בס"ד. שיחת ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ט.

321

"ראובן שמעון וגו'", מובן, שגם במנין פרטי השמות יש כוונה מיוחדת, מלבד הידיעה "שלא שינו את שמם", שהרי בתורה הכל בדיוק.

ב. עוד איתא במדרש5 על הפסוק "ואלה שמות": "שקולים הן ישראל כצבא השמים, נאמר כאן שמות, ונאמר בכוכבים שמות, שנאמר6 מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא. אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם, הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו'".

כלומר, שהקב"ה קראם כאן בשמות בכדי לבטא את חשיבותם: כאשר בני ישראל הולכים בגלות עלולים הם ח"ו להאבד שם, ולכן מונה אותם הקב"ה וקוראם בשמות, כדי שגם בגלות לא יבטלו, שכן, "דבר שבמנין לא בטל"7, ומכל-שכן שלא נאבד דבר הנקרא בשם, שזוהי חשיבות יתרה מכמו "דבר שבמנין"8.

וכפי שמצינו בדין שכחה, שכאשר בעה"ב שוכח תבואה או פירות בשדה, הרי זו שכחה ושייך לעניים. אבל כאשר שוכח דבר הנקרא בשם, כלשון המשנה9: "כל זית שיש לו שם" – אין זו שכחה. כלומר, הגם שלפי שעה ובחיצוניות שכחו בעה"ב, אין זה כמו כל השכחות, שנעשים הפקר לעניים, כי בגלל חשיבותו אין זו שכחה אמיתית, ובפנימיות לא שכחו בעה"ב מעולם.

וכן הוא בענין הגלות, שנראה בחיצוניות כמו שכחה ח"ו, "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני"10, הרי כיון שבני ישראל הם דבר חשוב, ש"הקב"ה קרא שמות לכולם", אין בני ישראל יכולים ליבטל או להיות הפקר ח"ו, כיון שהקב"ה אינו שוכח אותם לעולם.

ולכן – אף שבתחלה משוה המדרש את בני ישראל לצבא השמים סתם, שבזה נכללים גם השמש והירח – מסיים המדרש שבני ישראל "משולים לכוכבים", כי, בצבא השמים גופא יש לכוכבים מעלה לגבי שמש וירח, כי בשמש וירח כתיב11: "וחפרה הלבנה ובושה החמה", ואילו הכוכבים קיימים לעד, וכמו"כ בני ישראל12.


5) שמו"ר פ"א, ג.

6) תהלים קמז, ד.

7) ביצה ג, ב. שו"ע יו"ד סק"י ס"א.

8) דבר שבמנין – מדרבנן לא בטל (רמ"א שם). דבר שיש לו שם אינו שכחה –

נלמד מן הכתוב – מדאורייתא (רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ה הכ"ג).

9) פאה פ"ז מ"א.

10) ישעי' מט, יד.

11) שם כד, כג.

12) דב"ר פ"א, יד.