בס"ד. ש"פ וישב, מבה"ח טבת, ערב חנוכה, ה'תשי"ט

294

(הנחה בלתי מוגה)

להבין1 ההפרש בין נרות חנוכה לנרות שבת ונרות המקדש2, שנרות המקדש צריכים להדליקם מבעוד יום דוקא, מפלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם שקיעת החמה3 (שזהו גם קודם התחלת השקיעה), וגם נרות שבת צריכים להדליק מבעוד יום, וכדאיתא בגמרא4 דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקת (נר של שבת סמוך לחשיכה), אמר לה רב יוסף תניא לא5 ימיש עמוד הענן יומם כו', מלמד שהי' עמוד הענן משלים לעמוד האש, ופירש רש"י שהי' עמוד הענן משלים אורו לעמוד אש, שהי' עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן, אלמא אורח ארעא בהכי. והרי בודאי שדביתהו דרב יוסף לא הדליקה אחרי השקיעה, וגם לא בין השמשות, דהרי ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מדליקין (שהרי זה ספק לילה)6, ועוד זאת, שבודאי הדליקה עכ"פ זמן מועט קודם לזה, שהרי תוספת שבת מדאורייתא7. ומ"מ אמר לה רב יוסף כנ"ל, לפי שצריך להדליק הרבה זמן קודם השקיעה דוקא, משא"כ בנרות חנוכה שנינו8 שמצותה משתשקע החמה דוקא, וסוף זמן השיעור דנרות חנוכה הוא עד דכליא רגלא דתרמודאי8. וצריך להבין הטעם שנשתנו נרות חנוכה מנרות שבת ונרות המקדש.

ב) והנה כללות ענין הנרות הוא בכדי להאיר את החושך, וענינו ברוחניות הוא להאיר את חשכת עוה"ז, שזהו תכלית כוונת כללות כל ההשתלשלות, שיאיר אור בעוה"ז דוקא, וכמ"ש רבינו9 שתכלית

295

הכוונה אינה בשביל עולמות העליונים, כמו עולם האצילות, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית'. והיינו, שאי אפשר לומר שהכוונה הוא בשביל האצילות, שהרי ידוע שעשר הספירות נמצאים במקורם בהעלם, והו"ע ע"ס הגנוזות, ובהיותם במקורם היו באופן נעלה הרבה יותר באין ערוך, ועד"מ אור השמש שהוא כלול גם במקורו בגוף השמש, ומבאר רבינו בתניא10 שבהיותו כלול במקורו הרי הוא נעלה הרבה יותר מכמו שהוא בא בהתפשטות. וכמו"כ יובן גם בענין הע"ס דאצילות, שכאשר באים באצילות בגילוי הרי זה ירידה לגבי כמו שהיו בהעלמם במקורם. ולכן אי אפשר לומר שהכוונה היא בשביל האצילות. ועוד זאת, שהרי עשר הספירות, וכן כללות ההשתלשלות, ענינם הוא אור והארה בלבד, וכוונת ההתהוות היא בהעצמות, וא"כ אי אפשר לומר שכוונת העצמות היא בשביל האור והגילוי, שהרי ענין הגילוי אינו בערך כלל לגבי העצמות. ומ"ש במ"א שכוונת ההתהוות היא בשביל הגילוי, אין הכוונה לבחי' הגילויים, אלא הכוונה היא להתגלות העצמות, היינו, שעצמותו ומהותו כפי שהוא מצד עצמו יהי' בגילוי (עד כמה ששייך ענין הגילוי בעצמותו). וענין גילוי העצמות (שלמעלה מבחי' הגילויים) אפשר להיות בעוה"ז דוקא, וכמ"ש בתניא11 שכך עלה ברצונו שיהי' נח"ר לפניו ית' כד אתכפיא סט"א כו', והיינו שבעוה"ז יהי' התגלות העצמות. וכללות הענין בזה הוא ההפרש בין בי"ע לאצילות ולמעלה מאצילות, שבאצילות ולמעלה מאצילות הו"ע האור והגילוי, שהם בדביקות כו', משא"כ התהוות בי"ע היא בדרך אין ערוך, יש מאין, ובזה דוקא מתגלה העצמות. ובפרטיות יותר הנה בבי"ע גופא עיקר הכוונה והתגלות העצמות היא בעוה"ז דוקא, וכמ"ש בתניא<9>, שעוה"ז הוא התחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו. והיינו, שעולמות בריאה ויצירה הרי יש בהם ענין האור והגילוי, דלא מבעי עולם הבריאה שהוא רק אפשרי המציאות בלבד, אלא גם עולם היצירה שהוא מציאות ויש בו טו"ר מחצה על מחצה12, מ"מ הרי יש בו אור וגילוי. והרי הכוונה אינה בענין הגילויים כנ"ל. ולכן דוקא בעולם הזה שנרגש בו שמציאותו מעצמותו, מתגלה עצמותו ית', שמציאותו מעצמותו כו', כמ"ש באגה"ק13. ואע"פ שההרגש שמציאותו מעצמותו שבעוה"ז הוא רק בהרגשתו בלבד, הרי הא גופא שנרגש אצלו כן, הוא לפי שבאמת הנה אמיתית מציאותו של יש הנברא הוא מציאות יש

296

האמיתי14. וכידוע שכל הענינים שישנם עכשיו יתגלו לעתיד, ועד"ז בנוגע לההרגש שביש הנברא שמציאותו מעצמותו, שזהו לפי שבאמת כן הוא, אלא שעכשיו הוא בהעלם, ולעת"ל יהי' זה בגילוי, שיורגש בהיש הנברא שמציאותו היא יש האמיתי שמציאותו מעצמותו, ולכן גם עכשיו יש בו ההרגש שמציאותו מעצמותו. וזהו כללות ההפרש בין יש לאור, שבאור נרגש שיש לו מקור, והוא המאור. וענין זה שהאור נרגש בו מקורו, אין הכוונה להרגש השכל, והיינו שההתבוננות במציאות האור מכרחת שנמשך מהמאור, שהרי ענין זה יש גם ביש הנברא, שמצד התבוננות השכל בענין היש בהכרח לומר שכל מציאותו הוא רק האין האלקי המהוה מחי' ומקיים אותו תמיד בכל רגע ורגע (כמבואר בשער היחוד והאמונה15, ובפרט בהמאמרים שלאח"ז16), אלא שבהיש הרי זה מוכרח רק מצד הרגש השכל, משא"כ באור אין זה מצד השכל בלבד, כי אם שבגוף מציאות האור נרגש מקורו. וזהו הטעם שהביטול דאור הוא הביטול דכולא קמי' כלא חשיב, כלא (בכ"ף הדמיון) דייקא, לפי שהרגש מקורו פועל שלא יהי' בבחינת לא (עס מאַכט אים פאַר אויס לא), אלא שיהי' רק כלא. משא"כ יש הנברא שאין בו הרגש מקורו, הנה בו הוא הביטול האמיתי להיות לא ממש, כי כל מציאותו הוא רק היש האמיתי, ואין17 עוד מלבדו18. וזהו"ע התגלות העצמות שבעוה"ז דוקא, שבשביל זה הוא כל ענין ההשתלשלות.

