישראל, להשפיע על יהודי אחר. וזוהי תועלת גם עבור עצמו, כמאמר רז"ל176 על פסוק177 "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' כו' עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'", וכמו ברש ועשיר בגשמיות, כך ברש ועשיר ברוחניות, שע"י השפעת העשיר לרש נותן הקב"ה גם להעשיר.

איתא במשנה178: "איזהו חכם הלומד מכל אדם", כלומר שכל אדם יש לו ענין שאפשר ללמוד ממנו, וממילא הרי כל אדם הוא עשיר בהענין שלו. ולכן תובעים ממנו שיתן ענין זה לזולתו, שאצלו חסר ענין זה, ועי"ז יקבל גם הוא מלמעלה את החסר לו.

מא. ענין זה – נאמר בפירוש בגמרא, שכאשר חסרה ההשפעה על הזולת, אזי חסר הענין ד"מאיר עיני שניהם הוי'", העזר שמלמעלה179, ויתירה מזו – כפי שמסיים שם – שמהעשיר נעשה עני. וא"כ מובן, שתורה ללא אהבת ישראל "סופה בטילה".

והבעל שם טוב הוסיף וביאר, שבכדי שיהי' לתורה קיום – לא די באהבת ישראל סתם, אלא צריכה להיות בזה מלאכה, וכלשון הבעש"ט: התעסקות באהבת ישראל.

63

הפירוש ד"התעסקות" – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר180 שהוא בדוגמת עסק: בעל עסק אינו מי שיושב בביתו עם הסחורה, וממתין עד שייוודע למישהו שיש אצלו סחורה, יידע את מעלתה, ויבוא אליו לקנות181 – לא זהו הסדר של סוחר. סוחר פותח חנות במקום שעוברים אנשים רבים, ותולה שלט, כדי שכל העוברים יידעו שיש אצלו סחורה. ועדיין אינו מסתפק בכך: הוא מתהלך ומפרסם ומספר מעלת סחורתו, ומשכנע בני-אדם לקנות אצלו; הוא עושה כל מיני השתדלות כדי שיקנו את סחורתו.

הרבי דיבר אז בענין עסק התורה והמצוות. וכן הוא בהנוגע להתעסקות באהבת ישראל: יש להשתדל בכל מיני השתדלות לעשות ליהודי טובה, להשפיע לו מה שיש בידו, להסביר לו את יוקר התורה והמצוות – כמובן, כולל תורת החסידות – ולעשות כל מיני השתדלות שיהודי ישמע דבר חסידות. ולא להסתפק בכך, אלא צריך גם לעשות את הזולת ל"טופח על מנת להטפיח"182, כי רק אז, כאשר המקבלים שלו יהיו גם הם משפיעים, ייוודע שהשפעתו נקלטה בהם.

וכדיוק הלשון183 "יפוצו מעינותיך חוצה": מעין נמשך גם מחוץ למקומו. וכמ"ש הרמב"ם184 שבריכה אין לה דין מעין, אם היא נעצרת ואינה נמשכת הלאה.

מב. אחד מעניני ההשתדלות לקרב יהודי הוא – לעשות לו טובה גם בגשמיות.

נוסף על כך שענין זה גופא נכלל באהבת ישראל, הרי זה מועיל גם לקרב את הזולת לרוחניות.

אין להמתין ולתלות גשמיות ברוחניות דוקא, בתנאי כו', אלא יש לפעול גם בגשמיות, ללא תנאים כלל.

והרי זה הי' החידוש שנתחדש ע"י הבעל שם טוב בדרך העבודה של הצדיקים הנסתרים בשנת תבוא עליו ברכה185.

מג. אם מכולם תובעים התעסקות באהבת ישראל – הרי

64

מכל-שכן באלו שההשגחה העליונה הביאה אותם למקום שהתורה ומצוות הם במיעוט. "במקום שאין אנשים" – מוטל עליהם החוב (והזכות) להשתדל להיות איש186.

ומה שטוען שידאג לעצמו, הוא ימלט משם, "ואני את נפשי הצלתי" – עליו לדעת שזהו ענין של פיקוח נפשות, וכשמדובר אודות פיקוח נפשות, אסור לעשות חשבונות כאלו. כיון שההשגחה העליונה הביאה אותו לשם – הרי היא הטילה עליו שליחות, ונתנה לו כוחות, לעשות מקום זה למקום תורה ומצוות.

מסופר בגמרא187 שרב ורב כהנא וכו' באו לבבל, היינו, שהקב"ה הזמין סיבות שיוכרחו לבוא לשם. בבבל היו אז כמה מקומות שהיתה חסרה בהם זהירות בענינים שונים – שבת, בשר בחלב וכו', וכפי שמקום שכזה מכונה בלשון רז"ל187 בשם "בקעה", מקום פרוץ188, מקום שהוא למטה משטח המישור. ובבואו לשם – "גדר שם גדר"189.

כמו כל סיפורי רז"ל, גם סיפור זה אינו ענין של דברי הימים ("היסטורי'") והדומה190, אלא הוראה בחיים: יהודי צריך לדעת, שכאשר הוא בא למקום מסויים – הרי זה בהשגחה פרטית, כדי שיעשה מקום זה למקום תורה ומצוה, ועליו לדעת שזוהי כוונת שליחותו191.

