בס"ד. שיחת ש"פ בהר, ט"ו אייר, ה'תשי"ט.

275

בלתי מוגה

א. ימי הספירה הם הימים שמקשרים יציאת מצרים ומתן תורה: מיצי"מ באים מיד למ"ת, כמ"ש1 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". והימים שבינתיים אינם ענין בפני עצמו, אלא הם מקשרים הענינים דיצי"מ ומ"ת, דכולא חד.

ואם הדברים אמורים בנוגע לכל ימי הספירה, הרי בודאי שכן הוא בנוגע לשבתות שבימי הספירה:

ביום השבת באה לידי גילוי כללות העבודה דששת ימי החול, שענינה הוא הכנה לשבת, כמארז"ל2 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", דקאי על כל ימי השבוע, החל מיום ראשון בשבוע, שבהם צריכים להתכונן ולהזכיר את יום השבת, וכמ"ש הרמב"ן3 שמנין ימי השבוע לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת כו', נכלל בהמצוה ד"זכור את יום השבת"3.

ונמצא, שהענינים שהם בהעלם בששת ימי החול – הנה ביום השבת באים הם לידי גילוי.

ומזה מובן גם בנוגע לימי הספירה שבהם היא ההכנה למתן תורה וקבלת התורה – שביום השבת הרי זה בגילוי.

וכל זה מודגש יותר בשנה זו, שהיא שנת השמיטה, שהשנה כולה היא בבחינת שבת, כמ"ש4 "ושבתה הארץ שבת לה'", ופירש רש"י: "כשם שנאמר בשבת בראשית"5, והיינו, שאפילו ימי החול דשנת השמיטה הם בבחינת שבת, שבהם צריך לעסוק בתורה6, ועאכו"כ בימי הספירה ובפרט בשבתות שבימי הספירה, שבהם ישנו בגילוי ענין ההכנה לקבלת התורה.

ב. ההכנה לקבלת התורה היא – שיהי' "ופרצת" בתורה7.

276

ובהקדמה – שאף שלכאורה פשוט הדבר שלימוד התורה צריך להיות באופן של "ופרצת", שהרי התורה היא בלי גבול, כמ"ש8 "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים", מ"מ, יש צורך בתוספת כח וחיזוק בדבר.

וטעם הדבר – שהרי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת"9, וגם לא לנשמות כפי שהם למעלה, כי אם, לנשמות כפי שירדו למטה ונתלבשו בגופים, והרי הגוף הוא בהגבלה, והגבלת הגוף פועלת גם על הנשמה כפי שנתלבשה בגוף.

ולהעיר: גם הנשמה מצד עצמה כפי שהיא למעלה יש לה הגבלה, כמ"ש גבי אליהו ואלישע10 "חי הוי' (או חי הוי' אלקי ישראל) אשר עמדתי לפניו", "עמדתי" דייקא, שפירוש ענין עמידה היינו שאינה יכולה לצאת ממעמדה ומצבה, שזהו ענין של הגבלה. ונוסף על הגבלת הנשמה מצד עצמה – הנה בירידתה למטה ניתוסף אצלה גם הגבלות הגוף.

ואעפ"כ, הנה דוקא בירידתה למטה נעשית בבחינת "מהלך"11, שהפירוש בזה הוא – הילוך עד אין קץ, בלי גבול.

והיינו, שע"י ירידתה למטה מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהיתה למעלה "תחת כסא הכבוד"12, ולמעלה יותר, בבחי' "טהורה היא"13, דקאי על הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות14 – שהרי גם אצילות הוא רק מלשון אצלו וסמוך15, אבל עדיין אין זה עצמותו ית', ואילו ע"י ירידת הנשמה למטה הרי היא מגעת "לאשתאבא בגופא דמלכא"16, בעצמותו ית'.

ועד"ז בנוגע לתורה: ישנו ענין התורה כפי שהיא למעלה – שעז"נ "נעלמה מעיני כל חי"17, "ואהי' אצלו גו' שעשועים"18; אבל עדיין אין זה עצמותו ית'. ודוקא כאשר התורה יורדת למטה ונלמדת ע"י איש ישראל למטה – הרי הוא מחבר את התורה בהקב"ה19, שהו"ע החיבור עם עצמותו ית' (כפי שענין זה שייך בתורה).

277

וכשם שאצל הנשמה, הנה דוקא עי"ז שיורדת למטה, ומקבלת את הגבלות הגוף ונפש הבהמית, ואעפ"כ פורצת היא את הגבלות הגוף ונה"ב, אזי היא יוצאת מכל ההגבלות (גם מהגבלות של הנשמה מצד עצמה) – כן הוא גם בתורה, שדוקא עי"ז שהתורה יורדת למטה בהגבלה, ויהודי לומד תורה מבלי להתחשב כלל בהגבלות, "ופרצת", אזי נעשית עלי' בתורה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיא בשרשה למעלה.

ג. כשם שבנשמות קשורה העלי' עם ענין הירידה למטה בגוף ונה"ב, ודוקא הירידה למטה מטה ביותר קשורה עם הגבוה גבוה ביותר20 – כמו"כ קשור הענין ד"ופרצת" בתורה עם ירידה בענין של גשמיות, שזהו"ע "גדולה לגימה שמקרבת"21, היינו, שע"י לגימה גשמית נעשה קירוב להענין ד"ופרצת" בלימוד התורה.

ובמכ"ש ממה שמצינו ענין של קירוב ע"י לגימה בקו ההפכי, כדאיתא בגמרא22 ש"גזרו על יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה זרה), שזהו הקצה הכי תחתון בקו ההפכי. ומרובה מדה טובה23 – לפעול ע"י לגימה קירוב לקדושה.

וכן נהגו רבותינו נשיאינו בכל דור, החל מרבינו הזקן, וגם המגיד, ובעיקר הבעש"ט, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שכאשר הוצרכו לפעול ענין של קירוב, פעלו זאת ע"י התוועדות, "גדולה לגימה שמקרבת".

וע"י הנהגה זו נתנו רבותינו נשיאינו כח לכל השייכים אליהם – שע"י לגימה יפעלו קירוב לקדושה בכלל, ול"ופרצת" בתורה, שזהו הענין הנוגע לימי הספירה ביחוד, כנ"ל.

ד. מטעם הנ"ל – היתה צריכה להיות התוועדות גם בשבת שלפנ"ז (פרשת אמור). אבל, כיון שנערכה "ברית מילה" אצל ראש- ישיבה כו'24, חשבתי שיתוועדו שם, וידברו אודות הענינים שצריך לדבר אודותם – בענין "ופרצת"; אך כנראה לא כיוונתי ("איך האָב ניט צוגעטראָפן")...

כבר נסיתי לדבר בענין "ופרצת" בכל האופנים25 – ע"ד מ"ש רש"י בפ' אחרי26 – נסיתי לדבר, לצעוק, לרגוז כו', וללא הועיל! ממני

278

– יוצאים הדברים, ולהזולת – אינם מגיעים, אלא נשארים באיזה מקום ("ערגעץ וואוּ") באמצע... וגם אם ישנם כאלו שהדברים הגיעו בפנימיות נקודת לבבם – אינם מדברים על זה; חוסכים את הזמן, את הטירחא כו', מלדבר בענין זה.

בהשיחות דשנת ה'ש"ת – הי' זה אכן בשבת פ' אמור – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר27, שפעם נכנס אל אדמו"ר האמצעי חסיד מהעיירה בעשענקאָוויטש, וביקש ברכה שיהי' שייך לעבודה, באמרו: מהי עבודה – אינני יודע, אבל, מרוב העדר הרצון בזה ("דאָס ווילט זיך זייער ניט"), הנני מבין, שזהו דבר טוב מאד.

ועד"ז בנדו"ד: מזה גופא שלא רוצים בשום אופן ענין של "ופרצת", לצאת מההגבלות – היו צריכים להבין שזהו דבר טוב מאד. אבל לפועל, גם חשבון זה אינו מועיל.

ולכאורה, כיון שאין הדברים מועילים, הרי, "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע"28.

אבל, ישנם כאלו שאינם אשמים בכך, הנה אליהם הנני מדבר – שצריך להיות "ופרצת" בתורה.

וכיון ש"גדולה לגימה שמקרבת" – הנה על זה נערכה ההתוועדות, כדי לעורר ולפעול שיהי' "ופרצת" בתורה.