ג) ובזה יובן מ"ש19 וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם, דלכאורה אינו מובן איך אפשר לומר אל מקומו שואף זורח הוא שם, היינו, שהזריחה הוא במקום השקיעה, הרי זה היפך הדברים. ורש"י פירש שכאשר תזרח שחרית ותשקע ערבית ותלך כל הלילה, שואפת לשוב אל מקום אשר זרחה אתמול משם, שתזרח שם גם היום, אבל הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו20, ופשטות הכתוב הוא שבשקיעתה אז היא זורחת, וצריך להבין הפירוש בזה, דלכאורה הרי זה היפך הדברים. וגם צריך להבין מ"ש אל מקומו שואף, שמזה משמע שהמקום שהי' בו בתחלה, אינו מקומו האמיתי, ומקומו האמיתי הוא כששוקע דוקא. אך הענין הוא, דשמש קאי על שמש הוי'21, שהו"ע האור

297

והגילוי. וכיון שהאור מצד עצמו במקום זריחתו אין בו התגלות העצמות כנ"ל, לכן אין זה נקרא מקומו, לפי שמקומו קאי על העצמות, כמארז"ל22 הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, דאמיתית הענין דמקומו הוא העצמות, ולכן מקום הזריחה אינו מקומו, כי אם מקום השקיעה דוקא, שהוא ההעלם דעוה"ז, הנה זהו מקומו האמיתי, שבזה הוא התגלות העצמות. וזהו ג"כ מ"ש אל מקומו שואף זורח הוא שם, שאמיתית הזריחה היא במקום השקיעה דוקא, לפי שמקום הזריחה, היינו כשמאיר האור והגילוי, אינו אמיתית ענין האור, שהרי העצמות אינו בגילוי, אלא דוקא בענין ובא השמש, בחושך עוה"ז, שם הוא אמיתית הזריחה, אמיתית ענין הגילוי, דהיינו התגלות העצמות. ומכל זה מובן שתכלית הכוונה היא שתהי' התגלות העצמות בעוה"ז דוקא, והרי המשכת העצמות היא ע"י נר מצוה ותורה אור23, וזהו שנר חנוכה מצותה משתשקע החמה, שזוהי תכלית הכוונה שע"י הנר מצוה יהי' גילוי העצמות משתשקע החמה דוקא, היינו בחושך דעוה"ז.

ד) וביאור הטעם שנרות שבת צריכים להדליקם מבעוד יום דוקא, יובן ע"פ הידוע שיש ב' אופנים בעבודה, העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. וזהו ב' הפירושים בפסוק24 ארוממך אלקי המלך, פי' הא', לרומם בחי' אלקי המלך מלמטה למעלה בבחי' הרוממות. ופירוש הב', להמשיך בחי' הרוממות בבחי' אלקי המלך.

והענין הוא, דהנה, אלקי המלך קאי על חיות העולמות שהיא מבחי' מלכות בלבד, שהמלכות היא בחי' היותר אחרונה, כי, הגם שכל הספירות הם הארה בלבד, ונקראים בשם לבושים כו', מ"מ, הרי כל הספירות ענינם הוא לגלות אלקות, משא"כ ספירת המלכות שהיא ענין ההעלם. ויובן זה עד"מ באדם למטה, שיש הפרש בין שאר הכחות לכח המלכות, שהמלכות היא בחי' שם בלבד, כמ"ש25 מלך שמו נקרא עליהם, והיינו, שעם היות שגם כל שאר הכחות אינם עצם הנפש אלא רק לבושים להנפש, מ"מ, הרי ענין הכחות הוא שהם מגלים את הנפש, שהנפש מתגלה בהכחות שעל ידם יודעים שהוא חכם וחסדן כו', משא"כ ענין השם, הרי כפי שהוא בגלוי לא נראה בו ששייך להנפש, שהרי יכול להקרא גם בשם אחר, ואין נפק"מ כלל אם נקרא בשם זה או בשם אחר, שזהו הוראה

298

שאין להשם שייכות להאדם כלל, והוא בבחי' העלם. והגם שמבואר במ"א26 שהשם הוא אמיתית החיות, הנה זהו כפי שהוא באמיתית ענין השם, אבל המבואר כאן הוא בענין הגילוי, ובזה אין הפרש כלל אם יהי' נקרא בשם זה או בשם אחר, לפי שענין השם אינו גילוי הנפש כמו שאר הכחות, אלא הוא בחי' העלם. וכל זה הוא בכללות ענין השם גם כפי שהוא בהאדם עצמו, ובפרט כפי ששמו נקרא על איזה דבר, שהוא בחי' העלם ביותר. וכמו"כ יובן גם למעלה, שכל הספירות, עם היותם לבושים בלבד, הרי ענינם הוא גילוי אלקות, וכמאמר27 איהו וחיוהי וגרמוהי חד, משא"כ בחי' המלכות אין ענינה לגלות אלקות, וראי' לזה, שהרי המלכות היא שרש הנבראים, שמהוה את הנבראים דבי"ע, ונת"ל בענין היש שאין נרגש בו מקורו, וא"כ, אם נאמר שהמלכות היא כמו כל הספירות שענינם לגלות, לא הי' ביכולתה להוות את היש, ובהכרח לומר שהיא בחי' העלם. וכל זה הוא בעצם בחי' המלכות, גם כפי שהיא באצילות, ובפרט כפי שהיא בהמשכתה בבי"ע להיות מלך שמו נקרא עליהם, הרי היא בודאי בבחי' העלם והסתר ביותר. ולכן צריך לפעול בה ענין הרוממות. ויש בזה ב' אופנים, העלאה מלמטה למעלה, והמשכה מלמעלה למטה, שזהו ב' הפירושים שבארוממך אלקי המלך.