וע"י מעשה הצדקה בגשמיות או ברוחניות – הנה "צדקה תרומם גוי"192, שנעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה193, כמאמר רז"ל194: "נפשו של עני כו' והחיית אותו כו' למחר בנך או בתך כו' ומציל אני אותם".

זוהי טובה ותועלת פרטית שתהי' לו מכך. ונוסף לזה, יסייע הדבר להביא את הגאולה הכללית, וכההבטחה195 שע"י הפצת המעינות חוצה – "קא אתי מר", בעגלא דידן בקרוב ממש. אמן.

65

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר מהר"ש ומכ"ק אדמו"ר הצ"צ].

***

מד. יש נוהגין לקרות מגילת רות בחג השבועות196 (ביום א' או ביום ב'197). וטעם הדבר – בפשטות – "לפי שדוד המלך ע"ה מת בעצרת<36> והקב"ה ממלא שנותיהם כו'<43>, ובודאי בעצרת נולד198, ומגילת רות נכתב לייחס דוד"199.

ואף שאין מנהגנו כן200 – הרי זה רק בנוגע לקריאת מגילת רות בגשמיות, אבל בודאי שישנו הענין עצמו כו'.

וראי' לדבר – מה"תיקון" שאומרים בליל שבועות

– [כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:] ישנם המקילים ואינם אומרים "תיקון", ובמקום זאת – עוסקים בלימוד. אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר כמ"פ201 שצריך לומר "תיקון ליל שבועות", מצד מעלת אותיות התורה –

שמכל ספר נכללו בו רק כמה פסוקים, ואילו ענינים השייכים לשבועות – כמו מעשה מרכבה וכו' – אומרים בשלימותם, וכן מגילת רות אומרים בשלימותה, מצד שייכותה לחג השבועות.

מה. איתא במדרש רות202: "ומה ענין רות אצל עצרת . . ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני".

וכן מובן מלשון המשנה203 "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני". ולכאורה, למה לא נאמר מה סופו של "המקיים את התורה מעושר"? ומזה משמע, שברובא דרובא אין מציאות כזו, וכלשון המדרש: "לא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני".

וביאור הענין:

66

הגישה ללימוד התורה צריכה להיות מתוך ביטול. צריך לידע שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, ואילו הוא בשכלו – מצד עצמו אין לו שום שייכות לזה. ועד שמצינו אפילו בנוגע למשה רבינו, ש"בתחילה הי' למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה"204.

כאשר לומד תורה ואינו מבין – אין לו להתפלא על כך, שכן, למה יוכל להבין את התורה? איזו שייכות יש לשכל אנושי להשיג חכמתו של הקב"ה?! אדרבה: החידוש הוא בכך שלמרות זאת נתן הקב"ה את התורה במתנה למטה. ולכן, כדי שיוכל לקבל ולהשיג את התורה – צריך להתפלל להקב"ה.

וע"ד שמצינו בזהר205, שרב המנונא סבא "אף על גב דהוה לי' מיכלא דההוא יומא למיכל, לא הוה מתקין לי' עד דשאיל מזוני' קמי מלכא קדישא". ולכאורה, בשעה שהאוכל ערוך ומוכן לפניו על השולחן – מה שייך לבקש שהקב"ה יתן לו, הרי כבר יש לו? והביאור בזה – שקודם שמתפלל להקב"ה אין האוכל שייך אליו, כך, שאין לו אוכל, וכדי שהאוכל יהי' שייך אליו – הרי זה רק ע"י התפלה.

ואם במזון גשמי כך – עאכו"כ שכן הוא בתורה, שמצד עצמו אין לו שייכות לתורה.

וזהו "שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני":

הכוונה ב"עוני" – אינה לעוני בגשמיות, שהרי ר"א בן חרסום זכה לתורה אף שהי' עשיר גדול (כנ"ל סי"ח), אלא הכוונה היא לענין העוני ברוחניות, דהיינו, שמצד עצמו אין לו שייכות לתורה, ואין זה אלא שנותנים לו מלמעלה, וע"י ידיעה והכרה זו – התורה מתקיימת אצלו.

וכמו"כ בענין ה"יסורין" – שהכוונה היא ברוחניות – יסורין מצד העדר ההשגה: עליו לדעת שהתורה היא בלי-גבול, וכל מה שיודע – אינו משיג אלא את חיצוניות הענין, ואילו בפנימיות הענין לא נגע כלל, כיון שהתורה היא בלי גבול. ולכן גם משה רבינו לומד תורה תמיד, אף שקיבל הכל מפי הקב"ה – כיון שבתורה יש עומק ועומק לפנים מעומק עד אין-סוף. ובידעו זאת, אינו מתנשא בעצמו מצד ידיעת התורה, ואדרבה – הוא שפל בעיני עצמו, ויש לו יסורים מהעדר השגתו, ו"לבו דואג בקרבו"206, ואז – התורה מתקיימת.

67

מו. מגילה זו – שממנה לומדים "שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני", וסיומה בענין לידת דוד מלכא משיחא – נקראת על שמה של רות, "מגילת רות".

כלומר: אע"פ שבמגילה זו נזכרים כו"כ אנשים, ובפרט בועז, מבני בניו של פרץ, שהי' שופט וכו' – אעפ"כ אין המגילה נקראת על שמו, אלא על שם רות דוקא, שם של אשה.