וכאמור, שזהו ענין שנוגע ביחוד להכנה למ"ת שבימי הספירה – "וספרתם לכם"29, כפירוש רבינו הזקן30 "וספרתם" מלשון בהירות, "צריכים לעשות שיהי' ה'לכם' בהיר", להאיר את כל שבעת המדות כפי שכל אחת כלולה משבע, שזהו"ע שבעה שבועות שבכל אחד יש שבעה ימים – הנה בכל ענינים אלו צריך לפעול "ופרצת" בתורה.

ה. ולכל לראש – אמורים הדברים בנוגע לתלמידי הישיבה.

וכמדובר בהתוועדות שלפנ"ז<7> בנוגע לתלמידי הישיבה, שגם אם חסרים ענינים מסויימים, אין זה ממעט את הזכות, החוב והאחריות של התלמידים לעסוק בלימוד התורה. החסרון בענינים אלו מהוה רק ראי' שנותנים להם יותר כחות, וכיון שנותנים להם יותר כחות, אזי האחריות היא גדולה יותר.

279

וכיון שאמרו "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא"31 – הנה ע"י הענין ד"ופרצת" בתורה, יומשך "ופרצת" גם בעולם, היינו, שמרוחניות הישיבה יומשך גם בגשמיות הישיבה, ועי"ז גם ברוחניות וגשמיות העולם.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר "לחיים", ואח"כ אמר:]

כאשר צריכים לפעול אצל התלמידים את הענין ד"ופרצת" בתורה ע"י דרכים השייכים לחסידות פולין ("פּוילישע דרכים") ... – צריכה להיות ה"לגימה שמקרבת" אצל התלמידים עצמם, ועי"ז יפעלו הקירוב ל"ופרצת" בתורה.

***

ו. התחלת פרשת אמור32 היא: "אמור ואמרת", ודרשו רז"ל33: "להזהיר גדולים על הקטנים".

ענין זה – "להזהיר גדולים על הקטנים" – נאמר בתורה ג' פעמים34: בנוגע לדם, בנוגע לשקצים, ובנוגע לכהנים.

והחידוש שבדבר – שהרי כמה ענינים והלכות לא נתפרשו בתורה שבכתב כי אם ברמז בלבד, ואילו הענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" נתפרש ג' פעמים.

הטעם ע"פ נגלה שענין זה נתפרש ג' פעמים, הוא – לפי שבכל אחד מהם יש מעלה מיוחדת: ב"דם" – "איכא כרת", "שקצים" – "איסורן במשהו", ו"כהנים" – "ריבה בהן מצות יתרות"35.

ויש לבאר הענין בעבודת האדם36 – שג' ענינים אלו ישנם בכל ענין של עבודה ומצוה (כדלקמן), והיינו, שעם היותם ג' ענינים, הרי, כיון שכל ענין שבתורה הוא בדרך כלל ופרט37, יש גם בכל ענין פרטי כל ג' ענינים אלו.

ז. והענין בזה:

בכל עבודה פרטית ישנם ג' ענינים: האדם העובד, העולם שבו נעשית העבודה, והקישור שלהם – שהאדם פועל בעולם.

280

וג' ענינים אלו מרומזים בג' הענינים דכהנים שקצים ודם:

כהנים ש"ריבה בהם מצוות יתרות" – הו"ע האדם העובד, שהרי מעלת האדם היא שנצטווה במצוות, והמובחר שבאדם נצטווה במצוות יתרות, ובכללות קאי על כל בנ"י, שנקראים "ממלכת כהנים וגוי קדוש"38.

שקצים ש"איסורן במשהו" – קאי על העולם והדברים הגשמיים שבהם נעשית המצוה, כי, בהגשמיות ישנו העצמות39, והעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו40, שלכן, לא נוגע ענין הכמות, אלא אפילו "משהו", אם ישנה רק אחיזה בגשמיות – אזי ישנו בזה העצם כולו.

ודם שיש בו כרת – מורה על הקישור של פעולת האדם בעולם, שקישור זה אינו בענין פרטי, אלא בכל העצם, שזהו ענין הדם ש"הוא הנפש"41, וכפי שמתבטא הדבר בקו ההפכי בענין ה"כרת", "וכל אויבך יכרתו"42, שנכרת לגמרי רח"ל, ומזה מובן במכ"ש – שהרי "מרובה מדה טובה"43 – שע"י המצוה נעשית ההתקשרות בכל העצם, וזהו גם ענין ה"כתר" – אותיות כרת44 – שהוא הממוצע והקישור דלמעלה מהשתלשלות עם ההשתלשלות.

ובכל פרטי ענינים אלו צריכה להיות ההנהגה ד"להזהיר גדולים על הקטנים".

ח. ובפרטיות יותר – ישנם כמה ענינים בנוגע לגדלות וקטנות (גדולים וקטנים):

לכל לראש – גדלות וקטנות בשנים, ובפרט החילוק שבין קודם בר-מצוה ולאחר בר-מצוה, שזהו חילוק עיקרי.

וכמו"כ בגדולים בשנים גופא ישנו חילוק בין גדול בדעת לקטן בדעת. והיינו, שכשם שעיקר החילוק בין גדול בשנים לקטן בשנים הוא בענין הדעת, שגדול יש בו דעת וקטן אין בו דעת45, כמו"כ בגדולים גופא ישנו החילוק בין גדול בדעת לקטן בדעת.

ובכל אופני גדלות וקטנות הנ"ל צריכה להיות ההנהגה ד"להזהיר גדולים על הקטנים".

281

ולדוגמא – בנוגע לתלמידי הישיבה – שתלמידי הכתה המבוגרת צריכים להתמסר אל תלמידי הכתה הצעירה, לעורר אצלם את הענין ד"ופרצת" בתורה.

ואע"פ שענין זה צריך לפעול הר"מ של הכתה, מ"מ, מוטל החוב גם על התלמידים המבוגרים. וכאמור לעיל<7> שהרמי"ם המשפיעים וההנהלה הם ענינים טפלים להישיבה, וגם אם חסר בענינים הטפלים אין זה ממעט חובת התלמידים, ובמילא, אם הר"מ אינו עושה זאת, מוטל החוב על תלמידי הכתה המבוגרת.

הכתה המבוגרת שעומדת לעלות – צריכה להבטיח שהכתה הצעירה תמלא את מקומם, והרי הפירוש ד"מילוי מקום" הוא שכל המקום נעשה ממולא בכל הפרטים, דאל"כ, הרי נשאר מקום פנוי בפרט מסויים שלא נתמלא, ובענין זה מוטל החוב על הכתה המבוגרת לפעול שהכתה הצעירה תמלא את מקומם.

וכמו"כ בכללות, יש לכל אחד ענין ומעלה מיוחדת שבזה הוא ה"גדול", וכידוע שיש גם מעלה ברגל על הראש, שהרגל מוליך את הראש למקום שמצד עצמו אינו יכול לבוא לשם46, ובענין זה שבו הוא ה"גדול", עליו להזהיר את הקטנים.

וכאשר ישנה פעולת הגדולים להזהיר את הקטנים בכל האופנים האמורים לעיל – הנה עי"ז ניתוסף עילוי גם אצל הגדולים.

ט. הענין דגדלות וקטנות – ישנו גם בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל:

ישנם זמנים שהאדם נמצא במצב של גדלות, וישנם זמנים שהוא במצב של קטנות. ולדוגמא – שאינה דומה מעלת לימוד התורה קודם התפלה, כאשר "נשמה באפו"47, ללימוד התורה שלאחרי התפלה48, שאז היא בבחינת גדלות. וגם זה אינו דומה להעילוי שבשעת התפלה עצמה.

ועל זה היא ההוראה "להזהיר גדולים על הקטנים" – שכאשר נמצא במעמד ומצב של גדלות, שעובד עבודתו מתוך חיות כו', עליו לחגור את עצמו ("זיך אָנגאַרטלען") בתוספת כח לצורך הזמנים שבהם

282

הוא במעמד ומצב של קטנות, שגם אז יוכל להיות כמו שהוא בשעת התפלה כו'.

י. אך לכאורה נשאלת השאלה: כיצד אפשר שבזמני הקטנות יוכל להיות כמו בזמני הגדלות?

והמענה לזה – בדברי המשנה49 "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ":

לכאורה אינו מובן דיוק הלשון "עול תורה"50 – הרי התורה ענינה הבנה והשגה, שזהו"ע שנעשה מתוך חיות כו', ולא באופן של "עול"?

