בס"ד. ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשי"ט

199

(הנחה בלתי מוגה)

פתח ר' יוסי ואמר ויתרון1 ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד כו' דכד איהו (השדה) נעבד כו' כדין מלך עלאה אתחבר עמי'2. והענין הוא3, כמבואר בהוספות לביאורי הזהר דפסוק זה קאי על ספירת המלכות, שנקראת בשם שדה וגם בשם ארץ. וההפרש ביניהם, דהנה, ארץ כולל כל חלקי הארץ, שיש בה כמה סוגים, ימים מדבר וישוב, ובישוב גופא יש ג"כ כמה חלקים, ואחד מהם הוא שדה, שהוא החלק המובחר שבארץ הראוי לזריעה. והיינו, שבשאר החלקים דארץ אין צריך עבודה, משא"כ בשדה צ"ל העבודה דחרישה וזריעה. וכמו"כ הוא גם ברוחניות, שבשדה הרוחנית צ"ל העבודה דחרישה וזריעה, וכמ"ש4 ויניחהו גו' לעבדה ולשמרה, לשמרה זה שס"ה ל"ת5, שהו"ע עבודת החרישה ברוחניות, בדוגמת עבודת החרישה כפשוטה שענינה הוא לרכך את השדה ולהסיר ממנה כל הדברים המונעים כו', ולעבדה זה רמ"ח מ"ע5, שהו"ע זריעת המצוות. וכשם שגם לאחרי החרישה וזריעה צ"ל עבודת העידור וניכוש שענינם הוא ג"כ להסיר את הקוצים המונעים כו', כן הוא גם ברוחניות בענין מ"ע ומל"ת, שנוסף לכך שתחילה צ"ל השמירה בל"ת, ואח"כ העבודה בקיום מ"ע, הנה גם לאחרי זריעת המצוות צ"ל ג"כ העבודה דסור מרע, אלא, שהעבודה דסו"מ שלאחרי זריעת המצוות היא באופן נעלה יותר. והיינו, שבתחילה היא העבודה דסו"מ להסיר המונעים כו' בגסות (חרישה), ואח"כ היא העבודה דסו"מ להסיר המונעים בדקות כו' (ניכוש ועידור). וע"י כל זה נעשה ענין הצמיחה, שזהו תכלית השדה. וזהו מלך לשדה נעבד, שע"י שמעבדים את השדה, אזי אתחבר מלך בשדה, דשדה הוא מלכות, ומלך היינו קוב"ה שהוא בחי' ז"א, כידוע שמלכות היא שורש ומקור הנבראים, וז"א הוא בחי' קוב"ה, מלשון קדוש ומובדל, שהרי ז"א הוא למעלה מהעולמות, ובפרט ע"פ המבואר שז"א


1) קהלת ה, ח.

2) זח"א פרשתנו קכב, א.

3) ראה ד"ה פתח ר' יוסי ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי (בהוספות) קכט, ג ואילך. וראה גם לקוטי לוי יצחק לזהר שם (ע' עח-עט).

4) בראשית ב, טו.

5) ראה  זהר ח"א כז, א. תקו"ז תכא (סב, א). תנ"ה (פח, ב). ועוד. תיב"ע עה"פ. ילקוט ראובני בראשית.