והענין בזה:

חג השבועות בכל שנה הוא "זמן מתן תורתנו". וכשם שבמ"ת שלאחר יצי"מ הכללית נאמר207 "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים"208, ורק לאח"ז "ותגד לבני ישראל"207, "אלו האנשים"208 – כן הוא בכל זמן וזמן, שהיסוד הם נשי ישראל. וכמדובר כמ"פ209, שענין החינוך נמצא בידן.

ולכן, לימוד זה ש"לא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני", כיון שהתורה אינה סתם חכמה ושכל, אלא חכמתו של הקב"ה – למדים מרות, אשה יהודי' דוקא, להורות, שחובת נשי ישראל היא לחנך את בניהן ולהכניס בהם הרגש קדושת התורה, וגם כפשוטו – להחדיר בהם את התוקף בלימוד התורה מבלי להתחשב ב"יסורין ועוני", וע"י התוקף שלא להתפעל מנסיונות כו', ניתוסף תוקף בלימוד התורה, והתורה מתקיימת.

וע"י החינוך הראוי – זוכים סוכ"ס ללידת דוד מלכא משיחא:

כשם שמצינו ביצי"מ ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"210 – כן יהי' עתה211,

שכאשר נשי ישראל יתנהגו באופן הנהגתה של רות, שלא להתחשב במניעות ועיכובים, ולהכריז בתוקף "עמך עמי ואלקיך אלקי"212, ויחדירו תוקף זה גם בילדיהן, שכשמדובר בלימוד התורה אין להתחשב בענינים של "יסורין ועוני" – אזי נעשית לידת דוד מלכא משיחא,

שיוציאנו מן הגלות אל הגאולה האמיתית, במהרה בימינו אמן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר האמצעי, "אבינו מלכנו", וניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדמו"ר הזקן)].

***

68

מז. שבועות213 הוא זמן מסוגל להתחזקות בשמירת תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר בלימודי השיעורים, חומש תהלים ותניא, בכל יום. חומש: בכל יום פרשה חומש עם פירש"י: ביום ראשון – עד שני, ביום שני – עד שלישי וכו'. תהלים: בכל יום, אחרי תפלת שחרית, שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש. – בלבוש214 נזכר אודות אמירת תהלים קודם התפלה, אבל זהו ענין נוסף; תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר היא לומר את שיעור היום בתהלים לאחר התפלה215. – תניא: בכל יום שיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה216.

חומש – ניתן בחג השבועות ע"י משה רבינו217.

תהלים – שייך לדוד המלך, ששבועות הוא יום-הולדתו<198> ויום- ההילולא שלו<36>.

ותניא – שייך להבעל שם טוב (שהרי גילוי תורת הבעש"ט הוא ע"י חסידות חב"ד וע"י תניא בפרט, וכידוע218 הרמז בהסכמת התניא "וכעת ישמח ישראל בהגלות דברי קדשו"), ושבועות הוא יום-ההילולא של הבעל שם טוב.

ולכן עתה הוא זמן מסוגל להתחזקות בשיעורים אלה, שהם שוים לכל נפש, נוסף על ההתחזקות בשיעורים בתורה בכלל, כל חד לפום שיעורא דילי', שגם לזה – כמובן מעצמו – מתאים הזמן דחג השבועות, זמן מתן תורתנו, כל התורה, גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש219.

וע"י שמירת התקנה דשיעורים הנ"ל – יהי' "חתת (ראשי תיבות ח'ומש ת'הלים ת'ניא)220 אלקים על הערים"221, ויקויים "ויסעו", שיסעו מתוך מנוחה לארץ ישראל בגאולה השלימה והאמיתית, כפי שנאמר ליעקב אבינו222 "נסעה ונלכה", ואכן כך יהי' במהרה בימינו – "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"223, שע"י לימוד התורה וקיום

69

המצוות, ושמירת התקנות האמורות, ימשיכו את משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו.

***

מח. בנוגע לחג השבועות כתיב224 "ארץ יראה ושקטה", "בתחלה יראה ולבסוף שקטה, ולמה יראה . . דכתיב225 ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ה' יתירה . . מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו" (היינו, ש"ויהי ערב ויהי בוקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי", "הששי המיוחד במקום אחר", "ו' בסיון שבו נתנה תורה")226.

ולכאורה, מה נוגע כאן קבלת התורה ("אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין") – הרי העיקר הוא קיום התורה בפועל?

והביאור בזה – ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"227.

ואם הדברים אמורים בנוגע לקיום העולם, שכאשר יהודי מקבל את התורה, הנה ע"י קבלתו בלבד פועל הוא קיום בעולם – הרי מכל-שכן בנוגע להאדם עצמו, שבודאי מספיקה הקבלה בלבד, שהרי "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה"228, וכיון שעתה עומד הוא בתנועה של התעוררות וקבלה טובה, מגיעים לו ע"פ דין כל היעודים שהבטיח הקב"ה על הענין ד"שתהיו עמלים בתורה"229 – "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"230.

וכיון שיעודים אלו הם בבחינת טבעת הקידושין231 והכתובה שהקב"ה נותן לישראל, שהרי מתן-תורה הו"ע הנישואין דהקב"ה וישראל – הרי חיובי הבעל להאשה חלים מיד בשעת הנישואין.