אך הענין הוא – שיהודי צריך לחגור את עצמו ("זיך אָנגאַרטלען") לצורך הזמנים שבהם אין לו חיות כו', בגלל הבלבולים שמצד הטרדות בענינים גשמיים כו', שגם בזמנים אלו יעסוק בתורה מתוך קבלת עול – "עול תורה".

וכאשר "מקבל עליו עול תורה", היינו, שלא להתחשב בהגבלות העולם, אלא ללמוד תורה באופן של "ופרצת" – אזי "מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", היינו, שמתבטלים הענינים המבלבלים, ואז אכן נעשה אצלו מעמד ומצב כמו בזמני הגדלות.

ולא כדעת הטועים שכאשר ישנם ענינים המבלבלים אזי העצה היא למעט בהלימוד כדי שיהי' קל יותר כו' – שהרי אדרבה: "כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ"49, כך, שהעצה היחידה להפטר מה"עול" של העולם היא – ע"י "עול תורה".

וכדי שהעבודה בזה תהי' בנקל יותר – לכן הראו דוגמא בהנהגת המדינה בענין אחד, שחוק המדינה הוא שהמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות, ועי"ז שרואים זאת בגלוי בענין אחד כללי, אזי נקל יותר לבוא לידי הכרה שכן הוא גם בכל הפרטים.

יא. וכאמור לעיל בענין "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שע"י "ופרצת" בתורה, נעשה "ופרצת" גם בעולם.

והמדובר הוא הן בנוגע לבעלי-עסקים, ובפרט בנוגע ליושבי-אוהל, וביחוד בנוגע לתלמידי הישיבה – שצריך להיות אצלם "ופרצת" בתורה, ועי"ז יומשך הדבר גם בעולם.

283

והיינו, שגם אם ישנם טרדות, מצד בנים ובנות, מצד בריאות הגוף, או מצד פרנסה – אזי העצה היחידה היא שלא להתחשב בהטרדות, ולעסוק בהענין ד"ופרצת" בתורה, ועי"ז יומשך "ופרצת" גם בבני חיי ומזוני רויחי.

***

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י.

***

יג. בהתחלת פרשת השבוע נאמר: "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'".

וידועה הקושיא51, שמסגנון לשון הכתוב משמע שכאשר "תבואו אל הארץ" הנה מיד צ"ל "ושבתה הארץ שבת לה'" – היפך הדין ששנת השמיטה באה לאחרי שש השנים שבהם עוסקים בעבודת האדמה, כמפורש בהמשך הכתוב52: "שש שנים תזרע שדך גו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ גו'"?

והביאור בזה – נרמז בפירוש רש"י "שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית"53:

בשבת (שבת בראשית) – ישנם ב' ענינים54: (א) ענין השבת כפי ששייך לבריאת העולם – "ויכולו השמים והארץ גו'"55, שעז"נ "זכר למעשה בראשית", (ב) ענין השבת כפי שהוא מצד (וקשור עם) יציאת מצרים – "זכר ליציאת מצרים".

וב' ענינים אלו ישנם בכל שבת, ונחלקים לב' זמנים56: ליל שבת – שאז אומרים "ויכולו", ויום שבת – שבתפלת שחרית אין אומרים "זכר למעשה בראשית".

וכללות החילוק ביניהם57 – שענין השבת הקשור עם הבריאה הוא באופן ד"מקדשא וקיימא"58, שהו"ע הקדושה הבאה מלמעלה, ואילו ענין

284

השבת הקשור עם יצי"מ הוא באופן שבא ע"י עבודת האדם – "לעשות את השבת"59.

וכמו"כ ישנם ב' ענינים אלו בשנת השמיטה:

ישנה קדושת שנת השמיטה שבאה מלמעלה, ללא הקדמת עבודת האדם – שעז"נ "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'"; וישנה קדושת השמיטה שבאה ע"י עבודת האדם – שעז"נ "שש שנים תזרע שדך גו' ובשנה השביעית שבת שבתון".

ואף שענין זה בא ע"י העבודה דלמטה, הנה ההמשכה שנעשית ע"י העבודה היא נעלית יותר מאתערותא דלעילא שמצד עצמה – שזהו מש"נ "ובשנה השביעית שבת שבתון", היינו, לא רק שבת סתם, אלא "שבת שבתון", כפי שנאמר ביוהכ"פ60, שזהו מעין ודוגמת "יום שכולו שבת כו'"61.

יד. המשך השיחה – בענין מ"ש62 "וצויתי את ברכתי גו' בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", שכאשר יהודי מתנהג ע"פ רצון הקב"ה, נמשכת לו ברכה באופן נסי שלמעלה מהטבע לגמרי63, שדוקא בשנה הששית, שהשדה היא כחושה ביותר, מצמחת תבואה לשלש השנים – נכלל בשיחה המוגהת שנדפסה בלקו"ש חכ"ז ע' 189 ואילך64.

טו. בענין הנ"ל – "וצויתי את ברכתי גו' בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" – יש גם הוראה בנוגע ליוקר הזמן, שזהו"ע הקשור גם עם ימי הספירה:

לכאורה אינו מובן: מהו הענין בספירת הזמן – הרי מהלך הזמן הוא תמיד באותו אופן?

אך הענין הוא – שניצול הזמן יכול להיות בכמה אופנים: ישנו אופן שממלאים את הזמן בתוכן של עבודת ה', ומצד זה הנה גם ריבוי

285

זמן נחשב "כימים אחדים"65; וישנו אופן שהזמן אינו ממולא כו'. אדם יכול לחיות שבעים שנה, שמונים שנה ומאה ועשרים שנה, ולא לפעול מאומה; ויכול להיות מעמד ומצב ש"בשעה אחת" הרי הוא "קונה עולמו"66, עד כדי כך, שרבינו הקדוש מקנא בו!

וזהו גם פירוש מארז"ל67 "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא":

ב"כל חיי העולם הבא" נכללים כל פרטי המדריגות: תענוג המורגש, תענוג הבלתי מורגש כו', עד להדרגא ד"יום שכולו שבת ומנוחה". וכיון שכל זה נעשה ע"י העבודה דעכשיו, הרי מובן, שהעבודה דעכשיו היא למעלה אפילו מ"יום שכולו שבת ומנוחה".

וכל זה הוא ב"שעה אחת" – שכל שעה, אם מנצלים אותה כדבעי, אזי היא נעלית יותר מהגילויים דלעתיד, למעלה גם מהעילוי ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

וזהו גם הענין ד"ופרצת" בנוגע לזמן – שנוסף על שמירת הזמן באופן שכל כמות הזמן ממולא בלימוד התורה וקיום המצוות, צריך להיות גם "ופרצת" בנוגע לאיכות הזמן, היינו, שמילוי הזמן בעניני תורה ועבודה יהי' מתוך מסירה ונתינה וחיות כו', כך, שגם מיעוט הזמן בכמות כולל ריבוי זמן באיכות, ע"ד שבשנה הששית נעשית צמיחת תבואה לשלש השנים.

*

טז. כיון שנכנסים עתה לפרשת בחוקותי – יתן השי"ת שיהי' הענין ד"בחוקותי תלכו"68, "שתהיו עמלים בתורה"69, שעי"ז יהי' גם "את מצוותי תשמרו"68, ועי"ז יומשכו גם כל ההשפעות בגשמיות, בכל הברכות האמורות בפרשה.

**********

286

בס"ד. שיחת* יום א' פ' בחוקותי, ט"ז אייר ה'תשי"ט.

– לחברי "מלוה מלכה" דניו-הייווען, בחדרו הק' –

א. מלוה-מלכה הוא הקשר והמעבר משבת לימי החול. הפירוש ד"מלוה מלכה" הוא – ללוות (את השבת, שנקראת בשם) מלכה1, וא"כ, הרי זה שייך לשבת. ועריכת המלוה-מלכה היא לאחרי הבדלה2, בשבוע שלאחרי השבת.

בשבת הקודמת קראו פרשת בהר, שבה מתחילה התורה בהציווי אודות מצות שמיטה3: "ושבתה הארץ (בשנה השביעית) שבת לה'", והיינו, שהשנה השביעית היא כמו שבת, כמודגש בפירוש רש"י: "שבת לה' .. כשם שנאמר בשבת בראשית", כשם שבימים יש לקדש את יום השביעי יותר מששת הימים שלפניו, כך גם בשנים, יש לקדש את השנה השביעית יותר מששת השנים שלפני'.

