בס"ד. ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ט

312

(הנחה בלתי מוגה)

ויאמר הוי' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי הוי'1. ואיתא בירושלמי2 בשעה שברח משה מלפני פרעה נעשה כל האוכלוסין שלו מהם אילמים ומהם חרשים ומהם סומים, אמר לאילמים היכן משה ולא היו מדברים, אמר לחרשים ולא היו שומעין, אמר לסומים ולא היו רואים, הוא שאמר הקב"ה למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש גו'. וזהו שאמר ה' למשה שכיון שכל זה נעשה בשביל הצלתו, הרי פשיטא שגם עכשיו כשילך לפרעה יעשה הקב"ה נס שיצליח בשליחותו. וצריך להבין3, דבשביל הצלת משה לא הי' צורך שכל עבדי פרעה יהיו אלמים חרשים וסומים, שהרי הי' אפשר שיהי' הנס רק באיש אחד, במשה, שלא יהי' נראה להם, ולמה הוצרך להיות הנס בכל עבדי פרעה שיעשו חרשים אלמים וסומים, ומובן שנס באיש אחד הוא נקל יותר מנס בהרבה אנשים. והגם שלגבי' ית' לא שייך ענין קל וקשה, שהרי הוא כל יכול, והכל בהשואה אצלו, מ"מ, הרי מצינו בדרז"ל הלשון קשה לזווגם כקריעת ים סוף4, דכיון שקי"ס הוא נס היוצא מדרכי הטבע לכן הוא קשה, והיינו, דהגם שלגבי' ית' הכל הוא בהשואה, מ"מ, כיון שעלה ברצונו שתהי' הנהגת העולם בדרך הטבע, לכן הנה הנס שהוא שינוי הטבע, הו"ע קשה כביכול. ומזה מובן שבענין הניסים גופא יש ג"כ הפרש אם הוא נס קטן או גדול, וכל מה שהנס גדול יותר, הרי הוא קשה יותר, וכלשון רז"ל5 נס בתוך נס. וכמובן גם מכללות הענין דהמשכת גילוי אלקות בעולם שנעשה ע"י עבודת האדם לקונו דוקא, כי האלקות שיש בעולם מצד עצמו הוא בהעלם והסתר, ובכדי שיהי' גילוי אלקות צריך להיות ענין של עבודה דוקא, והיינו, דהגם שענין גילוי אלקות הוא תכלית כוונת הבריאה, מ"מ צריך לזה עבודה דוקא. ודוגמתו הו"ע הנהגה טבעית והנהגה ניסית, שהחיות האלקי שלצורך העולמות, כמ"ש יומם ולילה לא


1) שמות ד, יא.

2) ברכות רפ"ט. וראה גם שמו"ר פ"א, לא.

3) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה ויאמר וגו' מי שם פה תרל"ד (סה"מ תרל"ד ע' צז ואילך). ד"ה הנ"ל תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' קלג ואילך).

4) סוטה ב, א.

5) שבת צז, א.