זאת ועוד:

השוכר את הפועלים, צריך לפסוק להם דבר קצוב "עד שלא יתחילו במלאכה", דאל"כ, "אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב"232.

70

והלא דברים קל-וחומר:

ומה בעל-הבית, בשר-ודם, שהפועל יודע שאין ביכלתו ליתן לו יותר משיעור מסויים, ומלכתחילה לא חשב שיוכל ליתן לו יותר משיעור זה, ואעפ"כ, כמה שיתן לו, יכול עדיין לטעון "לא יצאת ידי חובתך",

מכ"ש וק"ו כשמדובר אודות מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבידו ליתן וגם הבטיח ליתן "מידו המלאה"233 [שלכן הרי זה ק"ו כפול, שהרי בהשוכר פועלים מיירי ב"פסק להם מזונות" סתם, ולא התנה כמה יתן להם, משא"כ בנדו"ד] – הרי בודאי שע"פ דין צריך ליתן "מידו המלאה", כפי שביכלתו ליתן, הצלחה מרובה לכאו"א מישראל בגשמיות וברוחניות.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן הד' בבות, והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

אחרי תפלת ערבית והבדלה – נתן בידו הק' לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה"].

**********


1) מכאן עד סוס"ד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 303 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) ח"ג צו, א. עיי"ש באריכות. וראה גם הוספות לתו"א ס"פ יתרו (קט, סע"ד ואילך).

3) דהיינו, קו האמצעי, שלמעלה מב'

הקוים (חג הפסח וחג הסוכות), ולכן כולל שניהם (מהנחה בלתי מוגה).

4) שמואל-ב ז, כג. ועוד.

5) שיחת ש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון סי"ב ואילך (תו"מ חכ"ב ע' 312 ואילך). וש"נ.

6) יומא לז, א. וש"נ.

7) ראה תו"ח נח סה, ב. המשך תער"ב ח"א ע' רכ ואילך. סה"מ תש"ז ע' 152. ועוד.

8) שיחה הנ"ל סי"א (תו"מ שם).

9) דהיינו שמעלת התורה על שאר המצוות היא גם מצד ענין המצוה שבתורה (מהנחה בלתי מוגה).

10) פאה פ"א מ"א.

11) בזכרון אחדים: גם מצות תלמוד תורה גופא (מהנחה בלתי מוגה).

12) קידושין מ, ב. וש"נ.

13) ויש להוסיף ולהעיר:

תורה ומצוות הם באופן דכלל ופרט.

בנוגע למצוות – אמרו חז"ל (סוכה כה, סע"א. וש"נ) "העוסק במצוה פטור מן המצוה", ומבואר בחסידות (ראה תו"מ חכ"א ע' 299. וש"נ), שזהו לפי שבכל מצוה כלולים כל שאר המצוות. ונמצא, שישנו ענין המצוות כפי שכל המצוות כלולים במצוה אחת בדרך כלל, וישנו ענין המצוות כפי שכל מצוה באה בפרטיות.

וכמו"כ בתורה – שבכל חלק שבתורה כלולים שאר חלקי התורה כפי שהם בדרך כלל, ולאח"ז בא כל חלק בפני עצמו בדרך פרט. וע"ד מ"ש הרמב"ם (בהקדמתו לפיהמ"ש – ד"ה והחלק הששי (קרוב לסופו)) בנוגע למסכת טהרות שבסדר טהרות גופא, שזהו באופן של כלל ופרט.

וכל זה הוא הענין דכלל ופרט כפי שהוא בתורה גופא ובמצוות גופא. אמנם, עיקר הענין דכלל ופרט בנוגע לתורה ומצוות הוא – שהמצוות הם פרטים, והתורה היא הכלל של כל המצוות, וכאמור, שהתורה היא השורש והמקור של המצוות (מהנחה בלתי מוגה).

14) זח"א קע, ב.

15) תניא פנ"א.

16) וזהו גם שמצינו (ראה לקו"ת במדבר יג, א) שהתורה היא בדוגמת ענין הדם שבו מלובש חיות הנפש, שנמשך בכל אברי הגוף ומחי' את כולם בשוה (מהנחה בלתי מוגה).

17) משלי ח, ל. וראה לקו"ת במדבר יח, א ואילך.

18) וכמובן גם מזה שהמצוות הם בדוגמת אברי הגוף, והתורה היא בדוגמת חיות הנפש – שהרי נוסף על מעלת הנפש שמחי' את

הגוף ישנה גם העילוי שמצד עצם הנפש שלמעלה מזה שהנפש מחי' את הגוף, שכן, לא זהו כל ענין הנפש להחיות את הגוף בלבד, אלא ישנה גם מעלת הנפש מצד עצמה (מהנחה בלתי מוגה).

19) ראה לקו"ת ויקרא ה, רע"א. שלח מז, רע"ג. ובכ"מ.

20) ויק"ר פ"ל, יג. תנחומא אמור יז (לענין מצוות). וראה שמו"ר ר"פ תרומה. פל"ג, ו. תנחומא תרומה ג. וראה תניא פמ"ז.

21) זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ב (סד, א). ועוד.

22) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ז. וש"נ.

23) ראה סד"ה קרוב ה' שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 33).

24) ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ חיי שרה קלא, ד. תו"ח שם קכו, ב. ועוד. הנסמן בלקו"ש חל"א ע' 155 הערה 47.

25) ר"פ חיי שרה.

26) חסר קצת (המו"ל).

27) סוכה מח, רע"א. וש"נ.

28) ראה אוה"ת דרושי שמע"צ ע' א'תתיז. המשך תער"ב ח"א ע' תלה. ועוד. הנסמן בלקו"ש חי"ז ס"ע 337.

29) קטע זה – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1.

30) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ג ואילך.

31) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רספ"ה. וש"נ.

32) קידושין לג, א. וש"נ.

33) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקנ"ה ואילך. וש"נ.

34) נוסח תפלת "אלקי נצור" (ברכות יז, א). וראה לקו"ת במדבר טו, ריש ע"ב. ובכ"מ.

35) ראה תניא אגה"ק רס"ט. תו"א וישב כז, סע"ד. ובכ"מ.

36) ירושלמי (ביצה פ"ב ה"ד. חגיגה פ"ב ה"ג) הובא בתוד"ה אף עצרת (חגיגה יז, א).

37) תהלים קיט, נד.

38) פרש"י סוטה לה, א (ד"ה זמירות).

39) שמואל-א כו, יט.

40) סוטה שם.

41) ראה תניא קו"א ד"ה דוד זמירות (קס, ב ואילך). לקו"ת שבהערה 17. סהמ"צ להצ"צ מצות משא הארון בכתף פ"ב ואילך (דרמ"צ מא, א ואילך). ובכ"מ.

42) חסר אריכות הדברים בענין זה (המו"ל).

43) ר"ה יא, א. וש"נ.

44) בשמלה חדשה הובא בברכ"י או"ח סתצ"ד סקי"א. ובבכור שור הובא בשערי תשובה שם סק"ו.

45) ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע שם.

46) תהלים קטז, יג.

47) פסחים קיט, ב.

48) תהלים כג, ה. וראה יומא עו, א.

49) מכאן עד סוסי"ג – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1.

50) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סשמ"ג. תניא הקדמה לח"ב. ואכ"מ.

51) ל' רבינו הזקן בשולחנו פ"א מהל' ת"ת ה"א.

52) רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג. וראה פס"ד להצ"צ שם (שלט, א).

53) ולהעיר:

בגדר החיוב דחינוך מצינו ב' דעות: (א) חיוב על האב לחנך את בנו, כשם שחייב למולו ולפדותו כו'. (ב) החיוב הוא גם על הבן, דאף שמדאורייתא פטור הוא מכל המצוות, מ"מ, יש עליו חיוב מדרבנן מצד חינוך (ראה אנציק' תלמודית ערך חינוך בתחלתו (כרך טז ע' קסב ואילך). וש"נ).

והנה, גם לדעה הב' שהחיוב הוא גם על הבן, הרי, כשם שבמילה ופדיון הבן ישנה רק עשיית האב, ואילו מצד הבן לא נדרש ענין של עשי' כלל, והיינו, שהחיוב בפועל הוא רק על האב – כן הוא בשאר המצוות שמצד חינוך שיש בהם גם עשיית הבן, שפעולת הבן אינה אלא ענין של עשי', שזהו כח חיצוני בלבד, אבל בנוגע לענין החינוך שבדבר, כיון שהבן אינו בר-דעת, הרי החיוב דחינוך חל בפועל על האב (אף שבעיקרו הרי זה חיוב על הבן, בכח עכ"פ).

משא"כ בתלמוד תורה – הנה גם לדעה הא' שהחיוב הוא רק על האב, הרי החיוב הוא שהבן עצמו ילמד ויבין כו' (ראה גם לקו"ש חי"א ע' 45 בשוה"ג), וע"פ מארז"ל (ע"ז יט, א) "לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ", צריך האב לעורר אצל בנו רצון וחפץ ללימוד התורה (עכ"פ הרצון שמצד יראת הרצועה, דכיון שבחיצוניות ובפועל הרי הוא רוצה בכך, אזי יצליח בלימודו), ולא די בהפעולה לשכור עבורו מלמד (מהנחה בלתי מוגה).

54) שהש"ר פ"א, ד (א).

55) ראה גם לקו"ש ח"א ע' 110.

56) תהלים ח, ג.

57) המוסגר בחצ"ר – מהנחה בלתי מוגה.

58) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ג בתחלתה (לקו"ד ח"ד תשע, ב). וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד ס"ט (תו"מ ח"כ ע' 45). וש"נ.

59) תו"א בראשית ד, א. ובכ"מ.

60) ירושלמי שבהערה 45. וראה ברכות ה, רע"ב.

61) פרה פ"ח מ"ט.

62) משלי יב, יט. וראה גם תניא פי"ג.

63) סנהדרין פ"א ה"א.

64) שבת קיט, ב. הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ג.

65) פ"ג ואילך (לעיל ע' 25 ואילך).

66) תהלים קיט, קעב.

67) ראה סוכה לח, ב. תו"א יתרו סז, ב. קט, א. לקו"ת שה"ש מד, ב. ובכ"מ.

68) ראה גם תו"מ ח"י ס"ע 229 ואילך. וש"נ.

69) תהלים עג, כה.