אצל בנ"י, גם ששת הימים והשנים של חול, קדושים הם. בכל יום, גם בימי החול, מתפללים, ולאחרי התפלה לומדים, גמרא או משניות, עין יעקב, חומש, איזה שיעור תורה4, ואפילו לאחרי התפלה והלימוד, כאשר יוצאים לעולם, לעסוק במסחר או במשרה, צריך להיות המסחר מתוך זהירות מהשגת גבול וכו', ומילוי המשרה צריך להיות באמונה, וכמו"כ כל שאר הענינים בחיי היום-יום של בנ"י חדורים הם במצוות, בקדושה – "בכל דרכיך דעהו"5.

אבל אצל בנ"י תובעים להתעלות עוד יותר, ולכן, בבוא יום השביעי צריך יהודי לקדשו עוד יותר מהקדושה שבששת ימי החול, וכמו"כ בבוא השנה השביעית, אזי "ושבתה הארץ שבת לה'"; אין לעסוק בה בענינים ארציים, חקלאות, יש להקדיש את הזמן שהתפנה6 כדי להתמסר לעניני אלקות, עניני קדושה.

ואע"פ שמצות השביתה מעבודת האדמה היא רק בארץ ישראל7,

287

מ"מ, התוכן והמכוון של מצות שמיטה, שבשנה השביעית צריכים להתמסר יותר לעניני קדושה, הרי זה גם בחוץ לארץ, כי, אדמת חוץ לארץ אינה קדושה כמו אדמת ארץ ישראל, אבל יהודי, בכל מקום שנמצא, אם בארץ או בחוץ לארץ, קדוש הוא. ובמילא, בבוא שנת השמיטה, צריכים להתחזק בדרך היהדות ולהתמסר יותר לעניני קדושה.

ב. ישנם כאלו שאינם רוצים להוסיף שהתורה היא למעלה מהשכל, ורוצים להסביר את עניני התורה רק ע"פ השכל האנושי. ומבארים הטעם דמצות שמיטה – כי, כאשר מעבדים את האדמה ללא הרף, אזי נחלשים מרכיבי האדמה, ולכן ציוותה התורה על מנוחת האדמה אחת לשבע שנים, בכדי שתחזור ותתחזק ותוציא ריבוי פירות8. ובמילא, אומרים הם, בימינו אלו לא זקוקים לשמיטה, כיון שישנה עצה אחרת – להשביח את האדמה ע"י דשנים טובים.

וענין זה שולל ומבהיר הקב"ה, באמרו, "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", לששית, לשביעית ולשמינית9:

אילו הי' טעם השמיטה ענין טבעי, כדי שהאדמה לא תיחלש ע"י עיבודה – היתה הברכה צריכה להיות לא בשנה הששית, כאשר האדמה היא חלשה ביותר, אלא בשנים שלפנ"ז10.

זוהי איפוא ראי' ברורה, שכאשר יהודי בוטח בהקב"ה, ואומר "לא נזרע"11, בקיימו את ציווי הקב"ה – אזי נותן הקב"ה את ברכתו, שבזמן שבו האדמה היא חלשה ביותר, תוציא פירות פי-שלש יותר מאשר בשנה הטובה ביותר, אפילו יותר מאשר בשנה הראשונה.

וכאמור לעיל שהתוכן דמצות שמיטה ישנו גם בחוץ לארץ – יש בזה גם הענין ד"וצויתי את ברכתי":

כאשר יהודי עושה חשבון: הנני צריך להתפלל, ללמוד, ליתן צדקה, להחזיק ישיבות ובתי מדרשים וכו', וא"כ, כיצד אוכל להתמודד ולהתחרות עם אינו-יהודי, שאינו לומד ואינו מתפלל ואינו נותן צדקה, ולנצח אותו?

הנה על זה בא הציווי דשמיטה: כאשר עושים מה שהקב"ה דורש

288

– אזי מקבלים את ברכתו, ברכה לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה.

ג. ובדוגמת זה הוא גם הענין דמלוה-מלכה:

כאשר עומדים לאחרי השבת, כשעברו כ"ד שעות שבהם לא ניהלו עסקים ("ביזנעס"), וצריכים לצאת ולהתחרות עם מי שאינו שומר שבת, אשר, ע"פ טבע, הרי יום-עבודה נוסף הוא הדרך לריבוי דולרים בחשבון בבנק –

אומר הקב"ה: "אל תירא עבדי יעקב"12. אם הנך "עבדי" – אין לך להתיירא, אני אספק לך את הכל.

ישנו דין (שגם זה מצוה באותה פרשה – פרשת בהר13) בנוגע לעבד, שהאדון צריך לספק את כל הצרכים שלו ושל משפחתו. העבד צריך לעבוד את העבודה שבעל-הבית מצַוה עליו, ואת פרנסתו יספק לו בעל-הבית. וכמו"כ בנוגע לבנ"י, שבהיותם "עבדי יעקב", שעושים רצון הקב"ה, מספק להם הקב"ה כל המצטרך, הן ברוחניות והן בגשמיות.

וכל זה מודגש כאשר יהודים מתאספים יחדיו לחגוג מלוה-מלכה בשמחה:

עבר יום שבו לא היתה הכנסה, ואדרבה, היו הוצאות שבת שונות, גם "מי שברך" בעלי' לתורה, אורח לקידוש וסעודה, וכיו"ב.

ובבוא מוצאי שבת – מברך יהודי "בורא מאורי האש", בידעו שלמרות שברחוב שורר חושך, יש בכחו להאיר,

– כמסופר במדרשי חז"ל14 שכשראה אדה"ר לראשונה שנעשה חושך, נתן בו הקב"ה דעה והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור, ואז ראה שיש בכחו של אדם להאיר גם כאשר בעולם שורר חושך –

וחוגג מלוה-מלכה בשמחה, באמרו, בחשבו בשעת מעשה: "אל תירא עבדי יעקב"15, בהאמינו (ואח"כ – במשך השבוע – בראותו) שהקב"ה מספק לו פרנסתו, ממון כפשוטו, והעיקר, שמשתמשים בו עבור דברים שמחים וטובים.

ד. יתן השי"ת שתגדילו את הפעולות של המלוה-מלכה בשמחה ובטוב לבב, ויתן לכם הצלחה בעבודתכם בכלל, ולכל אחד בפרט,

289

תחזקו ותגדילו את כל הענינים הטובים בניו-הייווען, מבלי לשכוח את מוסדות ליובאוויטש שם,

ומהר מאד יוליכנו משיח16 לארץ הקדושה, מתוך בריאות ושמחה, במהרה בימינו.

תמסרו פרישת-שלום לכל יהודי ניו-הייווען, ותשתדלו שמספר היותר גדול של יהודים ישתתפו בהמסיבות של "מלוה-מלכה", וגם אצלם יקויים "אל תירא עבדי יעקב", ויתן להם הקב"ה ריבוי פרנסה, ברוחניות ובגשמיות.

**********

290

בס"ד. שיחת ליל ה' פ' בחוקותי, כ"א אייר ה'תשי"ט.

– לתלמידי ישיבה, בחדרו הק' –

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התעניין אצל התלמידים ע"ד לימודיהם בחומש (שחלקם למדו פ' בחוקותי), דינים (דיני ספירת העומר) וגמרא (פרק אלו מציאות), ושאל אותם איזה שאלות, ואח"כ אמר:]

א. בהתחלת פרשת השבוע נאמר: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", ומונה בכתוב כו"כ ברכות שנותן הקב"ה בשכר שמירת החוקים והמצוות.

ומפרש רש"י: "אם בחוקותי תלכו, יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה".

כלומר: ממש"נ "ואת מצוותי תשמרו" מוכח רק ש"אם בחוקותי תלכו" הו"ע נוסף על שמירת התומ"צ, ולכן מפרש רש"י שקאי על לימוד התורה; אבל רש"י מוסיף עוד נקודה בזה – "שתהיו עמלים בתורה"1, היינו, שלא מספיק לימוד התורה סתם, אלא צריך להיות לימוד התורה מתוך עמל ויגיעה דוקא, ואז מקבלים את השכר שמבטיח הקב"ה.

וכיון שהקב"ה הוא סמל הטוב והיושר, הרי בראותו שיהודי לומד תורה באופן של עמל ויגיעה ("עמלים בתורה"), אזי מוסיף בנתינת השכר לפי ערך העמל והיגיעה, כפי שרואים גם בטבע בני-אדם שבשביל עבודה ללא עמל מקבלים שכר מועט, אבל בשביל עבודה מתוך עמל ויגיעה מקבלים שכר גדול וחשוב ויקר.

