בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשי"ט.

183

את הפרטים שאינם שייכים להמקבל, ולכן הנה מפעם לפעם באו הדברים בקיצור יותר.

ב. הדברים אמורים בנוגע להניגון הנ"ל:

בניגון הקשור עם קול – הסדר הוא שהקול הולך ומתגבר. אבל בניגון הקשור עם געגועים – הסדר הוא להיפך, כי, ככל שנרגשים יותר הגעגועים, מתמעטת יותר התפשטות מציאותו, ולכן נעשה הניגון שקט יותר, עד ל"קול דממה דקה"2.

ובנוגע לעניננו:

ניגון הנ"ל הוא ניגון של געגועים, וכמדובר בשמח"ת3 שחסידים פירשו זאת על געגועי הנשמה בגלל המיצר ממאסרה בגוף ונפש הבהמית. וכיון שכן, הרי זה באופן שהולך וניתוסף בביטול התפשטות הגוף ונה"ב, ובהתגברות הגעגועים לאלקות. ובהתאם לכך צריך להיות הניגון באופן שככל שנמשך נעשה הקול שקט יותר.

ואפילו מי שאינו מרגיש את הגעגועים – הרי בנוגע להניגון עכ"פ צריך לנגן באופן האמור.

וע"ד מ"ש בתניא4: "אף שהוא כו' לא יהי' מרים קלון שיהי' נראה הקלון לעין כל . . עכ"פ יהי' מראה בעצמו . . לעין כל רואה כו'".

וכמו"כ בנדו"ד: באיזה אופן שיהי' ההרגש אצלו – צריך לנגן את הניגון לא כמו "כל נדרי", שבכל פעם מגביהים את הקול5, אלא אדרבה.

(וצוה כ"ק אדמו"ר שליט"א שינגנו עוה"פ את הניגון הנ"ל באופן המתאים).

***

ג. בש"פ נח תרצ"ג אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמר ד"ה צוֹר תעודה חתום תורה בלימודי6.

במאמר הנ"ל נתבאר החילוק בין געגועים ואפילו התרפקות ובין מרירות עצמית – שהענין של געגועים והתרפקות שייך רק כאשר יש ידיעה בהענין שמתגעגע אליו ומתרפק עליו, משא"כ הענין של מרירות


2) מלכים-א יט, יב.

3) בלילה סי"ט (לעיל ע' 133 ואילך), וביום סמ"א (לעיל ע' 170 ואילך).

4) אגה"ק סכ"ד.

5) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתרי"ט ס"ה. וש"נ.

6) ראה גם תו"מ חי"ג ע' 115. וש"נ.