70) ראה סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פ"מ (דרמ"צ קלח, סע"א). – נעתק ב"היום יום" יח כסלו.

71) ח"ג צו, א ואילך. נת' בביאורי הזהר אמור לאדהאמ"צ עח, ג ואילך. ולהצ"צ ע' שפא ואילך.

72) פינחס כח, כו.

73) דברי הימים-א טז, לג.

74) אמור כג, טו.

75) לקו"ת אמור לה, ב ואילך. ובכ"מ. "התמים" חוברת ו ע' צה [שטו] (נעתק ב"היום יום" י אייר).

76) מנחות סו, א. וראה שיחת ליל א' דחה"ש תש"ב ס"ג (סה"ש תש"ב ע' 120).

77) ברכות מ, סע"א.

78) ראה תו"מ סה"מ שבט ע' תכו ואילך. וש"נ.

79) בשלח טז, ד.

80) שבת עד, ריש ע"ב.

81) ראה לקו"ש חט"ז ע' 169, ובהנסמן בהערות שם.

82) ראה שערי אורה שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. המשך תרס"ו ע' צ ואילך. ועוד.

83) ראה סה"מ תש"ד ע' 108.

84) זח"ג קכד, ב (ברע"מ). הובא ונת' בתניא אגה"ק סכ"ו.

85) פ"ז ואילך.

86) ראה תו"מ ח"י ע' 14. וש"נ.

87) ראה לקו"ש ח"כ ע' 140. וש"נ.

88) יומא כח, ב.

89) מכאן עד סוס"כ – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1.

90) יומא לה, ב.

91) יהושע א, ח.

92) שלח טו, לא. סנהדרין צט, א. תניא פ"א.

93) ראה כתובות סח, סע"א. נדרים מא, רע"א. זח"ג רעג, רע"ב.

94) פ"ו ואילך (לעיל ע' 30 ואילך).

95) מנחות צט, ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ד. וש"נ.

96) ישעי' מב, כא.

97) ספמ"א (נח, ב).

98) שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ד ס"ב. וש"נ.

99) סידור (עם דא"ח) בכוונת המקוה בסופן (קנט, סע"ד). ובכ"מ.

100) ראה ויק"ר פ"ל, ד. יהל אור ע' שמז ואילך.

101) ראה אמ"ב שער הק"ש פנ"ז (נה, א). סה"מ תרע"ח ע' רפג. תרפ"ח ע' קב.

102) ראה פתיחתא דאיכ"ר ב ובפי' יפה ענף שם. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכב. סה"מ תרפ"ט ע' 176. וש"נ.

103) שיחת יום א' דחה"ש תש"ד ס"ב (סה"ש תש"ד ס"ע 127). ליל א' דחה"ש תש"ה בסופה (סה"ש תש"ה ס"ע 103). וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשט"ז סי"ז (תו"מ חט"ז ע' 336).

104) ראה תו"מ ח"ח ע' 147. וש"נ.

105) תהלים ח, ב.

106) שבת פח, סע"ב ואילך.

107) ב"מ קח, ב. רמב"ם הל' שכנים רפי"ד. טושו"ע חו"מ סקע"ה סכ"ו.

108) מגלה עמוקות אופן קפו.

109) ראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב"מ טז, א. ב"ב קנו, א.

110) וזהו הטעם שבמתנה אין דין בר- מצרא, הן מצד הנותן והן מצד המקבל (ראה סמ"ע חו"מ שם סקק"א).

111) ב"מ קח, ב (ובפרש"י). רמב"ם שם ספי"ב. טושו"ע שם סכ"ז.

112) חגיגה יב, ב.

113) תהלים סח, ה.

114) ראה חגיגה שם.

115) שבת קה, א (לגירסת הע"י).

116) ראה סה"מ תרנ"ט (בהוספות) ס"ע רכז.

117) ראה יל"ש יתרו רמז ערה. במדב"ר פ"א, ז. וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשי"א ס"ד ואילך (תו"מ ח"ג ע' 144 ואילך). שיחת ש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון שנה זו בסופה (תו"מ חכ"ב ס"ע 314). וש"נ.

118) מכאן עד סוסכ"ה – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1.

119) ראה גם מכתב י"א טבת שנה זו (אג"ק חט"ז ריש ע' רה), ובהנסמן בהערות שם. תו"מ חי"ח ע' 107 ואילך. וש"נ.

120) רמב"ם הל' ת"ת פ"ב ה"ז.

121) חולין סו, ב.

122) תהלים קמה, יח. וראה ד"ה זה שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 23 ואילך).

123) ראה תניא ספל"ז.

124) תענית כו, ב (במשנה).

125) שת"ח נק' בנאין כו', וענין ההולדה והבנין בכלל – נתבאר בהשיחה* בארוכה – ואכ"מ.

126) שיחת יום א' דחה"ש ה'ש"ת ס"ו (סה"ש קיץ ה'ש"ת ס"ע 117). וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשי"ג סמ"ד (תו"מ ח"ח ע' 239). וש"נ.

127) חסר כמה תיבות (המו"ל).

128) ראה סה"ש תרצ"ו ע' 78 ואילך. וש"נ.

*) שיחה זו לא הגיעה לידינו לע"ע (המו"ל).

129) ראה תו"מ ח"ב ע' 106.