וענין זה שייך במיוחד לנער או בחור שלומד בישיבה – שהרי לימוד זה אינו פעם אחת בשבוע או שעה קלה בכל יום, אלא לימוד בהתמדה ושקידה במשך ריבוי שעות, שזהו ענין של יגיעה בתורה, וכיון שכן, הרי בטוחים שיקבלו לא רק שכר רגיל, אלא שכר גדול וחשוב ביותר, לפי ערך העמל בתורה.

291

ב. [בהמשך לשאלה בפרק אלו מציאות, בנוגע למציאה ברשות היחיד שחייב להכריז ולהשיב ע"פ סימנים2 – ביאר כ"ק אדמו"ר שליט"א ההוראה בעבודת ה' בנוגע לשמירת הזמן:]

כאשר יהודי מאבד מזמנו אפילו שעה אחת – הרי זו אבידה ב"רשות היחיד", רשותו של הקב"ה, "יחידו של עולם"3, והקב"ה מוצא את ה"אבידה", ומכריז עלי' בבתי כנסיות ובתי מדרשות4, כדי להחזירה לפלוני שאיבדה.

אבל, לא די בהכרזה זו, אלא, פלוני שאיבד את האבידה צריך לבוא להמקום שבו מכריזים אודות האבידה, ולומר שאבדה לו אבידה ורצונו לקבל אבידתו, והיינו, שעכשיו הרי הוא שומר את הזמן, ומתחרט על הזמן שנאבד לו, ומחפש להשלימו – שזהו ה"סימן" שנותן להקב"ה.

ואז מחזיר לו הקב"ה את האבידה – שנותן לו ריבוי הצלחה בלימודו להבא, ועד שמשלים גם את הזמן שאיבד.

**********

292

בס"ד. שיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. על הפסוק "אם בחוקותי תלכו"1, איתא בתרגום ועוד מפרשים2 ש"בחוקותי" הם המצוות.

ואע"פ שבמצוות יש ג' סוגים, משפטים עדות וחוקים3, מ"מ, נאמר כאן "בחוקותי", אף שהכוונה אינה רק לסוג המצוות ד"חוקים", אלא לכללות המצוות – כיון שמצינו שגם כללות המצוות נקראים בשם חוקים, כמ"ש4 "ויצוונו גו' את כל החוקים האלה (כללות המצוות) ליראה את ה'".

והטעם שכל המצוות נקראים בשם חוקים – כי, כל המצוות, גם אלו שהשכל מחייבם, כמארז"ל5 "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול כו'", צריכים לקיימם מתוך קבלת עול, כמו חוקים, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"6.

וכמארז"ל7 הידוע "לא יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" – "גזר" דייקא, גזירה גזרתי.

ב. אמנם, בפירוש רש"י (מתורת כהנים) איתא: "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה".

ולכאורה8: מנא לי' שקאי על העמל בתורה – הרי הראי' מזה ש"קיום המצוות אמור" היא רק ש"בחוקותי תלכו" לא קאי על קיום המצוות, אלא על לימוד התורה, אבל מנא לי' שהפירוש הוא "שתהיו עמלים בתורה"?

והביאור בזה:

הלשון הרגיל הוא – תורה, וכיון שכאן נקראת התורה בלשון "חוקה", "בחוקותי" – הרי זה רומז על ענין העמל שבתורה.

293

"חוקה" – הו"ע שאין לו מקום בשכל, והיינו, שלא זו בלבד שמצד השכל אין טעם לדבר, אלא יתירה מזה, שמצד השכל יש קושיא על הדבר, כלשון חז"ל9 ש"אומות העולם מונין את ישראל כו'", כיון שזהו היפך השכל.

וכאשר אדם צריך להניח את שכלו ולעשות היפך השכל – הרי זה ענין של עמל, כי, מעלת האדם היא היותו שכלי, וכאשר מבטל את השכל, הרי הוא מבטל ענינו העיקרי, ולכן הרי זה עמל גדול.

וזהו "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" – שלימוד התורה צריך להיות באופן שיניח את שכלו ויעסוק בתורה גם כאשר אין לו טעם שכלי ועריבות ("געשמאַק") בהלימוד.

ג. והנה, דובר כמ"פ בענין התוארים שבתורה, שהתואר צריך להיות מתאים לא רק בענין אחד, אלא גם בכל הפרטים. ועד"ז בענין "עמלים בתורה", שמלבד העמל שיש בכך שמניח את שכלו, צריך להיות בתורה גם עמל כפשוטו.

ולכאורה: ענין העמל שייך רק בענינים הקשורים עם גשמיות העולם, דכיון שמתעסק עם החומר או הגשם לבררו ולזככו עד שהגשמי עצמו יתחיל להכריז אלקות, ע"ד מ"ש10 "ויקרא גו' א-ל עולם", לא רק "א-ל העולם", אלא "א-ל עולם", שהעולם עצמו הוא אלקות11 – הנה על זה יש צורך ב"עמל";

משא"כ בתורה, כיון שהיא בבחי' "לחם מן השמים"12, אור עליון שלמעלה מהעולם – הרי לכאורה לא שייך בה עמל.

וכמבואר בלקו"ת13 בפירוש הפסוק14 "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – שהדיוק בזה הוא שבישראל דוקא אין ענין של עמל, אבל ביעקב יש ענין של עמל – ש"יעקב" היינו "יו"ד עקב"15, שזהו כפי שהנשמה מתלבשת בענינים גשמיים, ובכללות הו"ע העבודה דששת ימי החול, משא"כ "ישראל", "לי ראש"16, הו"ע העבודה דשבת שלמעלה מבירורים, ובזה לא שייך ענין העמל.

294

ומזה מובן, שענין העמל שייך דוקא בענינים השייכים לעולמות, כמו קיום המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, ועד"ז גם בתפלה, שהיא בבחי' "סולם" שמלמטה למעלה17, ונקראת בשם "חיי שעה"18, כיון שהו"ע שבא ע"י הנבראים; אבל ענין העמל אינו שייך בתורה שבאה מלמעלה17, ומבחי' שלמעלה מהעולמות.

ד. על הפסוק19 "כי אדם לעמל יולד" – איתא בגמרא20: "איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר21 כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר22 לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא".

וע"פ הידוע שגם סלקא-דעתך בתורה הו"ע של תורה23, מובן, שצריך להיות גם הענין ד"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה", אבל, מהו העיקר – תכלית בריאת האדם, ותכלית הבריאה בכללותה (שהרי האדם הוא בחיר הנבראים) – הרי זה "עמל תורה".

והנה, ג' הענינים דמלאכה שיחה ותורה – שבכולם צריך להיות ענין העמל – הם: מעשה המצוות, דיבור התפלה (כמארז"ל24 על הפסוק25 "ויצא יצחק לשוח", "אין שיחה אלא תפלה"), ומחשבת התורה.

ובכן:

בנוגע למעשה המצוות, מובן ששייך ענין העמל – כיון שזהו"ע הקשור עם גשמיות, כנ"ל.

וכמו"כ בנוגע לדיבור התפלה שייך ענין העמל – שהרי מצינו בראשונים26 שדיבור נקרא בשם "מעשה זוטא", וכדאיתא בגמרא27 ש"עקימת שפתיו הוי מעשה", וכיון שזהו ענין של מעשה, לכן שייך בו ענין העמל.

משא"כ תורה שענינה הבנה והשגה, הרי זה ענין שאינו שייך לגשמיות.

295

ואע"פ שענין ההבנה וההשגה הוא בכלי השכל, ועל ידם גם בכלי המוח הגשמי, ועד שמצינו בספרי הרפואה ומובא בחסידות28 שע"י השגת השכל נעשה שינוי במוח הגשמי – הרי עצם ענין השכל ישנו גם ללא המוח הגשמי, וכמו בהנשמה למעלה, שיש אצלה ענין ההשגה ללא קשר עם ענינים גשמיים. והיינו, שאין זה כמו דיבור ומעשה שאינם שייכים אצל הנשמה למעלה, וכל ענינם הוא רק בשייכות לגשמיות, משא"כ ענין השכל שישנו ללא המוח הגשמי, ואדרבה, השכל כפי שהוא ללא מוח גשמי הוא נעלה יותר מכמו בהתלבשותו במוח, ונמצא, שעצם ענין התורה אינו קשור עם גשמיות.

וא"כ, כיצד שייך בתורה ענין העמל?

