127

ואעפ"כ נאמר "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" – כמו דבר שקרה לו בעצמו.

והנהגתו של מרדכי באופן ד"אשר קרהו" – פעלה את ה"אשר קרהו" של המן.

כח. והענין בזה:

השייכות של גזירת המן למרדכי עצמו – הרי הן מצד גשמיות והן מצד רוחניות, היתה זו שייכות רחוקה ביותר:

מצד רוחניות הענינים – כיון שגזירת המן היתה מפני ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", או מפני "שהשתחוו לצלם"168, הרי מובן, שב' ענינים אלו לא היו שייכים אצל חברי הסנהדרין, ועאכו"כ בנוגע להעומד בראשם, ראש הסנהדרין.

ועד"ז בגשמיות – שאפילו בדרך הטבע לא היתה גזירת המן יכולה לפגוע במרדכי עצמו, כיון שכל המציאות שאסתר המלכה הגיעה לחצר המלך היתה ע"י מרדכי, וגם בהיותה בחצר המלך "את מאמר מרדכי אסתר עושה"169, ומה גם שמרדכי יושב בשער המלך, וידע שהוא הציל את אחשורוש מעצת בגתן ותרש170.

ואעפ"כ, בשמעו שהמן גזר גזירה על היהודים – הנה בשלחו להודיע לאסתר, סיפר מרדכי "את כל אשר קרהו", ורק אח"כ סיפר ע"ד הגזירה "ביהודים לאבדם"<641>.

כט. כאשר ישנו יהודי שנהנה מסעודתו של אותו רשע או שהשתחוה לצלם, רח"ל – אין זה מאורע שקרה אצל הזולת, בד' אמותיו של הזולת, אלא מאורע "אשר קרהו", בד' אמותיו של ראש הסנהדרין!

אילו מאורע זה לא הי' שייך אליו – לא הי' שומע ולא הי' יודע אודותיו, ובמילא לא הי' שייך הדבר להערבות ש"כל ישראל ערבים זה בזה"171.

ולכן, כאשר קורה מאורע כזה בעולם, ונודע הדבר למרדכי היהודי – הנה עוד לפני שמתייחס למאורע עצמו, הגזירה על היהודים, "פתשגן


168) מגילה יב, א.

169) אסתר ב, כ.

170) שם, כא ואילך.

171) שבועות לט, סע"א. וש"נ.