130) רות רבה פ"ד, ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. ועוד.

131) חסר כמה תיבות. ונזכר גם הענין שאוא"ס מאיר בחכמה בקירוב מקום (המו"ל).

132) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תשט"ו סכ"ט (תו"מ חי"ד ע' 133). וש"נ.

133) ראה אוה"ח ויחי מט, יא. וראה גם לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. חל"ה ע' 206 הערה 6. אג"ק חי"ח ע' תקטו. תו"מ חי"ט ריש ע' 287.

134) ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. זח"א רנג, א. שעה"פ ויחי מט, יו"ד. תו"א משפטים עה, ב.

135) ראה לקו"ש חל"ו ע' 180 ואילך. וש"נ.

136) אבות פ"ו מ"ו.

137) סק"ב. – (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) הנני מזכיר את הסימן במכוון, כי במג"א בסימן זה ישנם הרבה פנינים יקרים, וכיון שהלימוד באו"ח בכלל, ובסימנים אלו בפרט, הוא מועט, אף שהן הלכות הנצרכות למעשה – לכן הנני מזכיר את הסימן, כדי שאלו החפצים בכך יעיינו בענין המדובר, וממילא יעיינו גם בשאר הענינים שבסימן זה, החל ממקורו של כל ענין ועד לשולחן-ערוך רבנו הזקן, שיש בו כמה חידושי דינים בנוגע למעשה.

138) ומקור הדברים – בתנחומא (במדבר כב) ויל"ש (במדבר רמז תרצה. משלי רמז תתקס).

139) יש לציין שביום א' דחג השבועות בעת הסעודה שאל א' המסובים אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א על איזה מאמר מיוסד המאמר דאתמול (וכאשר אחדים מהמסובים העלו כמה השערות, שלל כ"ק אדמו"ר שליט"א את דבריהם), ואמר, שסדר הנהגת רבותינו נשיאינו באמירת מאמרי דא"ח, שלא היו מציינים את מקור הדברים (המו"ל).

140) בתחלתו (שיעור היומי בתניא).

141) סכ"ה.

142) פל"ה (בהגהה).

143) סט"ו (קכא, א).

144) ראה גם תו"מ סה"מ כסלו ס"ע קנט ואילך הערה 99. לקו"ש שם ע' 181 ואילך.

145) ראה יבמות צו, סע"ב. ירושלמי ברכות פ"ב ה"א. שקלים פ"ב ה"ה. מו"ק פ"ג ה"ז. טושו"ע ונו"כ יו"ד סרמ"ב סכ"ד.

146) תוכן ביאור זה בקיצור – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1178 הערה 13.

147) סוכה כז, סע"ב. וש"נ.

148) סנהדרין סח, א.

149) ראה הנסמן ב"רשימות" חוברת קמו ע' 15 ואילך. תו"מ ח"ט ע' 116.

150) ב"מ נט, ב. וש"נ.

151) נצבים ל, יב. וראה ב"מ שם.

152) עירובין מג, סע"א (ובפרש"י).

153) ראה סה"ש תרצ"ז ע' 190. וראה גם תו"מ ח"כ ע' 239.

154) ירושלמי שבת פ"א ה"ב. שקלים ספ"ב. קידושין פ"א ה"ז.

155) מכאן עד סוסל"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 309 ואילך. במהדורא זו

ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

156) דרך ארץ זוטא פ"ט.

157) תבוא כח, ו.

158) תניא פל"ז (מח, ב).

159) ב"ב ט, א.

160) ראה סה"מ תרפ"ח ס"ע יח ואילך. ועוד.

161) כידוע שכל אבר כלול מכל רמ"ח האברים, ורגל שברגל הוא העקב שברגל (מהנחה בלתי מוגה).

162) וכידוע שכח המס"נ הוא בעקב דוקא, וכמבואר בכ"מ (ראה תו"מ חכ"ב ע' 259. וש"נ) בענין דרא דעקבתא דמשיחא, שבו מאיר כח המס"נ יותר מבדורות הקודמים (מהנחה בלתי מוגה).

163) ועפ"ז יובן הפירוש ד"צאתך" (לא רק כפי שהוא בכל יום, בסוף עבודת היום, אלא גם) כפי שהוא בכללות חיי האדם, לאחרי מאה ועשרים שנה – אף שעז"נ (קהלת ט, יו"ד) "אין מעשה וחשבון גו' בשאול" (מהנחה בלתי מוגה).

164) ראה זח"ג צ, סע"ב.

165) עיין לקו"ת שה"ש כד, א בענין ג' דרגות באתערותא דלעילא.

166) ברכות יז, סע"א.

167) לקו"ת בלק ע, ד.

168) מכאן עד סוסמ"ג – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 260 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

169) שיחת יום א' דחה"ש ה'ש"ת בתחלתה (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 115).

170) אבות פ"ב מ"ב.

171) ראה גם מכתב י"א סיון שנה זו (אג"ק חי"ז ע' קסח).

172) ראה סה"ש תרפ"ט ע' 72. תש"ד ע' 93. ע' 163. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ח ע' תרי. ח"י ע' דש. לקו"ש ח"ט ע' 344. ועוד.

173) ראה בארוכה שיחת שמח"ת תר"ץ – לקו"ד ח"ב רפו, ב ואילך. סה"ש תר"ץ ע' 84 ואילך. וש"נ.