בנוגע לנגלה דתורה, יש לבאר, שזהו לפי שענינה הוא לירד למטה בשביל ענין הבירורים בעולם שנעשים ע"י התורה.

אבל האמת היא, שהענין ד"עמלים בתורה" הוא לא רק בגליא דתורה, אלא גם בפנימיות התורה. דהנה, גליא דתורה נקראת "גופי תורה", ופנימיות התורה נקראת "נשמתא דאורייתא"29, והיינו שגליא דתורה הוא בדוגמת הגוף שהוא טפל וחיצוניות לגבי הנשמה. והרי לא יתכן שכל תכלית בריאת האדם תהי' כדי להתייגע כל ימיו בענין טפל וחיצוני. ועכצ"ל ש"עמל תורה" ישנו גם ובעיקר בסתים דאורייתא.

ה. והנה, ע"פ המדובר כמ"פ30 שהתורה ניתנה בדרך כלל ובדרך פרט, הרי כל ג' הענינים דעמל מלאכה עמל שיחה ועמל תורה ישנם גם בתורה גופא (כדלקמן ס"ו).

וכשם שבכללות ג' הענינים, הרי אף שגם עמל מלאכה ועמל שיחה הם ענינים בקדושה, מ"מ, עיקר המעלה היא בעמל תורה דוקא – כן הוא גם בג' הענינים כפי שהם בתורה גופא, מלאכה שבתורה, שיחה שבתורה ותורה שבתורה, שעיקר העמל צריך להיות בתורה שבתורה.

ובענין זה חלוקים בעלי-עסק ויושבי-אוהל ובני-הישיבות ביחוד, שאף שאצל כולם צריכים להיות כל ג' הענינים (כיון שגם קס"ד בתורה הו"ע של תורה, כנ"ל), מ"מ, יש חילוק ביניהם הן בנוגע להענין העיקרי (עמל תורה) והן בנוגע להקס"ד (עמל מלאכה ועמל שיחה):

296

בעלי-עסק – עיקר עבודתם במשך רוב היום היא בעמל מלאכה ועמל שיחה. הן אמת שמסקנת הגמרא היא שהתכלית היא עמל תורה, ולכן גם אצלם צריך להיות "עמל תורה" בזמנים הקבועים ללימוד התורה, החל מ"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"31, ויש לכל אחד להוסיף ולהרבות בזה כפי יכלתו, אבל אעפ"כ, הענין דעמל תורה הוא אצלם במיעוט זמן, ואילו במשך רוב היום עליהם לעסוק בעמל מלאכה ועמל שיחה, שהו"ע הבירורים שבעולם.

ואילו תלמידי הישיבות – הרי נוסף לכך שעיקר כל ענינם במשך כל היום צריך להיות ב"עמל תורה", נגלה דתורה ופנימיות התורה, הנה גם העסק בעמל מלאכה ועמל שיחה (שצריך להיות אצלם מצד הקס"ד שבגמרא) הוא באופן אחר אצלם – שאין זה בענין הבירורים שבעולם, שהרי העולם אינו בד' אמות שלהם, תלמידי התמימים אין להם עסק עם העולם, וענין עמל מלאכה ועמל שיחה אצלם הוא מלאכה ושיחה שבתורה.

ו. ביאור ג' הענינים דמלאכה שיחה ותורה – בתורה גופא:

מלאכה שבתורה – הו"ע היגיעה בהפצת התורה בכל מקום. כלומר: אין הכוונה להכין את המקום שיוכלו להפיץ שם תורה, שהרי זה שייך לענין הבירורים, ולא זו היא עבודתם של התלמידים בהוה, אלא הכוונה היא להפצת התורה. והיינו, שאין לו עסק עם העולם, אלא עם התורה, להפיץ אותה (ולדוגמא – ענין חזרת דא"ח בבתי כנסיות32).

שיחה שבתורה – הו"ע הלימוד בדיבור ובקול, ולא רק בעיון המחשבה, וכמארז"ל33 על הפסוק34 "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה", שאז היא "תורת חיים", "ואם ערוכה ברמ"ח אברים משתמרת", ובפשטות – ללמוד בקול ומתוך חיות ("מיט אַ קאָך").

ותורה שבתורה – הו"ע העיון בתורה.

וכאמור, שאף שבכל ג' הענינים צריך להיות עמל, מ"מ, העיקר הוא עמל תורה, היינו, להתייגע במוחו בעיון הבנת והשגת התורה.

ז. וכמוזכר לעיל, שהענין ד"תהיו עמלים בתורה" לומד רש"י ממש"נ "בחוקותי", היינו, לא הלשון הרגיל, תורה, אלא לשון חוקה, שמזה מוכח שהכוונה היא לענין העמל, כיון שעושה זאת נגד השכל שהוא עיקר האדם.

297

והיינו, שאין להמתין עד שיהי' לו חשק וגעשמאַק בלימוד התורה, אלא צריך ללמוד מתוך חיות וללא הגבלות גם כאשר אין לו חשק וגעשמאַק – שזהו ענין העמל בתורה.

ח. ויש עוד ענין בפירוש "בחוקותי", מלשון חוקה – כמבואר בלקו"ת35 שהו"ע אותיות החקיקה.

אותיות – הם גבול, כידוע36 שאותיות הם הכלים, שהו"ע הגבול. אמנם, גבול זה הוא באופן של התאחדות, שזהו החילוק שבין אותיות הכתיבה לאותיות החקיקה, שאותיות הכתיבה הם דבר נוסף על הקלף, ואילו אותיות החקיקה הם בהתאחדות עם האבן.

והיינו, שאע"פ שזהו"ע של מדידה והגבלה, מ"מ, לאמיתו של דבר אין זו הגבלה, כיון שזוהי מדידה עצמית דתורה, שאין זו הגבלה, כידוע37.

ובנוגע לפועל:

מדברים רבות אודות הענין ד"ופרצת" בתורה38, אבל, לא צריכים לצאת מה"סדר"; יש צורך בשמירת בריאות הגוף, ושמירת זמני הסדרים, שכן, הגבלה זו אינה ענין של הגבלה, ואדרבה, זוהי המדידה עצמית דתורה, שזהו אמיתית הענין דבלי גבול.

***

ט. בפרק39 חמישי דמסכת אבות מונה המשנה כמה ענינים שהם במספר עשרה. וצריך להבין40: למה לא מזכירה המשנה עשרת הדברות?

ולכאורה, כיון שכל הענינים נלקחים מהתורה – מה שישנו בעולם מספר עשרה41, ולכל לראש, "בעשרה מאמרות נברא העולם", הרי זה נלקח מעשרת הדברות (כידוע מרז"ל42 על הפסוק43 "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", שעשרה המאמרות מכוונים ונלקחים מעשרת הדברות) – הרי לכל לראש צריך למנות את עשרת הדברות44, שמהם נלקחים שאר הענינים שהם במספר עשרה שנימנו בפרק זה?

298

והביאור בזה:

עשרת הדברות – אף שהכל נלקח מהם, הרי הם מובדלים לגמרי באין-ערוך מהעולם. כל הענינים באים אמנם מהתורה, אבל התורה אינה באותו גדר וסוג שלהם.

ולכן לא מונה המשנה את עשרת הדברות, כיון שאי אפשר לחברם ולמנותם יחד עם שאר הענינים שנימנו במשנה שם.

י. בין הענינים שנימנו במספר עשרה, ישנם לא רק ענינים של טבע, אלא גם נסים, ועד גם הנסים שהיו בבית-המקדש, המקום בעולם שבו הי' "ושכנתי"45 דהעצמות, "נמנע הנמנעות"46, שלכן הי' בנסים שבביהמ"ק החיבור של נס וטבע ביחד47.

ואעפ"כ לא נימנו עשרת הדברות במשנה, כיון שעשרת הדברות הם מובדלים אפילו מהעשרה נסים שבבית המקדש:

בית המקדש הוא תכלית השלימות של העולם. תכלית בריאת העולם היא שתהי' דירה לו יתברך בתחתונים, ותכלית זו שבעולם נשלמת ע"י בית המקדש.

משא"כ התורה "קדמה לעולם"48, שהיא למעלה מהעולם לגמרי, אפילו למעלה מבית המקדש49, וכמדובר פעם50, שכיון שהתורה היא חד עם הקב"ה, הרי כשם שאצל קודשא בריך הוא לא שייך לומר שתכליתו היא בשביל מישהו אחר ח"ו, אלא התכלית הוא בו בעצמו, כמו"כ הוא גם בתורה.