ויובן ההפרש בין ב' האופנים עד"מ מרב המשפיע שכל לתלמיד שבאין ערוך, שיש בזה ב' דרכים. דהנה, כאשר התלמיד הוא בר שכל בעצם, והוא בבחי' כלי, אלא שרחוק ערכו משכל הרב, אזי הסדר הוא שהרב מצמצם את שכלו לפי ערך כלי התלמיד, ועי"ז נזדכך כלי המקבל, ומתעלה ונעשה כלי לשכל נעלה יותר, ועד שבמשך הזמן נעשה כלי לקבלת שכל הרב, שזהו הסדר דהעלאה מלמטה למעלה, היינו שנזדכך ונתעלה לאט לאט. אמנם כאשר המקבל אינו כלי כלל, והיינו שהוא באין ערוך לגמרי אל הרב, אזי הסדר הוא באופן של המשכה מלמעלה למטה, שהרב משפיע לו את עצם שכלו כמו שהוא, שהרי מצד עצם האור ביכלתו לירד גם למטה מטה, דכל הגבוה ביותר יכול לירד למטה ביותר. והיינו שאין זה כמו בהאופן דהעלאה מלמטה למעלה שהמקבל מזדכך, כי אם שהאור יורד למקום המקבל כמו שהוא. והמעלה באופן זה היא שאז נמשך עצם ופנימיות האור, דמאחר שאין זה מצד הכלים, כי אם מצד האור, הרי נמשך גם עצם ופנימיות האור כו', ונמשך

299

למקום המקבל. ועד"ז יובן למעלה, דפירוש הא' בארוממך אלקי המלך הוא העלאת בחי' המלכות לבחי' הרוממות, שזהו"ע של עלי' צעד אחר צעד כו', משא"כ פירוש הב' הוא באופן שהאור כמו שהוא יורד לבחי' המלכות במקומה, דמצד עצם האור יכול לירד גם למקום החושך, וכמ"ש28 והוי' יגי' חשכי, והוי' בתוספות וא"ו, שלכן יכול להאיר גם במקום החושך29. וזהו ההפרש בין נרות שבת לנרות חנוכה, דנרות שבת ענינם הוא העלאה מלמטה למעלה, ולכן צריך להדליקם מבעוד יום דוקא, משא"כ נרות חנוכה ענינם הוא המשכה מלמעלה למטה, ולכן מצותה משתשקע החמה דוקא.

ו) ועפ"ז יובן גם ששיעור זמן הדלקת נר חנוכה הוא עד דכליא רגלא דתרמודאי. דהנה איתא בספרי הקבלה30 שתרמוד אותיות מורדת. וענין מורדת הוא אשה שאין עושה רצון בעלה, דאשה כשרה עושה רצון בעלה31, ואין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי32, וענינו בעבודת הוי', שאשה כשרה שעושה רצון בעלה הו"ע הביטול לאלקות, וזהו"ע הכלי, כלי ריקן, וכמשנ"ת בארוכה בהמאמרים הקודמים33 בענין העבודה דכלי ריקן, שצריך לפעול בעצמו שלא יהיו לו שום רצונות כלל, שזה אני רוצה וזה איני רוצה כו'. ועד"מ בעשיית כלי בגשמיות, שהסדר הוא שתחלה צריך להכות בקורנוס על המתכת ולפשוט אותו לגמרי, ואח"כ צריך לכופפו ולעשות ממנו כלי, וכמו"כ הוא בעבודה, שתחלה צריכה להיות העבודה דפשיט, שלא יהיו לו רצונות כלל, ואח"כ העבודה דכייף34. וזהו שתחלת העבודה הוא בביטול והודאה. וכמו"כ הוא בעבודת כל יום, שהתחלת העבודה היא באמירת מודה אני, הודו להוי', ואח"כ היא העבודה דפסוד"ז וכו', עד להביטול דק"ש בבחי' בכל מאדך35, ועד להביטול דשמו"ע שהוא בבחי' ביטול במציאות. וכמשנת"ל36 בענין הביטול דשמו"ע שהוא ביטול שלמעלה מטו"ד, בחי' פנימיות הלב, שעי"ז ממשיך רצון חדש, והיינו לפי שהוא בביטול כל מציאותו לגמרי.

300

והגם שבתפלת שמו"ע ישנו ענין בקשת צרכיו, ולכאורה הרי זה היפך ענין הביטול במציאות, הנה הענין בזה, שע"י הקדמת העבודה דק"ש בבחי' בכל מאדך, אזי אינו מציאות לעצמו כלל, וע"ד שנת"ל שאמיתית מציאות יש הנברא הוא יש האמיתי, ולכן גם בקשת צרכיו הפרטים אינה בסתירה לענין הביטול במציאות, לפי שגם מציאות יש הנברא הוא יש האמיתי. וכל זה הוא ע"י העבודה דכלי ריקן. אבל ענין מורדת הוא שאינו כלי לקבל, לפי שיש לו רצונות לעצמו, זה אני רוצה כו', ורצונותיו הזרים מטעים לפעמים גם את שכלו, שטוען זה אני יכול וזה אין אני יכול, והיינו, דהגם שיודע שכן הוא רצון העליון, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו37, שמזה מובן שמאחר שתובעים ממנו אזי נותנים לו כח על זה, מ"מ, תוקף רצונותיו הזרים מטעה גם את שכלו שחושב שאינו יכול כו'. וזהו גם מה שפירש"י בענין תרמודאי, מלקטי עצים דקים ומתעכבים בשוק, דענין העצים הוא עה"ד טו"ר, שמזה נפלו הניצוצות למקום הקליפות כו', ומתעכבים בשוק היינו רה"ר טורי דפרודא38. ובזה היא הפעולה דנרות חנוכה, שלהיותם בחי' המשכה מלמעלה למטה, בכחם להאיר גם את החושך דבחי' תרמודאי.