174) ביציאת מצרים – היו כאלו שמתו בשלשת ימי אפילה (פרש"י בא יו"ד, כב. בשלח יג, יט. ועוד), אבל הגילויים דלעתיד לבוא – יהיו עבור כל בנ"י, וכמבואר במארז"ל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין ר"פ חלק), שסוכ"ס יהי' כן אצל כל ישראל ממש (ראה לקו"ש חי"א בתחלתו. וש"נ). – מהנחה בלתי מוגה.

175) שבת לא, א. וראה תניא פל"ב.

176) תמורה טז, א.

177) משלי כט, יג. שם כב, ב.

178) אבות רפ"ד.

179) והרי כל אדם צריך לעזר מלמעלה, וללא עזר מלמעלה אי אפשר שיהי' לו כלום (מהנחה בלתי מוגה).

180) ד"ה הסכת ושמע תרצ"ג (סה"מ קונטרסים ח"א רנז, ב ואילך).

181) ואזי הוא עושה לו "טובה" ומוכר לו את הסחורה... (מהנחה בלתי מוגה).

182) לשון חז"ל – ברכות כה, רע"ב. ועוד.

183) משלי ה, טז. וראה תענית ז, א.

184) הל' מקואות פ"ט ה"ט. וראה תו"מ חט"ו ע' 87. וש"נ.

185) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' רצב.

186) אבות פ"ב מ"ה.

187) עירובין ו, א. שם ק, ב. חולין קי, א. ירושלמי שקלים פ"ז ה"ב.

188) פרש"י עירובין שם (ד"ה בקעה).

189) ועי"ז פעלו בבבל עלי' גדולה, עד כדי כך, שבבלי וירושלמי הלכה כבבלי (ראה אנציק' תלמודית ערך הלכה ס"ד (כרך ט ע' רנ). וש"נ). – מהנחה בלתי מוגה.

190) ראה גם תו"מ חי"ג ס"ע 32. ע' 81. חכ"א ע' 158.

191) וכיון שכן, אין לו להשתמט ממנה ע"י חשבונות שונים (מהנחה בלתי מוגה).

192) משלי יד, לד.

193) תו"א בראשית א, ב. וראה אוה"ת בראשית (כרך ו) תתרכו, ב ואילך.

194) תנחומא משפטים (טו) ע"פ אם כסף תלוה.

195) אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו. וראה בארוכה שיחת שמח"ת שבהערה 170.

196) שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ד סי"ג. וש"נ.

197) ראה נטעי גבריאל הלכות חה"ש פכ"ג ס"ב. וש"נ.

198) כנ"ל ס"ט.

199) שערי תשובה שבהערה 44. וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד הערה 171 (תו"מ ח"כ ע' 65). וש"נ.

200) ראה "אוצר מנהגי חב"ד" חה"ש אות יט (ע' שה ואילך). וש"נ.

201) שיחת ליל א' דחה"ש ה'ש"ת ס"ב (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 113).

202) מדרש זוטא רות בתחלתו. יל"ש רות רמז תקצו. הובא בשו"ע אדה"ז שם.

203) אבות פ"ד מ"ט.

204) נדרים לח, א.

205) ח"א קצט, ב. ח"ב סב, ב. וראה לקו"ש חכ"ו ע' 99. וש"נ.

206) חגיגה יג, א.

207) יתרו יט, ג.

208) מכילתא ופרש"י עה"פ. שמו"ר פכ"ח, ב.

209) ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד סל"ט (תו"מ ח"כ ע' 70). וש"נ.

210) סוטה יא, ב.

211) ראה יל"ש רות רמז תרו בסופו (ממדרש זוטא רות).

212) רות א, טז.

213) סעיף זה – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1.

214) לבוש התכלת ס"א ס"ט. נעתק בתהלים אהל יוסף יצחק בתחלתו.

215) ראה סה"מ תש"ח ע' 264 בהערה. וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד סל"ד (תו"מ ח"כ ע' 66). וש"נ.

216) נדפס במורה שיעור.

217) שהי' מלך ישראל, עליו נאמר (ברכה לג, ה. וראה רמב"ן עה"פ. ועוד) "ויהי בישורון מלך", ועל ידו ניתנה כל התורה – חומש, שבו נכללים כל דרשות חז"ל כו' (מהנחה בלתי מוגה).

218) לקו"ד ח"א סא, א.

219) ראה מגילה יט, ב. ועוד. הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252.

220) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ו ס"ד (סה"ש תרצ"ו ע' 145). וש"נ.

221) וישלח לה, ה.

222) שם לג, יב.

223) עובדי' א, כא.

224) תהלים עו, ט.

225) בראשית א, לא ובפרש"י.

226) שבת פח, א (ובפרש"י).

227) קידושין מ, א.

228) ר"ה טז, ב. הובא בפרש"י עה"ת וירא כא, יז.

229) תו"כ ופרש"י ר"פ בחוקותי.

230) בחוקותי שם, ד.

231) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ו בסופה (סה"ש תרצ"ו ע' 151). אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ע' רעז (נעתק ב"היום יום" כח תשרי). שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד סכ"ג (תו"מ ח"כ ע' 58). וש"נ.

232) ב"מ פג, א (במשנה).

233) נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.