238

אמנם ע"פ האמור לעיל נמצא שתפלה וצדקה הם בשוה, שע"י שניהם נעשה ענין הגאולה והפדי'. וצריך להבין, מה שאמרו רז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, היינו, שענין הצדקה הוא העיקר. וכן הוא גם בפסוק פדה בשלום נפשי, בשלום דייקא, שקאי על מעשה הצדקה שנקרא שלום (כנ"ל). וכן אמרו רז"ל20 גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר21 עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, והרי תפלה הו"ע הקרבנות, כמארז"ל22 תפלות במקום קרבנות תקנום. והיינו, שלכאורה הוצרכו להיות שניהם בשוה, ולא באופן שגדול העושה צדקה, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ופדה בשלום (צדקה) דוקא. ואע"פ שלשון זה (גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות) גופא מורה על ההשוואה שביניהם, היינו, שמשווים אותם זל"ז שזה בבחי' גדול וזה בבחי' קטן, אבל שניהם מסוג אחד [והיינו לפי שענין הגאולה הוא התגלות פנימיות הנפש (תפלה) לאחרי יציאתה מכל משמר ע"י הצדקה, כנ"ל], מ"מ, הרי לאחר ההשוואה שביניהם שהם בסוג אחד, באים לידי מסקנא שגדול העושה צדקה. וצריך להבין טעם הדבר.

ב) ולהבין זה צריך לבאר תחלה מעלת התפלה. דהנה, משנת"ל שענין התפלה הוא התגלות פנימיות הנפש, בקשו פני את פניך הוי' אבקש, אין זה ענין של הידור ותוספת עוז בתפלה, אלא על זה הוא כל ענין התפלה, שעיקר ענינה הוא העבודה דמסירת נפש שלמעלה מטעם ודעת, שזהו"ע בכל מאדך23. וענין זה מובן גם מהפעולה שנעשית ע"י התפלה, כידוע24 שישנו ענין הברכה וענין התפלה25, ששניהם ענינם לפעול בעוה"ז, ומ"מ, יש מעלה בתפלה לגבי ברכה (כדלקמן), וביאור מעלה זו יובן ביתר שאת וביתר עוז לאחרי הביאור בהעילוי שישנו בענין הברכה.

והענין בזה, דהנה, נוסף על המבואר בפשטות שענין הברכה הוא כמ"ש26 איש אשר כברכתו ברך אותם, היינו, שאותו ענין שישנו בהעלם, נמשך ע"י הברכה מן ההעלם אל הגילוי, ותו לא, הנה ידוע


20) סוכה מט, ב.

21) משלי כא, ג. וראה אגה"ק ס"י.

22) ברכות כו, ב.

23) ואתחנן ו, ה. וראה תו"א מקץ לט, סע"ג ואילך.

24) ראה ד"ה אנכי תרע"ח (סה"מ תרע"ח

ע' שצט ואילך). פדה בשלום (הב') עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' קלא ואילך).

25) ראה לקו"ת פ' ראה יט, א. סה"מ תרכ"ו ע' קלב ואילך. תרכ"ט ע' ב. ד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' תשסו ואילך).

26) ויחי מט, כח.