ה) וזוהי מעלת נרות חנוכה על נרות המקדש ונרות שבת, דנרות המקדש ושבת ענינם הוא העלאה מלמטה למעלה, משא"כ נרות חנוכה ענינם הוא המשכה מלמעלה למטה, שזהו ענין נעלה יותר. וזהו שנרות המקדש הם שבעה ונרות חנוכה הם שמונה, כמו כינור דלעתיד שיהי' של שמונה נימין39, והוא בחי' השמיני שלמעלה מהשתלשלות40, והו"ע ח' פעמים הוי', בגימטריא יצחק41, שזהו שלעתיד יאמרו ליצחק כי אתה אבינו42. ועז"נ והוי' יגי' חשכי, שמצד בחי' הוי' בתוספת וא"ו יוכל להאיר גם במקום החושך. ובזה נשלמת תכלית הכוונה להיות לו ית' דירה בתחתונים, דעיקר הכוונה היא שיאיר גם בחושך המטה כנ"ל, ודוקא עי"ז נעשה דירה לו ית', דענין הדירה הוא שהעצם דר בהדירה43, והו"ע המשכת והתגלות העצמות למטה, להיות לו ית' דירה בתחתונים.

**********

301

בס"ד. שיחת ש"פ וישב, מבה"ח טבת, ערב חנוכה, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. בי"ט כסלו תש"ד, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר1, אודות י"ט כסלו תרס"ז, שאז הי' אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בחוץ-לארץ2, והגיעו אנשים ממקומות ההם, ואדנ"ע דיבר בפניהם – הענין דלקמן – בסגנון כזה שגם הם יוכלו להבין.

תוכן הדברים הי' אודות השייכות די"ט כסלו לפרשת השבוע – כידוע מ"ש השל"ה3 ש"המועדים של כל השנה . . יש שייכות לאותן פרשיות שחלות בהן" – שחל תמיד בפרשת וישלח או בפרשת וישב:

בפרשת וישלח – מדובר אודות "המלכים אשר מלכו גו' לפני מלך מלך לבני ישראל"4, שהו"ע עולם התהו, שבו היתה שבירת הכלים, והתיקון לזה הו"ע בירור הניצוצות דתהו, שנעשה ע"י תורת החסידות, שנגאלה בי"ט כסלו.

ובפרשת וישב – שהתחלתה היא "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", והפירוש בזה, שהענין שהי' אצל יצחק באופן של מורא, "מגורי" מלשון מגור ומורא5, הי' אצל יעקב באופן של התיישבות.

והענין בזה:

יצחק – הו"ע הגבורות, אבל לא סתם גבורות, אלא גבורות עליונות6 – בחי' גבורה דעתיק, אשר, כיון ש"לית שמאלא בהאי עתיקא"7, הרי ענין הגבורה הוא תגבורת ההמשכה ביותר.

ומצד זה נופל פחד ומורא – באיזה אופן תהי' ההמשכה למטה, דכיון שמדובר אודות מדריגה נעלית ביותר, שבה נאמר8 "אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו גו'", אזי יכולה להיות משם יניקת

302

החיצונים, כיון ש"כחשיכה כאורה"9. וע"ד מ"ש במד"ר בתחלתו10 שמצד ריבוי ההשפעה יכול להיות "חטאוי סגיאין".

ואע"פ שאצל יצחק הי' ענין של פחד ומורא – מ"מ, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", היינו, שאצל יעקב נמשכו הגבורות דעתיק באופן של התיישבות,

ובלשון כ"ק אדנ"ע: "יעקב האָט זיך אַ טרייסל געטאָן" אבל פעל שיומשך בהתיישבות.

והשייכות לי"ט כסלו – כיון שענינה של התגלות החסידות הוא להמשיך את הענינים היותר נעלים באופן של התיישבות.

ב. וככל סיפור של נשיא בישראל – יש בזה הוראה בעבודה11:

דובר כמ"פ12 אודות גודל מעלת ענין עבודת הבירורים, ובפרט במקום רחוק.

והרי זו היתה עבודתו של יעקב באופן ש"ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני"13 – בשביל עבודת הבירורים בחרן, "חרון אף של עולם"14.

ודוקא עי"ז נעשה "ויפרוץ האיש מאד מאד"15, למעלה מיצחק (כמו שנתבאר בארוכה בשיחת יו"ד כסלו16) – שהענין ד"מגורי אביו", שאצל יצחק הי' באופן של מורא, נמשך אצלו באופן של התיישבות, וקיבל את הברכות דיצחק שמבחי' הגבורות דעתיק, כמ"ש17 "ויתן לך האלקים", בחינת הגבורות, ונתברך ב"עשר ברכות" ש"כנגד עשרה מאמרות"18, "מטל השמים ומשמני הארץ גו'"17, ברוחניות ובגשמיות.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכיון שעומדים אנו בהתחלת השנה – לאחרי י"ט כסלו, ראש השנה לתורת החסידות ודרכי החסידות19 – ימשיכו זאת על כל השנה

303

כולה, שתהי' ההתעסקות בעבודת הבירורים, ועי"ז ימשיכו מבחי' גבורות דעתיק למטה באופן של התיישבות, על כל השנה כולה.

***

ג. בסיום הפרשה מסופר אודות החלום של שר המשקים – "והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים וגו'"20.

והנה, כללות החלום של שר המשקים רומז על הגאולה העתידה, כדאיתא במדרש21 בנוגע ל"ארבע כוסות שנאמרו כאן". ומזה מובן, שגם כל פרטי הענינים שבחלום – כולל גם "ובגפן שלשה שריגים" – הם פרטים בענין הגאולה העתידה.

ויובן ע"פ דרשת חז"ל22 על הפסוק בכמה אופנים, ומהם: "גפן אלו ישראל", ו"שלשה שריגים" – "זה אברהם יצחק ויעקב", כהנים לוים וישראלים, ועוד, ופירוש נוסף: "גפן זה ירושלים, שלשה שריגים זה מקדש מלך וכהן גדול".

ובהקדם הידוע שכל הגילויים דלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"23. ומזה מובן, שכל הענינים דלעתיד ישנם גם בזמן הגלות, אלא שעכשיו הם בהעלם. ועפ"ז נמצא שכל הדרשות מתאימות זל"ז, אלא, שיש דרשות אודות הענין כפי שהוא עתה בהעלם, ויש דרשות אודות הענין כפי שיתגלה לעתיד לבוא.