299

יא. כל עניני התורה (מלשון הוראה51) הם הוראה בעבודתינו. וכשם שצריכים ללמוד הוראה מהענינים הכתובים בתורה, כמו"כ יש ללמוד הוראה מזה שענין מסויים לא נקבע בתורה.

העובדה שהתנא אינו מזכיר בפרק זה את עשרת הדברות – יש בה הוראה:

לימוד התורה צריך להיות "לשמה" – לשם התורה כשלעצמה, ולא בשביל תכלית אחרת.

והאופן דלימוד התורה "לשמה" – מתבטא בכך שהלימוד אינו מוגבל בשום הגבלות: כאשר הלימוד הוא בשביל תכלית, גשמי או אפילו רוחני, הרי כיון שכל הענינים הם בהגבלה, אזי גם הלימוד הוא מוגבל. אבל כאשר הוא לומד לשם התורה שהיא בלי גבול – אזי לומד ללא הגבלות.

וכמדובר פעם52, שההגבלות בלימוד התורה שישנם ע"פ שלחן-ערוך הם רק בנוגע מצות תלמוד תורה, אבל התורה עצמה היא ללא הגבלות של זמן ומקום, ועד ש"ואהי' אצלו גו' (אצלו דוקא) שעשועים"53.

יב. וכן הוא גם בהענין ד"אם בחוקותי תלכו וגו'":

התורה אומרת אמנם "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", וכל הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"54, ויש בזה מעלות נפלאות, אבל אעפ"כ, עדיין אין זה אמיתית השכר דלימוד התורה, ולא בשביל זה צריך להיות לימוד התורה;

אמיתית השכר דלימוד התורה הוא – עצם הענין ד"עמלים בתורה".

**********

300

בס"ד. שיחת* יום א' פ' במדבר, כ"ג אייר ה'תשי"ט.

– למשתתפות ב"קאָנווענשאן" של נשי ובנות חב"ד, בחדרו הק' –

כל דבר בעולם, במיוחד אצל יהודים, ובמיוחד יותר אצל יהודים הקשורים עם תורה ומצוות, הוא בהשגחה פרטית אלקית, ומתאים ומכוון אל הכוונה של הקב"ה.

הנכן נציגות ומנהלות של קבוצותיכן. נציגה ומנהלת קבוצה של נשי ובנות חב"ד, לא זו בלבד שהיא בעצמה צריכה להתנהג כרצון ה', ע"פ הוראות התורה, אלא צריך להיות לה גם כח להשפיע על הקבוצה כולה, שכל החבירות בקבוצה יהיו כפי שנדרש ע"פ התורה. שיעשו התלוי בהן למלא את התכנית של נשי ובנות חב"ד שמיוסדת על רצונם והוראותיהם של הרביים.

כיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הרי גם זה בהשגחה שאתן נבחרתן למנהלות של קבוצותיכן ובתור שגרירות ל"כינוס". וכיון שהקב"ה הטיל זאת עליכן – נתן הקב"ה לכן כחות שתוכלו למלא זאת.

וכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, הרי בנתנו כוחות לפעול, נותן הוא באופן שיוכלו לעשות זאת מתוך מצב-רוח טוב ובריאות נכונה.

יתן לכן השי"ת כחות שתוכלו להמשיך בעבודתכן, ותמיד מתוך מרץ וחיות מחודשים.

אך כיון שלכל אחד ישנה בחירה חפשית, הרי בידכן הבחירה והאפשרות לגלות את הכחות שהקב"ה נותן – מן ההעלם, ולנצל אותם בחיזוק העבודה, הן בתור פרטים והן בתור מנהלות הקבוצות.

כאשר הקב"ה רואה שרוצים לנצל את האפשרויות – אזי נותן כחות מיוחדים למלא זאת באופן טוב, ובכל מאת האחוזים.

השי"ת יעזור לכן ועל ידכן לכל החברות של נשי חב"ד – וגם אלו שנמצאות במדינות רחוקות ולעת-עתה לא שלחנו באי-כח – למלא את העבודה החשובה ביותר של השפעה על נשי ישראל לילך בדרך התורה, שעי"ז נמשכת ברכתו של הקב"ה בפרנסה טובה, פרנסה רחבה, ונחת בכל הפרטים מבנים ובני-בנים.

301

עליכן להשפיע שכל אלו שלא נכנסו עדיין לנשי חב"ד, ילכו בעקבות הדוגמא שרואים מכן, וזכות הרבים תהי' תלוי' בכן (תהי' לכן זכות הרבים), שקירבתן אותן לתורה ויהדות.

קיץ בריא לכולכן בכל הפרטים הדרושים לכן, בבני חיי ומזוני רויחי, ופרנסה בהרחבה.

עומדים אנו לפני חג השבועות, שאז מחדש הקב"ה עוה"פ את נתינת התורה, וצריכים כולנו לקבל את התורה בשמחה ובחיות מחודשת, ויחד עם התורה לילך מהרה לקראת משיח.

אבקש למסור פרישת-שלום לכינוס ולקבוצות שלכן, בצירוף ברכה להצלחה בכל הענינים שאשה בישראל צריכה לפעול, ולשמוע זמ"ז בשורות טובות. יה"ר שעבודת הכינוס תהי' בהצלחה, ולאחרי הכינוס תביאו פ"ש טובה שהנכן מרוצות מהעבודה והעבודה מרוצה מכן. ויהי' בהצלחה.

**********


1) שמות ג, יב ובפרש"י. וראה שמו"ר פ"ג, ד.

2) ע"ז ג, סע"א.

3) יתרו כ, ח.

4) פרשתנו כה, ב.

5) ראה גם שיחת ש"פ בהו"ב דאשתקד ס"ז (תו"מ חכ"ב ע' 310).

6) ראה ספורנו פרשתנו עה"פ.

7) ראה משיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר שנה זו (לעיל ע' 266 ואילך). וש"נ.

8) איוב יא, ט. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ה.

9) ברכות כה, ב. וש"נ.

10) מלכים-א יז, א. יח, טו. מלכים-ב ג, יד. ה, טז. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 147 הערה 53. וש"נ.

11) ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך). לקו"ת ר"פ בחוקותי. ובכ"מ.

12) ראה זח"ג כט, רע"ב. ובהנסמן בנצו"ז לזח"א קיג, א.

13) נוסח ברכת אלקי נשמה כו' (מברכות ס, ב. רמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"ג. ועוד).

14) לקו"ת פ' ראה כח, סע"ג. המשך תרס"ו ע' תעב. ע' תפה ואילך. ועוד.

15) פרדס שער אבי"ע בתחלתו.

16) זח"א ריז, ב.

17) איוב כח, כא.

18) משלי ח, ל.

19) ראה זח"ג רכב, ב. ס' הבהיר סנ"ח (קצו). סה"מ תש"ה ע' 121 ואילך. ועוד.

20) ראה לקו"ת ראה יט, ג. ובכ"מ.

21) ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.

22) שבת יז, ב (ובפרש"י).

23) ראה יומא עו, א. וש"נ.

24) אצל נכדו של הרא"י סימפסון שהי' חבר בהנהלת הישיבה.

25) ראה גם תו"מ חכ"ד ע' 257.

26) בתחלתה.

27) סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 105.

28) יבמות סה, ב.

29) אמור כג, טו.

30) "התמים" ח"ו ע' צד (נעתק ב"היום יום" י אייר). וראה גם מכתב ה' אייר שנה זו (אג"ק חי"ח ע' שנז).

31) זח"ב קסא, רע"ב.

32) כנראה, בשייכות להאמור לעיל (ס"ד) שהיתה צריכה להתקיים התוועדות גם בש"פ אמור (המו"ל).

33) יבמות קיד, סע"א (הובא בפרש"י עה"פ).

34) יבמות שם.

35) שם, ב.

36) ראה גם אג"ק ח"א ע' קיט. ע' רפג ואילך. לקו"ש ח"ז ע' 148 ואילך.

37) ראה גם לעיל ע' 227. וש"נ.

38) יתרו יט, ו.

39) ראה תניא אגה"ק ס"כ (קל, סע"א ואילך).

40) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ז. וש"נ.

41) פ' ראה יב, כג.

42) מיכה ה, ח.

43) ראה יומא עו, א. וש"נ.

44) תו"א בהוספות יתרו קט, א. ובכ"מ.

45) ראה אנציק' תלמודית ערך גדול בתחלתו (כרך ה ע' קלז). וש"נ.

