129

ואז – בדרך ממילא לא הי' מגיעים לענין של ספק, ובודאי לא לענין של עונש, שאז נקראים הסנהדרין "קטלנית"178 רח"ל...

לא. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שה"אשר קרהו" דמרדכי פעל את ה"אשר קרהו" דהמן:

כאשר בנ"י עמדו במעמד ומצב שהיו כולם "כאיש אחד"179, עד כדי כך, שמעמדו ומצבו של הפחות שבפחותים, שנהנה מסעודתו של אותו רשע או השתחוה לצלם, נגע וחדר ("עס האָט דורכגענומען") אצל כל בנ"י עד לראש הסנהדרין, שהרגיש שענין זה הוא בבחינת "אשר קרהו" –

הנה עי"ז היתה מפלת המן – החל מהסיפור שסיפר המן "את כל אשר קרהו", שעל זה אמרו לו שלאחרי ש"החילות לנפול לפניו . . נפול תפול לפניו"<165> – לפני יהודי זה שאצלו הי' ההרגש ד"את כל אשר קרהו".

לב. וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר – שזוהי הוראה לכאו"א מישראל:

כאשר קורה ענין מסויים אצל הזולת – אין זה באופן שבמאורע של שמחה משתתף הוא בשמחתו של הזולת, ובמאורע בלתי-רצוי משתתף הוא בצערו, אלא צריך להיות נרגש אצלו שזהו מאורע "אשר קרהו"....

כאשר ישנו אצל הזולת מאורע של שמחה – הרי זו השמחה שלו, וכאשר ישנו אצל הזולת ענין בלתי-רצוי רח"ל – אינו משתתף בצערו של השני, אלא זהו הצער שלו...

וע"י הנהגה כזו מבטלים את כל הגזירות והמדידות והגבלות שבעולם, ופועלים שיהי' "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"<104>, היינו, שכל הענינים שהם מנגדים ליהודים ויהדות – מהפכים אותם באופן שלא זו בלבד שאינם מנגדים, אלא אדרבה – שהם בעצמם מסייעים, כך, שמהענינים ההפכיים עצמם עושים "אורה ושמחה וששון ויקר".

***

לג. איתא בתיקוני זהר180 ש"יום הכפורים" היינו "כפורים", כמו פורים.


178) ראה מכות ז, א.

179) פרש"י יתרו יט, ב. וראה מכילתא שם.

180) תכ"א (נז, ב).