והענין בזה:

"גפן – אלו ישראל", ולעתיד לבוא יאיר בכל אחד מישראל בחי' ירושלים שבו – "גפן זה ירושלים".

ועד"ז בנוגע לשלשה שריגים – דקאי על כהנים לוים וישראלים, שהם ג' הקוין חג"ת24 – שלעתיד לבוא תהי' שלימותם בגילוי גם בג' הענינים ד"מקדש מלך וכהן גדול" שיהיו כולם על מכונם.

ד. ובפרטיות יותר:

החילוק בין "גפן" ל"שלשה שריגים" הוא – ש"שריגים" הם ענינים פרטיים, ואילו ה"גפן" הוא גוף הדבר.

וזהו "גפן אלו ישראל", "גפן זה ירושלים" – כי, "ירושלים" הוא

304

"על שם יראה ועל שם שלם" (כדאיתא בתוס'25), שהו"ע שלימות היראה26, וענין זה מוכרח להיות אצל כל אחד מישראל, כי, עצם המהות של יהודי הוא היראה והביטול להקב"ה, תורתו ומצוותיו, וכמאמר רבינו הזקן27 שיהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות, וכמבואר בתניא28 שהיראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה".

ואע"פ ש"ירושלים" הו"ע שלימות היראה, שזוהי יראה עילאה, ובתניא מדובר אודות יראה תתאה – הרי ידוע29 שכל המדריגות ביראה קשורות זב"ז, ולכן, גם בחי' יראה תתאה היא כלי לבחי' יראה עילאה.

ה. וכמו"כ יש בעבודת כאו"א מישראל ה"שלשה שריגים" – "מקדש מלך וכהן גדול":

אמרו חז"ל30: "שלשה כתרים הן, כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות". וזהו ענין "מקדש מלך וכהן גדול": כהן גדול – כתר כהונה, מלך – כתר מלכות, ומקדש – כתר תורה, כי, עיקר ענין המקדש הוא השראת השכינה, כמ"ש31 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והרי השראת השכינה היתה בארון שבקדש הקדשים32 [ולכן יש מוני המצוות שמונים עשיית המקדש ועשיית הארון למצוה אחת33], שענינו הוא – כלי לתורה.

ונוסף לזה, ישנו גם הענין ד"כתר שם טוב" ש"עולה על גביהן"30:

מבואר במק"א34 ש"כתר שם טוב" הו"ע העשי' בפועל. ואף שענין המעשה הוא התחתון ביותר, הרי ידוע שנוסף על ענין העשי' כפשוטו, יש גם הפירוש דעשי' מלשון כפי'35, כמו מעשין על הצדקה36, והיינו, שיהי' ענין הכפי' במעשה בפועל ממש.

וענין הכפי' במעשה בפועל הוא למעלה מכל הכתרים, כי, ג' הכתרים

305

הם בקוין מיוחדים, שהם ענינים פרטיים, ואילו ענין הכפי' במעשה בפועל מגיע למעלה יותר, כיון שזוהי תכלית הכוונה.

וע"ד שנתבאר בד"ה פדה בשלום37 – המיוסד על מאמר של אדמו"ר מהר"ש38 – בענין "בכל מאדך"39, "בכל ממונך"40, שהו"ע הבלי גבול שבצדקה, היינו, לא רק מעשר וחומש, אלא בלי גבול, כמ"ש41 "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו", והו"ע התגלות הא"ס במעשה.

ודוקא ע"י מעשה בפועל פועלים עילוי בכל סדר ההשתלשלות, וכמשל הליווע"ר, "שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו"42.

ו. כאמור לעיל, ישנם הענינים כפי שיהיו לעתיד בגילוי, וישנם כפי שהם עתה בהעלם.

והרי ידוע שענין ההעלם הוא נעלה יותר מענין הגילוי, וכמשל הרב שצריך להעלים שכלו בכדי שיוכל להשפיע שכל שהוא בערך אל המקבל, הנה בכדי שיוכל להעלים את השכל, צריך להיות כח המעלים למעלה מהשכל עצמו, שלכן הרי הוא בעה"ב להעלים עליו, וכידוע שכח המגביל ומעכב הוא נעלה יותר מכח הגילוי43.

וזהו שאמרו רז"ל44 "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", דאף שהעבודה בעוה"ז היא באופן של העלם למטה ביותר, הרי דוקא עי"ז נשלמת הכוונה העליונה, וכנ"ל במשל הגבהת הקורה התחתונה דוקא, והו"ע "כתר שם טוב עולה על גביהן", והיינו, שדוקא ע"י "ופרצת" במס"נ בעניני מעשה בפועל ממש, נעשה "ויפרוץ האיש מאד מאד".

***

ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ההפרש בין נרות חנוכה לנרות שבת ונרות המקדש.

***

306

ח. על הפסוק45 "ותלקח אסתר גו' בחודש העשירי הוא חודש טבת", אמרו חז"ל46 "ירח שהגוף נהנה מן הגוף".

וענינו בשייכות להנישואין דכנס"י עם הקב"ה47 – שבחודש טבת הוא תכלית היחוד של הקב"ה ובנ"י.

ואף שאיתא בזהר48 שחודש טבת הוא א' מג' החדשים השייכים ללעו"ז – הרי היא הנותנת, שע"י הבירור במקום החושך דוקא, באים לכך שמתגלה מעלת הגוף, ששרשו הוא מיש האמיתי, וכמשנ"ת בהמאמר49 שאמיתית ענינו של יש הנברא הוא יש האמיתי, אלא שעכשיו הוא בהעלם, ויתגלה לעתיד לבוא, שאז תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף50.

ט. בהמשך51 השיחה דובר בענין השליחות במקום רחוק, שעי"ז לוקחים את העצמות52 – אף שאין לו הבנה (שהרי אצל כל אחד לפי ערכו חסר בהבנה) מהו ענין האור, ומהו ענין העצמות, אלא שסומך על המשלח כו'.

ונתבאר הקשר להענין דחנוכה – ששייך ליום הש"ק זה, שבמנחה אין אומרים "צדקתך" בגלל היותו ערב חנוכה53 – שענינו להאיר במקום היותר תחתון ששם נמצאים ריגלא דתרמודאי כו'54.

**********

307

בס"ד. שיחת אור ליום ה' פ' ויגש, ליל נר ה' דחנוכה, ה'תשי"ט.