46) ראה לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

47) ישעי' ב, כב. וראה ברכות יד, א. לקו"ת פינחס עט, ד. וראה גם תו"מ חי"ב ע' 196. וש"נ.

48) ראה ברכות ה, ב ובפרש"י. לקו"ת ברכה צו, ב. ובכ"מ.

49) אבות פ"ג מ"ה – הפרק דש"פ אמור.

50) ראה גם תו"מ ח"ג ס"ע 72 ואילך. וש"נ.

51) ראה לקו"ת ריש פרשתנו. סה"מ תרכ"ז ריש ע' רנו. המשך תרס"ו ע' רכ. וראה גם מכ' ט"ז אייר שנה זו (אג"ק חי"ח ע' שעה).

52) שם, ג.

53) ראה גם לקו"ש חי"ב ע' 111 ואילך.

54) ראה מו"נ ח"ב פל"א. הובא ברמב"ן ואתחנן ה, טו. מט"מ סתל"ז.

55) בראשית ב, א.

56) ראה שער הכולל פי"ז סכ"ט.

57) ראה גם ד"ה את שבתותי דש"פ בהר ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ס"ע 79 ואילך).

58) ביצה יז, א.

59) תשא לא, טז.

60) אחרי טז, לא. אמור כג, לב.

61) תמיד בסופה.

62) פרשתנו כה, כא.

63) כידוע שבענין הנסים גופא יש כמה מדריגות: יש נסים שעם היותם למעלה מהטבע, מ"מ יש בהם סדר כו' (ראה סה"מ תרנ"ז ע' רנב. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקכא. סה"מ תרע"ח ע' רכב. אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' רסו), ויש נסים שהם למעלה לגמרי מסדר והגבלה. ובלשון המדרש (ב"ר פנ"ט, ה) על הפסוק (בשלח יז, טו) "ה' נסי": "משה – ניסן של ישראל כו' ומי הוא ניסו של משה – הקב"ה".

64) בשילוב עם שיחת ש"פ בהר תשל"ג, וליל ב' דחג הפסח תשכ"ח.

65) ויצא כט, כ.

66) ע"ז יו"ד, סע"ב. וש"נ.

67) אבות פ"ד מי"ז.

68) ר"פ בחוקותי.

69) תו"כ ופרש"י עה"פ.

*) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ס"ע 547 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

1) שבת קיט, א ושם.

2) ראה ט"ז לשו"ע או"ח סו"ס ש – הובא בשו"ע אדה"ז שם ס"ב.

3) כה, ב.

4) שו"ע או"ח סקנ"ה.

5) משלי ג, ו. וראה שו"ע או"ח סרל"א.

6) ראה ספורנו בהר שם.

7) קידושין לו, ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ה.

8) ראה מו"נ ח"ג פל"ט. הובא בכלי יקר ואברבנאל בהר שם.

9) שם, כא ובפרש"י.

10) ראה כלי יקר ואברבנאל שם.

11) שם, כ.

12) ישעי' מד, ב. ועוד.

13) שם, מא ובפרש"י.

14) פסחים נד, א. מדרש תהלים צב.

15) ראה לקו"ת בלק עב, ב.

16) ראה פע"ח סוף שער השבת, דסעודת מוצאי שבת היא סעודת דוד מלכא. ובאליהו רבה סי' ש ובס' ערכי הכינויים (לבעל המחבר ספר סדר הדורות, מערכת לוז), דמסעודה זו נהנה עצם לוז שבאדם, עצם שממנו יתחדש האדם לעת התחי' (וראה גם תו"מ חי"ט ס"ע 24 ואילך. וש"נ).

1) ראה גם שיחת ש"פ בחוקותי ס"ב (לקמן ע' 292 ואילך).

2) ב"מ כב, סע"ב. כה, רע"א.

3) ראה תניא ספל"ג. ובכ"מ.

4) ראה ב"מ כח, ב.

1) ריש פרשתנו.

2) ספורנו עה"פ. ועוד.

3) ראה גם ד"ה אם בחוקותי דש"פ בחוקותי ה'ש"ת פ"ד (סה"מ ה'ש"ת ס"ע 90 ואילך). ועוד.

4) ואתחנן ו, כד.

5) עירובין ק, סע"ב.

6) במדב"ר ר"פ חוקת. ועוד.

7) תו"כ ופרש"י קדושים כ, כו.

8) ראה גם לקו"ש חי"ז ע' 313 ואילך.

9) פרש"י ר"פ חוקת.

10) וירא כא, לג.

11) ראה לקו"ת תבוא מב, ד. מג, ג. ובכ"מ.

12) בשלח טז, ד.

13) בלק עא, ד ואילך.

14) בלק כג, כא.

15) ע"ח ש"ג פ"ב. פרדס שכ"ג בערכו. וראה תו"א ר"פ ויצא. ובכ"מ.

16) פע"ח שכ"ט פ"א. שעה"פ וישלח לב, כט. סה"ל ויחי מז, כח. מח, ב. ועוד. הנסמן בתו"מ סה"מ תשרי ע' לד.

17) ראה תניא אגה"ת רפ"י. ובכ"מ.

18) שבת יו"ד, א.

19) איוב ה, ז.

20) סנהדרין צט, רע"ב.

21) משלי טז, כו.

22) יהושע א, ח.

23) ראה לקו"ש חט"ו ע' 94 ובהערה 11.

24) ברכות כו, ב. ע"ז ז, ב (וראה בתוד"ה ואין שם).

25) חיי שרה כד, סג ובפרש"י.

26) ראה חידושי הרשב"א שבועות כא, א (בשם הר"י מיגש). הובא באג"ק ח"י ס"ע שמ. חט"ז ס"ע קיח. ועוד.

27) סנהדרין סה, א.

28) ראה סה"מ קונטרסים ח"א צז, א. תרצ"ז ע' 254. תש"ד ע' 243. תש"י ע' 33.

29) זח"ג קנב, א.

30) ראה גם לעיל ע' 279. וש"נ.

31) מנחות צט, ב.

32) כ"ה בזכרון אחדים (המו"ל).

33) עירובין נד, רע"א.

34) משלי ד, כב.

35) ריש פרשתנו, ור"פ חוקת.

36) ראה לקו"ת פרשתנו מו, ד. ובכ"מ.

37) ראה סה"מ תרנ"ז ע' קנו ואילך. וש"נ.

38) ראה משיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר שנה זו (לעיל ע' 266 ואילך). וש"נ.

39) מכאן עד סוסי"א הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ד ס"ע 1226 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

40) ראה גם לקו"ש ח"ל ע' 2 ואילך.

41) ראה פרדס ש"ב בתחלתו.

42) זח"ג יא, ב.

43) נשא ז, פו.

44) ואין לומר שהטעם שלא נזכר עשרת

הדברות הוא לפי שזהו דבר הפשוט ואין בו חידוש, ומה שנזכר במשנה ע"ד "עשרה מאמרות" ו"עשרה דורות", עיקר הכוונה בזה היא לא בשביל הענין דמספר עשרה, אלא כיון שרוצה לומר את המשך דברי המשנה בנוגע לענינים אלו (ואילו בנוגע לעשרת הדברות לא רצה התנא לומר דבר) – שהרי התנא מונה כמה ענינים במספר עשרה מבלי לומר בהם דבר, כמו עשרה נסים ועשר מכות, ויתירה מזה: "עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה במדבר" (משנה ד), שבענין זה אין חידוש אפילו בענין המספר, שהרי נתפרש הדבר בכתוב, כפי שממשיך: "שנאמר (שלח יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים" (מהנחה בלתי מוגה).

45) תרומה כה, ח.

46) ראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח. הובא ונת' בס' החקירה להצ"צ לד, ב ואילך. ובכ"מ.

47) ראה לקו"ש ח"ג ע' 904 ואילך ובהמצויין שם.

48) פסחים נד, א. וש"נ.

49) ראה ג"כ תניא קו"א ד"ה דוד זמירות (קס, סע"א ואילך). לקו"ת במדבר יח, א ואילך. סהמ"צ להצ"צ מצות משא הארון בכתף (דרמ"צ מ, ב ואילך).

50) ראה לקו"ש שם ע' 816, ובהמצויין שם.

51) ראה רד"ק תהלים יט, ח. זח"ג נג, ב.

52) ראה לקו"ש ח"ב ע' 305. תו"מ חכ"ג ע' 38.

53) משלי ח, ל. וראה תניא וסהמ"צ שם.

54) שם, יג.

*) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה ב"די אידישע היים" חוברת ג ע' יח.