– לתלמידי ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, בחדרו הק' –

בלתי מוגה

א. בחנוכה אירעו ב' נסים1: הנס דנצחון המלחמה, והנס דפך השמן2. ואעפ"כ, הענין שעליו קבעו חכמים "הלל והודאה" (וכן הענין שעליו אמרו שהוא קיים לעד ואינו בטל לעולם3) – הרי זה הנס שאירע בהשמן דוקא, כמבואר טעם הדבר במק"א4.

ב. והענין בזה:

בפך השמן הי' חיבור של טבע עם למעלה מן הטבע, שהרי הנס ש"הדליקו ממנו שמונה ימים", בא מצד השמן שע"פ טבע ש"הי' בו . . להדליק יום אחד"2, וכידוע הטעם לכך שקבעו ימי חנוכה שמונה ימים (אף שהנס הי' רק שבעה ימים)5, כיון שצריך להיות ענין טבעי שעליו יחול הנס.

וכיון שענינו של השמן הוא להאיר, הנה גם ב"נר מצוה ותורה אור"6 (ענינו של השמן) ישנו החיבור דטבע ולמעלה מן הטבע – שהרי תורה ומצוות הם חכמתו ורצונו של הקב"ה, למעלה מהטבע, ואעפ"כ נתלבשו למטה בשכל אנושי.

וכן הוא בעבודת האדם – שהתחלת העבודה היא בטבע, והיינו, שהתחלת העבודה ממש היא באמירת "מודה אני", הודאה שלמטה מטעם ודעת, שזוהי דרגא תחתונה בטבע, ולאח"ז באה העבודה שע"פ טעם ודעת, שהו"ע הטבע; ועד שבאים להביטול והמס"נ ד"בכל מאדך"7, שהו"ע שלמעלה מהטבע.

וכמו"כ בתורה ישנה השגת התורה – טבע, וישנו הביטול שבתורה,

308

כמארז"ל8 "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו" – למעלה מהטבע.

ובכללות הרי זה החילוק בין דרגת התורה שנקראת בשם "לחם" ו"מים" – גליא דתורה שבאה בהשגה, ובין דרגת התורה שנקראת בשם "יין" ו"שמן" – פנימיות התורה שלמעלה משכל אנושי<4>.

ומובן, שכשם שבתפלה אין להשאר בדרגת העבודה שע"פ טו"ד, אלא צריכים לבוא גם להדרגא ד"בכל מאדך", וכדאיתא בגמרא9 שפרשה שני' דק"ש (שלא נאמר בה "בכל מאדך") היא בבחינת "אין עושין רצונו של מקום" – כן הוא גם בתורה, שאין להשאר בגליא דתורה בלבד (שהיא בדוגמת פרשה שני' דק"ש), אלא צריכים לבוא גם לפנימיות התורה.

ולהוסיף, שההכרח על לימוד פנימיות התורה מובן גם מזה גופא שגילו לנו לא רק פשט רמז ודרוש, אלא גם חלק הסוד שבתורה, ולכן, מי שאינו לומד פנימיות התורה, הרי זה כמו "האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה" (אף שמודה שזהו חלק בתורה, שהרי אומר שזוהי "שמועה", אלא שאומר ש"אינה נאה" עבורו), כדאיתא בגמרא10 חומר הענין שבזה.

ג. והנה, אע"פ שפנימיות התורה בכללותה היא למעלה משכל אנושי, מ"מ, יש בזה כו"כ מדריגות, וכדמוכח מזה שידוע שטעמי תורה (פנימיות התורה) יתגלו לעתיד לבוא11, ואעפ"כ ישנו גם עתה גילוי פנימיות התורה באופן ד"טועמי' חיים זכו"12.

והענין בזה13:

אמרו רז"ל14 שישנם "שלשה שמנים . . הראשון למנורה" (שזהו ענינו של חנוכה).

הטעם לכך שישנם "שלשה שמנים" – כיון ש"תלת עלמין אינון"15, בריאה יצירה ועשי', וכמו"כ באדם ובעבודתו ישנם ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה.

309

ולכן, גם בפנימיות התורה – שמן – שצריכה לחדור את האדם בכל עניניו עד למעשה, ישנם ג' מדריגות.

וג' המדריגות שבשמן הם ע"ד ג' המדריגות מים יין ושמן, אלא, כשם שכל עניני התורה ישנם הן בדרך כלל והן בדרך פרט, יש גם בשמן גופא ג' מדריגות, ג' שמנים.

ד. וביאור הענין:

שמן – ענינו אור (כנ"ל), וענינו באדם הוא חכמה ושכל, שמאירים לאדם את המעשה אשר יעשה.

ובענין השכל ישנם ג' מדריגות: (א) שכל השייך לעשי', ובלשון החסידות: מוחין שבמדות. (ב) עצם השכל, שלמעלה ממעשה וממדות. (ג) שורש ומקור השכל, ובלשון החסידות: חכמה סתימאה וכח המשכיל.

והחילוק ביניהם: מוחין הקשורים עם מעשה – מוגבלים בהגבלות העולם. עצם השכל – אינו מוגבל בהגבלות צדדיות, אבל להיותו מהכחות הפנימיים, הרי הוא מוגבל בהגבלת האדם. ואילו חכמה סתימאה אינה מוגבלת אפילו בהגבלת האדם, שהרי האדם אינו יכול לתופסה בכלי שכלו.

ה. ובעבודת האדם – הרי זה החילוק בין בעלי-עסק, יושבי-אוהל ותלמידי הישיבה:

אצל בעלי-עסק – ישנם הגבלות העולם. אצל יושבי-אוהל – הרי זה כפי שהתורה נמצאת בעולם. ואילו תלמידי הישיבה – הם למעלה מהגבלה לגמרי16.

וע"פ האמור לעיל (ס"ב) שהתכלית היא שלא להשאר בעבודה שע"פ טו"ד (שהרי זה בבחינת "אין עושין רצונו של מקום"), אלא לבוא לעבודה ד"בכל מאדך" – הרי מובן, שגם אצל בעלי-עסק ויושבי-אוהל צריכה להיות העבודה ד"בכל מאדך": אצל בעלי-עסק – "בכל מאדך, בכל ממונך"17, ואצל יושבי-אוהל – "בכל מאדך, בכל מדה ומדה שמודד לך"17, היינו, שצריך להיות למעלה ממדה זו.

אמנם, כל זה הוא אצל בעלי-עסק ויושבי-אוהל, שתכלית עבודתם היא שיורגש אצלם לפעמים גם הענין ד"בכל מאדך";

310

אבל אצל תלמידי הישיבה שהם למעלה מהגבלה לגמרי – הענין ד"בכל מאדך" הוא (לא רק תכלית העבודה שצריך להיות נרגש לפעמים, אלא) זהו אופן עבודתם שצריך להיות בתמידות.

ו. וע"פ האמור לעיל (ס"ג) שכל הענינים הם בדרך כלל ופרט, הנה אצל תלמידי הישיבה גופא נדרש הענין ד"בכל מאדך" – התמדה ושקידה בלימוד התורה ללא הגבלת הזמן, גם לא הגבלת הזמן דסדרי הישיבה, שזוהי הגבלת התורה, ושהלימוד יהי' גם בחלק התורה שאינו מוגבל – שמן שבתורה, ובשמן גופא – שמן היותר ראשון ומובחר.

והענין בזה – שבפנימיות התורה גופא צריך להיות אופן הלימוד בביטול השגתו, שענין זה נעשה ע"י הקדמת עבודת התפלה.

והיינו, שעבודת התפלה פועלת לא רק בגליא דתורה, אלא גם בפנימיות התורה.

לכאורה יכולים לחשוב שכיון שבפנימיות התורה מדובר בלאה"כ אודות עניני אלקות, א"כ, מה יתוסף בזה ע"י עבודת התפלה. אבל, האמת היא שעבודת התפלה פועלת גם בפנימיות התורה – שהלימוד יהי' באופן של ביטול ההשגה. והיינו, שמענין ה"יין" עושה "שמן", וב"שמן" גופא – שמן היותר ראשון ומובחר.

ז. ובנוגע לפועל:

אצל כל התלמידים שבכל המחלקות צריכה להיות הכנה ללימוד התורה – הכנה שצריכה להתחיל עוד קודם בר-מצוה – ע"י הקדמת עבודת התפלה, ובאופן של קביעות, קביעות בנפש18, ד"קבוע לא בטיל"19, וענין זה יפעל גם בלימוד הנגלה, בקיום המצוות, ובעבודה ד"בכל דרכיך דעהו"20 – שכולם יהיו חדורים בהשמן היותר ראשון.

והכח על זה נותנים רבותינו נשיאינו, שלהיותם מנהלי הישיבה גם בהוה, נותנים הם את הכח לגלות את המקיפים שבנפש, ועד לעצם הנפש – ע"י לימוד פנימיות התורה באופן ד"שמן", שמפעפע בכל דבר21 עד שנעשה דבר שמן, וכמבואר בדא"ח שהו"ע הביטול דחכמה שהיא כלי

311

לאור א"ס22, ובאופן שחודר בחיי היום-יומיים, הן בהיותו בישיבה, והן לאחרי שיצא לעולם, שגם אז ילך לבטח דרכו, באופן שה"שמן" יאיר בכל עניניו, להיות "בכל דרכיך דעהו".

**********


1) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה מצותה משתשקע החמה תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' קיב ואילך). וראה גם ד"ה הנ"ל דש"פ וישב, חנוכה, מבה"ח טבת ה'תשי"ג (תו"מ כרך ו ע' 232 ואילך).

2) ראה ד"ה מצותה משתשקע החמה באוה"ת חנוכה כרך ה תתקמ, ב. ד"ה הנ"ל בסה"מ תר"ל (ס"ע מג ואילך). תרנ"ד (ע' צז). תשל"ח (תו"מ סה"מ כסלו ע' קסט ואילך). וש"נ.

3) ראה לחם משנה הל' תפלה פ"ג ה"ב. ד"ה תנו רבנן נ"ח תשל"ח (תו"מ שם ע' קסב) הערה 11.

4) שבת כג, ב (ובפרש"י).

5) בשלח יג, כב.

6) שבת לד, א במשנה.

7) שו"ע אדה"ז או"ח סרס"א ס"ד.

8) שבת כא, ב.

9) תניא פל"ו.

10) שער היחוד והאמונה פ"ג.

11) פכ"ז (לד, א).

12) ראה עץ חיים שער מג (שער ציור עולמות) בהקדמה להדרוש. ועוד.

13) סימן כ.

14) ראה ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי בשלח מג, ג. ד"ה באתי לגני תשי"א פ"ד (תו"מ סה"מ שבט ע' רסו ואילך).

15) פ"א.

16) ראה סה"מ תרמ"ג ע' מ. ובכ"מ.

17) ואתחנן ד, לה.

18) ראה סה"מ תרס"א ע' קצז ואילך.

19) קהלת א, ה.

20) שבת סג, א. וש"נ.

21) ע"פ תהלים פד, יב.

22) ב"ר פס"ח, ט.

23) משלי ו, כג.

24) תהלים קמה, א. וראה ד"ה כי אתה נרי ה' בתו"א מקץ (מ, ב).

25) ע"פ פיוט "אדון עולם".

26) ראה של"ה בהקדמה בית המקדש (יד, א). או"ת להה"מ ד, סע"ב. סה"מ תרצ"ט ע' 163 ואילך. ועוד.

27) תקו"ז בהקדמה (ג, ב).

28) שמואל-ב כב, כט.

29) תו"א מקץ מא, א.

30) עמק המלך שער קרית ארבע ר"פ קיא (קח, א). קהלת יעקב ערך תרמוד.

31) תדבא"ר פ"ט. הובא ברמ"א אה"ע סו"ס סט.

32) סנהדרין כב, ב.

33) ד"ה תקעו דש"פ נצבים תשח"י פ"ג ואילך (תו"מ חכ"ג ע' 281 ואילך). ד"ה ארשב"נ פ"ה (לעיל ע' 20 ואילך). ד"ה כנשר פ"ד (לעיל ס"ע 40 ואילך).

34) ראה ר"ה כז, ב. וראה סה"מ תרפ"ט ע' 8.

35) ואתחנן ו, ה.

36) ד"ה פדה בשלום די"ט כסלו פ"ג ואילך (לעיל ע' 241 ואילך).

37) ע"ז ג, א.

38) ראה תניא ספל"ג.

39) ערבין יג, ב.

40) ראה לקו"ת תזריע כא, ד.

41) ראה אוה"ת חנוכה שכו, ב ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' קפב ואילך.

42) ישעי' סג, טז. שבת פט, ב.

43) אוה"ת בלק ע' תתקצז. שה"ש ע' תרעט ואילך. המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ.

1) סה"ש תש"ד ע' 50 ואילך. וראה גם שיחת ש"פ וישב תשי"ד ס"ו (תו"מ ח"י ע' 275).

2) בווירצבורג, דייטשלאַנד (גרמניא).

3) חלק תושב"כ ריש פרשתנו (רצז, א).

4) לו, לא.

5) ראה זח"א קפ, א. אור תורה להה"מ פרשתנו יז, ב. תו"א שם כז, ב. ועוד.

6) ראה גם לעיל ע' 230.

7) זח"ג קכט, א. וראה שם רפט, א.

8) ע"פ איוב לה, ו-ז.

9) תהלים קלט, יב.

10) פי"ב, טו.

11) ראה גם לעיל ע' 47. וש"נ.

12) ראה לעיל ע' 230 ואילך. וש"נ.

13) ויצא לא, מ.

14) פרש"י ס"פ נח.

15) ויצא ל, מג.

16) ס"ה (לעיל ע' 230 ואילך).

17) תולדות כז, כח.

18) פדר"א ספל"ב. וראה תו"מ חכ"א ע' 174 ואילך.

19) ראה "היום יום" בתחלתו ובסופו. ובכ"מ.

20) מ, ט-יו"ד.

21) ב"ר פפ"ח, ה. וראה גם חולין צב, א.

22) חולין וב"ר שם. זח"א קצב, א.

23) תניא רפל"ז.

24) ראה רמ"ז ר"פ צו. הובא ונתבאר באוה"ת פרשתנו (כרך ה) תתקז, ב ואילך.

25) ד"ה הר – תענית טז, א (מב"ר פנ"ו, יו"ד).

26) ראה לקו"ת פ' ראה כט, ד. דרושי ר"ה ס, ב. שה"ש ו, ג. ובכ"מ.

27) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.

28) רפמ"א.

29) ראה תו"א ויקהל בהוספות קיד, ד. ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי אמור פא, א-ב. קונטרס העבודה פ"ג (ע' 18).

30) אבות פ"ד מי"ג.

31) תרומה כה, ח.

32) ראה רמב"ן ר"פ תרומה.

33) ראה אג"ק חכ"ג ס"ע קצו ואילך. לקו"ש ח"ד ע' 1346 הערה 26. חי"א ע' 118 הערה 24. וש"נ.

34) ראה לקו"ת דרושי סוכות פג, א. וראה גם לעיל ע' 121.

35) ראה לקו"ת בחוקותי מח, א. סה"מ תרצ"ט ע' 191. ע' 197.

36) ראה ב"י לטויו"ד סרמ"ח.

37) די"ט כסלו פ"ז (לעיל ע' 247).

38) ראה גם שיחת ש"פ וישב דאשתקד ס"ז (תו"מ חכ"א ע' 263).

39) ואתחנן ו, ה.

40) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.

41) איוב ב, ד.

42) תו"א בראשית ד, א.

43) ראה סה"מ פר"ת ע' קיח. וראה גם תו"מ חי"ב ע' 71. חכ"ג ע' 128.

44) אבות פ"ד מי"ז.

45) אסתר ב, טז.

46) מגילה יג, א. הובא בפרש"י עה"פ.

47) ראה גם שיחת ש"פ וישב תשי"א ס"ג (תו"מ ח"ב ע' 140). שם חי"ג ע' 186. לקו"ש חט"ו ע' 382 ואילך. מכתב ח' טבת שנה זו (אג"ק חי"ח ע' קלג, ובהנסמן בהערות שם): "וכמדובר בההתוועדות כו'".

48) ח"ב יב, רע"א. ח"ג רנט, א. זו"ח איכה צב, סע"ד.

49) פ"ב (לעיל ס"ע 295 ואילך).

50) ראה ד"ה לכל תכלה תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ע' צז ואילך). תו"מ סה"מ ניסן ע' קסח. וש"נ.

51) סעיף זה – ראשי פרקים בלבד (המו"ל).

52) ראה גם לעיל ע' 187.

53) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רצב. וש"נ.

54) ראה גם בהמאמר פ"ו (לעיל ע' 299 ואילך). וש"נ.

1) ראה גם שיחת ליל נר ה' דחנוכה תשי"ג ס"ב (תו"מ ח"ז ע' 241). וש"נ.

2) שבת כא, ב.

3) ראה רמב"ן ר"פ בהעלותך.

4) ראה גם שיחת מוצאי נר ה' דחנוכה דאשתקד ס"ד (תו"מ חכ"א ע' 302). וש"נ.

5) ראה אנציק' תלמודית (כרך טז) ערך חנוכה בתחלתו (ע' רמ ואילך). וש"נ.

6) משלי ו, כג.

7) ואתחנן ו, ה.

8) ראה תדבא"ר רפי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד.

9) ברכות לה, ב ובחדא"ג מהרש"א שם. וראה לקו"ש חי"ב ע' 98. וש"נ.

10) עירובין סד, א.

11) ראה פרש"י שה"ש א, ב.

12) ראה לקו"ש ח"כ ע' 173. וש"נ.

13) בהבא לקמן – ראה לקו"ש ח"א ע' 170 ואילך – משיחה זו, בשילוב שיחת שמחת בית השואבה תשי"ב.

14) מנחות פו, א.

15) זח"ג קצ, ב.

16) ראה גם שיחת ליל נר ה' דחנוכה תשי"ג ס"ח ואילך (תו"מ ח"ז ע' 244 ואילך).

17) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.

18) ראה אוה"ת נ"ך (כרך א) ע' לז. המשך תער"ב ח"א פ"ד (ע' ז). לקו"ד ח"א ז,א.

19) ראה זבחים עג, ב ובתוד"ה אלא. ועוד. עט סופר (להרא"ז סופר) על סוגיות הש"ס כלל קבוע. וש"נ.

20) משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

21) ראה חולין צז, רע"א. שו"ע יו"ד סק"ה ס"ה.

22) ראה תניא פל"ה בהגהה. תו"א תצוה פא, ג ואילך. ובכ"מ.